אחריות בנזיקין בתאונה בטיפוס על שער סגור

לחילופין ובמצטבר, טוענות הנתבעות בכתב ההגנה לרשלנות בלעדית ו/או מכרעת ו/או תורמת של התובע, בין היתר, באשר ניכנס שלא ברשות ו/או טיפס על הגדר לשטח בית הספר אחרי שעות פעילות בית הספר ובזמן שבית הספר היה סגור.

והואיל ואני מקבל את גרסת התובע כי הוא וחבריו שיחקו במיגרש המדובר עשרות פעמים, ולפי גרסת חברו - למעלה מ-30 פעם טרם התאונה, ובשל האפשרות שביום פציעתו של התובע ניכנסו התובע וחברו – טרם סגירת השערים, אני מוצא כי, בנסיבות בהן עד הנתבעת 1 איננו מכחיש בתצהירו כי נערים נהגו לשחק במגרשי העיר בימי שישי, לרבות ביום התאונה, יש להחזיק את הנתבעת 1 כמי שמודעת לכך, שנערים עלולים להשתמש במיגרש בית הספר בשעות שלאחר הלימודים בימי שישי; זאת - גם לאחר סגירת השערים, שיכול שבפועל לא תמיד ניסגרו.

מבחניו של הקשר הסיבתי המשפטי קבועים בסעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין; על - פיהם, לא תוטל אחריות בנזיקין על אדם, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". כאמור, המבחן של "הסיבה המכרעת" נקבע על-ידי בית-המשפט על-פי אמות מידה משפטיות וערכיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר [ע"א 23/61 סימון נ' מנשה ואח', פ"ד יז (1) 449, 460-465 (1961)].

...

כאמור, לא מצאתי כי דין התביעה להתקבל; ועל כן, אין התובע זכאי לכל פיצוי.

סוף דבר התביעה נדחית.

בנסיבות, ישלם התובע לנתבעות בגין הוצאות שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט סך כולל של 12,000 ₪.

מכיוון שבדרך כלל השער האחורי היה סגור תלמידי בית הספר (כולל אני) היו נוהגים לטפס על השער האחורי כדי לצאת או להכנס לתחומי בית הספר מרחוב הבילויים.

ואולם, במקרה דנן, גובה השער במועד התאונה עמד על 175 ס"מ, פחות מהגובה שנקבע בחוזר המנכ"ל. כמו כן, השער לא ניבנה באופן שימנע טיפוס עליו; שכן, קיימים 5 אמצעי טיפוס על השער מגובה 15 ס"מ ועד לגובה 95 ס"מ, באמצעות השער והגדר הצמודה לו. לפיכך, ניתן לקבוע שהשער והאלמנטים האופקיים של הגדר הצמודה לו יוצרים סולם המאפשר לתלמידים לטפס מעל לשער.

אחריות במשותף וחלוקת האחריות על פי הדין: "צירוף כל ההוראות דלעיל (סעיפים 11, 77(א), 83(א), 84 לפקודת הנזיקין – ע.ע.) מלמד כי כל אחד מהמעוולים אחראי כלפי הניזוק למלוא הנזק; הניזוק רשאי לתבוע כל אחד מהמעוולים בלי לצרף את האחרים; הניזוק אינו יכול להפרע יותר מכפי ניזקו; ואילו ביחסים הפנימיים בין המעוולים הם זכאים להישתתפות ולשיפוי מלא בינם לבין עצמם" (ע"א 7008/09 גאבר נגד עבד אלקאדר (7.9.2010)).

כאמור, הערייה, בתור בעלים ומחזיקה במבנה בית הספר והאחראית על קיום סקר הבטיחות בבית הספר, לא דאגה שהשער האחורי יהיה תקני ובטיחותי, באופן שימנע טיפוס ילדים מעליו; ומשרד החינוך, בתור מעסיק המורים וצוות ההנהלה, שלא קיימו פקוח סביר ומספק, באופן שיביא לגילוי תופעת הטיפוס מעל השער ומניעתה, הן על ידי התראה על המפגע הקיים, והן אם על ידי נקיטה בפקוח מתאים על היתנהגות התלמידים, שימנע מימוש הסכנה הטמונה בטיפוס על השער.

...

בנסיבות אלה, בהתחשב בתקופת ההחלמה של התובע לאחר פגיעתו, שיעור נכותו ומהותה, סבורני כי סביר לפסוק לתובע בגין הוצאות ועזרת הזולת סכום גלובלי של 30,000 ₪.

סוף דבר לנוכח כל האמור, התביעה מתקבלת.

הנתבעות תשלמנה לתובע, יחד ולחוד, את הסכומים כדלקמן: גריעה מכושר השתכרות 461,200 ₪ הפסדי פנסיה 55,300 ₪ נזק לא ממוני 80,000 ₪ הוצאות ועזרת הזולת 30,000 ₪ 626,500 ₪ - בניכוי אשם תורם-25% (156,625) ₪ 469,875 ₪ לסכום זה יצורף שכר טרחת עו"ד בשיעור 23.6% והוצאות משפט.

הלכה פסוקה היא, כי בעלים ומחזיק של מקרקעין חב חובת זהירות מיוחדת כלפי מבקר בקרקע שבחזקתו [ראה: אהרן ברק "אחריות בנזיקין של מחזיק במקרקעין" מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל (עורך: גד טדסקי) 104 (תשכ"ד); דיני נזיקין: תורת הנזיקין הכללית (עורך: גד טדסקי) 465 (מהד' 2, תשמ"ד)]; ע"א 1068/05 עריית ירושלים נ' מיימוני (פורסם במאגר משפטי), 14.12.06].

מהראיות עולה כי לו היה השער המיועד לכניסת הולכי רגל פתוח או לחלופין היה שומר בכניסה הייתה התאונה נמנעת שכן לא היה כל צורך לטפס על השער החשמלי כדי להכנס לישוב, ובכל מקרה היה מי שימנע את טיפוס התובעת על השער.

האמור מקבל, לטעמי, משנה תוקף שעה שכאמור אין חולק כי ברור חיל על דעת עצמה החליטה מצד אחד לסגור את שער הכניסה להולכי רגל, ומצד שני לשנות את אופן פתיחת השער לרכבים, והתאונה ארעה בעצם שעה שנעשה שימוש בשער שלא על פי יעודו המקורי.

...

לא זו אף זו, אף המומחה מטעם התובעת מציין בחוות דעתו, כי עפ"י הסימון על השער, ממנו לטענת התובעת היא ניזוקה, הותקן ותוחזק באופן שוטף ע"י חברה אחרת בשם "א.ב. אחזקת שערים ומחסומים אוטומטים, תריסים וסורגים נגללים". מאחר שבמועד האירוע שער הכניסה לא הותקן או תוחזק באופן שוטף על ידי א.ב. קדמה, הרי שדין הודעת צד ג' כנגדה להידחות על הסף וזאת בהעדר יריבות בינה לבין הנתבעים.

סוף דבר - לאור כל האמור לעיל ראיתי לחלק את האחריות בין ברור חיל לבין נאור באמצעות פאמטקס כדלקמן: - ברור חייל תישא ב -85% מהאחריות לנזקי התובעת - פאמטאקס תישא ב- 15% מהאחריות לנזקי התובעת.

- התביעה כנגד המועצה האיזורית נדחית.

- ההודעה לצד ג' כנגד א.ב. קדמה נדחית.

התובע טיפס תחילה על סולם בגובה של כמטר, על מנת להאחז בשרשרת שבאמצעותה סוגרים את השער, מתוך כוונה שכובד המשקל יסייע בשחרור השער.

בתביעתו שלפניי עותר התובע לפצוי בגין ניזקי הגוף שנגרמו לו בעטייה של התאונה, כאשר לטענתו, הנתבעת אחראית להתרחשותה, כיוון שלא נקטה באמצעי זהירות סבירים למניעת התאונה, לא דאגה לתיקון השער, שהיה ידוע זמן רב כי הוא מקולקל, לא סיפקה לתובע סולם לשם טיפוס כדי להגיע לשער, לא סיפקה לתובע אמצעי מיגון ולא הדריכה את התובע בעבודתו.

לאחר שבמועד שמיעת הראיות התייצב מעסיקו של התובע וציין, כי לא היה במקום סולם, אלא זה נרכש בשלב מאוחר יותר, בעקבות הארוע, חזרה בה הנתבעת מטענותיה באשר לנסיבות היתרחשות התאונה ולמעשה הכירה באחריותה הנזיקית להתרחשות התאונה.

למעשה, נראה, כי גם המעסיק וגם העובדים ראו בטיפוס כטיפוס אשר אמנם כרוך בסיכון, אך המעסיק עצמו ראה בתיקון השער מידי פעם בידי העובדים כדבר תקין והנתבע עצמו אישר, כי עצם זה שטיפס על השער זהו מהלך תקין.

...

הוועדה ציינה: "עומד יציב כולל עמידה על קצה אצבעות ועקבים. אין נפיחות הקרסול וכף הרגל. תנועות בקרסול מלאות ללא הגבלה. אין נזק נוירולוגי. תקין." התובע ערער על קביעת הוועדה הרפואית, הערר נדחה.

לאור כל האמור, מצאתי מקום לקבוע את שיעור נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 12%.

בכתב-התביעה תואר הארוע כך [בסע' 4; השיבוש במקור]: בתאריך 02/06/2010 ובתום יום העובדה ומשביקש התובע לצאת את המפעל, התברר לו כי כל העובדים כבר יצאו לפניו ושני השערים החשמליים סגורים ואין מי שיפתח לו, התובע ניסה לקרוא לאחראים ו/או למנהלים שיכולים לפתוח לו אולם ללא כל תועלת, ובלית ברירה ומחשש שיישאר כלוא בתוך המפעל למחרת היום ולא יכול לחזור לביתו, ויפספס את ההסעה הממתינה לו בדרכו חזרה לביתו, הוא נאלץ לטפס על גדר המפעל, אז הוא נפל ושבר את רגלו.

הארוע נגרם בשל רשלנות מובהקת של התובע, שבחר לצאת ממקום עבודתו באמצעות טיפוס על הגדר המקיפה אותו וקפיצה ממנה – בלי שאולץ לכך על-ידי מעסיקתו, כשהוא עצמו נוהג בחוסר סבירות ובלי שנקט קודם לכן בשלל האמצעים הזמינים שעמדו לרשותו ונמנו לעיל, בהם היה כדי לאפשר לו יציאה בטוחה מהמפעל דרך אחד משלושת השערים שהיו בו. בשל כך, אין לתובע להלין אלא על עצמו ולא קמה לו עילת תביעה בנזיקין נגד הנתבעות.

כבר צוין לעיל כי התובע נימנע מהגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר בארוע כתאונת עבודה ולשלם לו תגמולים בעטיו, והכול נוכח טענתו כי מיה לא שילמה בגינו את המתחייב כדין למל"ל. יודגש: אי-דיווח ואי-תשלום למל"ל בגין התובע לא נזכרו בכתב-התביעה ולא נימנו על העילות והטיעון שפורטו בו. המחלוקת לגביו נעורה בין הנתבעות בינן לבין עצמן בשל טענתה של מנורה כי אם תיתקבל התביעה, אזי אחריותה לא חלה על סכומים שהתובע יכול היה לקבל מהמל"ל בגין הארוע ואשר לא שולמו בשל כך שמיה לא דיווחה עליו כדין, ככל שיתחוור שאלו פני הדברים.

התביעה נדחית איפוא בשל הטעמים שנימנו לעיל ועקב אי-הוכחת ארוע שעל הנתבעות חלה חבות בנזיקין בעטיו.

...

נוכח כל האמור לעיל, לא עלה בידי התובע לעשות כן והוא לא שכנע ולו גם בדוחק כי ביום האירוע התקיימו אותם תנאים ונסיבות שלהם טען ואשר אילצו אותו לצאת מהמפעל על-ידי טיפוס על הגדר – בלית-ברירה, ותוך שאם לא היה עושה כן היה נאלץ להישאר במקום, באין דרך אחרת לצאת ממנו בבטחה, עד יום המחרת.

התביעה נדחית אפוא בשל הטעמים שנמנו לעיל ועקב אי-הוכחת אירוע שעל הנתבעות חלה חבות בנזיקין בעטיו.

בשל כך התייתר הצורך לדון במחלוקות אחרות שהינן משניות לנושא החבות, ובכלל זה שאלת הנזק ושאלת הדיווח על-אודות התובע והתשלום בגינו למל"ל. לאחר ששקלתי את הדרוש לשם פסיקת הוצאות לפי תקנה 512 בתקנות סדר הדין האזרחי, אני מורה כי התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות בנפרד את הוצאות ההליך בסך של 8,775 ₪ (כולל מע"מ), זאת תוך שלושים יום מהמועד בו יומצא לו פסק-הדין.