אחריות בנזיקין בגין נפילה ברחוב עקב מפגע

כבר בפתח פסק הדין יש לומר, כי התובעת טוענת שנפלה עקב היות רח' בר-כוכבא משובש, וזאת על אף שהיא עצמה איננה זוכרת את הסיבה לנפילתה, אף שלא הביאה כל ראיה אובייקטיבית לכך שנפלה בשל קיומם של בור או מהמורה בכביש, ואף שלא זימנה לעדות עדים רלבאנטיים, ובפרט לא זימנה את בתה של חברתה, אשר ישבה על שלדת האופניים בעת הרכיבה ובמהלך הנפילה.

דיון והכרעה אופן בחינת אחריות הנתבעת הטלת אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות, המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "פקודת הנזיקין"), מחייבת הוכחה של ארבעה יסודות מצטברים: קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק; התרשלות של המזיק; קיומו של נזק, וקיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין הנזק שניגרם לניזוק (ראו ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי (פורסם במאגרים משפטיים 22.06.2014)).

. עוד יצוין, כי לאחר קרות ארוע התאונה, פעלה הנתבעת להסרת המפגע ותיקון הבור שהיה פעור בכביש, לפיכך יש לראותה כמי שמודה בטעותה ו/או ברשלנותה ו/או של מי מטעמה ועל כן כמי שחבה על הנזק שניגרם לתובעת בעקבות המפגע".

...

"כדי לקבוע את שיעור הנכות התפקודית לעניין קביעת שיעור נזקיו של הנפגע לפי חוק הפיצויים, שומע השופט הדן במשפט ראיות לעניין תפקודו של הנפגע, כישוריו וסגולותיו, רמת השכלתו, תחומי עיסוקו ועוד כיוצא באלה היבטים, שאינם בתחום מגבלותיו הרפואיות של הנפגע דווקא. על-פי המכלול ועל-פי מיגוון המרכיבים יקבע השופט, בסופו של דבר, את שיעורה של הנכות התפקודית של אותו נפגע. אכן, הנכות הרפואית, כפי שנקבעה על-ידי המומחים הרפואיים, היא רכיב חשוב מאוד בקביעת הנכות התפקודית, אך אין היא ייחודית, והשוני בדרגות הנכות למיניהן יכול, כאמור, שיהיה רב" (ע"א 516/86 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 703, 705 (1986); ראו גם ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח' נ' אבני ([פורסם בנבו], 4.7.05) פסקה 10; דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך א 246 – 251 (מהדורה חמישית, 2003)).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 12,500 ₪.

את המפגע הנטען מתארת התובעת בתצהירה כך: "...מפגע במדרכה, אשר נוצר בשל חסר של גרנוליט אשר יצר שקעים והפרשי גובה במדרכה. לפיכך נוצרו שקעים גדולים אשר גרמו לחוסר אחידות בגובה מפלס המדרכה והדבר הווה מפגע שבגינו נפלתי" (סעיף 7 לתצהיר התובעת).

ראו גם מיסמך רפואי נוסף מיום הארוע, ובו נרשם, כי בצלום כתף שמאל אובחן "שבר הומרוס מקורב...". בתה של התובעת גב' ש.ר הגישה תצהיר עדות, ובו ציינה, כי מיד לאחר התאונה התובעת היתקשרה אליה וסיפרה לה את כל אשר ארע; סיפרה כי נפלה ברחוב בשל מפגע במדרכה וכי אשה שעברה במקום וראתה אותה על הריצפה, הושיטה לה עזרה וליוותה אותה לקופת החולים.

בנסיבות אלה, נקל לקבוע, כי היה על הערייה לתקן את המפגע וכי העידר היתייחסות למפגע זה ותיקונו, עובר לקרות הארוע, מחייבת הטלת אחריות על הנתבעות בנזיקין.

...

הנתבעת לא התייחסה בסיכומיה לראש נזק זה אלא טענה שיש לדחות את התביעה.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

אחר כל האמור לעיל, הנתבעות תשלמנה לתובעת סך בשיעור 94,500 ₪, בצירוף אגרה כפי ששולמה, בצירוף הוצאות שהוציאה התובעת לצורך חוות דעת מטעמה כמו גם הוצאות שהוציאה בגין חוות דעת המומחה מטעם בית משפט וכן תשא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%.

תביעה לניזקי גוף שארוע לתובעת בגין נפילה ברחוב.

רקע התובע ילידת 1959 טוענת בכתב התביעה כי ביום 25/5/2012 בשעה 11:00 עת הלכה ברחוב בן עמי בעכו – הנמצא בשטחה של הנתבעת מס' 1 (להלן: העיריה ) - נתקלה במפגע ומעדה.

אינני מצפה שבתעודה רפואית תרשם גרסה מלאה לצורך קביעת אחריות ולכן אם לא נרשם שהפגיעה הייתה בשל מפגע הדבר אינו גורע ממהימנות התובעת כפי שהעיריה סבורה.

חלוקת האחריות הנזיקי בעיניין חלוקת האחריות אני רואה בקבלן כמזיק עקרי שכן הוא יצר את המפגעים מהם נפלה התובעת והוא היה המזיק שיכל לנקוט אמצעים סבירים להסרת מכשולים.

...

לכן אני דוחה את הטענה לפיצוי בגין פגיעה בצבירה.

לסיכום יש לפסוק לתובעת את הסכומים כדלקמן: כאב וסבל 20,000 ₪ עזרה והוצאות 8,000 ₪ סה"כ 28,800 ₪ לאחר ניכוי אשם תורם בשיעור 15% התובעת זכאית לסך של 24,480 ₪.

התוצאה אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 24,480 ₪ בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור 17.5% בתוספת מע"מ. כן אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד בהוצאות התובעת בסך של 705 ₪.

מונחת לפנַי תביעה לחייב את הנתבעת (להלן גם: "הערייה") לפצות את התובע בסך של 34,000 ₪ בגין נזק גוף שניגרם לו עקב ארוע נפילה ברחוב נועם אלימלך שבביתר עילית ביום 1.4.2019 (להלן: "התאונה").

בנוסף, בדיקה שערכה העלתה כי לא נעשתה אליה כל פניה בדבר קיומו של מפגע במקום שבו נפל התובע לטענתו.

בנידון, לא צריכה להיות מחלוקת בדבר אחריותה של רשות מקומית לבטיחות העוברים והשבים בתחומה המוניציפלי, ובכלל זה, אחריותה על תקינות המדרכות שבתחומה.

לאור זאת, הגעתי למסקנה שיש מקום להטיל חבות בנזיקין על הנתבעת בהתקיים עוולת הרשלנות ויסודותיה [סעיפים 36-35 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982); ע"א 243/83 עריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985); ע"א 4486/11 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פ''ד סו(2) 682 (2013)].

...

הנתבעת טוענת מנגד, בין השאר, כי יש לדחות את התביעה בשל העדר עילה ומאחר וסכומה עולה על הסכום המרבי של תביעה קטנה.

כך או כך, מצופה ממשתמש הדרך כי ינקוט בזהירות המתבקשת כאמור, לוודא היכן כף רגלו דורכת לבל יאונה לו רע. מכאן, אני סבור כי מכל פיצוי שיגיע לתובע, יש לנכות שליש בגין אשם תורם.

בנדון, לאחר שעיינתי בהיקף החומר שהוצג (בעיקר הקבלות ומסמכי הטיפולים), לא השתכנעתי לפי מאזן ההסתברויות כי מדובר בהוצאות וטיפולים שמקורם הבלעדי הוא התאונה.

הנתבעת תשלם לתובע את הסך 7,000 ₪, תוך 30 יום, שאם לא כן, סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

לטענת התובע, יליד 1997, ביום 7.11.19, עת הלך ברחוב ניתקל במפגע עקב תשתית לקויה, נפל ונחבל בברך ימין.

התובע יחס לנתבעת אחריות נזיקית לארוע.

...

דיון והכרעה לאחר שקילת טענות הצדדים ועיון במסמכים שהוצגו ע"י התובע, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

בתמצית, באותו עניין נאמרו הדברים הבאים: שילוב תקנות 127 ו- 130 הנ"ל, מאפשר לבית המשפט לפטור תובע מצירוף חוות דעת רפואית, ולאחר מכן מינוי מומחה מטעם בית המשפט; התנאי בדבר "טעמים מיוחדים שיירשמו" (הקבוע בסיפא לתקנה 127), מחייב "דרגת שכנוע גבוהה וקיומן של נסיבות מיוחדות ומשכנעות במיוחד", כאשר היעתרות לבקשה הינה בגדר החריג לכלל; במקרים מיוחדים, בהם חסרון כיס מונע מהתובע להכין חוות דעת, יכול הדבר להוות טעם מיוחד המאפשר לפטור אותו מהגשת חוות דעת; במסגרת הנטל הכבד המוטל על התובע להצביע על טעמים מיוחדים לפטור אותו מצירוף חוות דעת, עליו להעלות את טיעוניו ונימוקיו בפירוט, תוך הפניה לאסמכתאות, ואין הוא יכול להסתפק בהעלאת טענות בעלמא, שאינן נתמכות בראיות; בנוסף , על התובע להראות כי תביעתו אינה מופרכת וכי יש בה ממש, אם כי בהקשר זה ניתן להסתפק ברף נמוך למדי, כאשר על התובע להראות שיש בפיו טענה הראויה להישמע או שאלה רצינית שיש לדון בה. לסיכום, ציין כב' השופט זילברטל : "... ניתן לומר כי בית המשפט רשאי לקבל בקשת תובע לפטור אותו מצירוף חוות דעת רפואית כאשר עלה בידי התובע להראות כי קיימות נסיבות של ממש, בדרך כלל נסיבות שאין הוא יכול להתגבר עליהן באמצעים שסביר שינקוט בהם בהתחשב בכלל נתוני המקרה, אשר מונעות ממנו לצרף חוות דעת רפואית לכתב תביעתו, והוא תמך טענות אלה בתצהיר. כמו כן, על התובע להראות כי קיים יסוד לתביעתו, שבפיו טענה הראויה להיטען, ואין מדובר בתביעת סרק. בהתקיים כל אלו, רשאי בית המשפט לפטור תובע מהגשת חוות דעת רפואית ולהורות, מכוח תקנה 130(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, על מינוי מומחה רפואי מטעמו." ברע"א 8135/18 פלוני נ' חברת החשמל לישראל בע"מ [פורסם בנבו] (פורסם ביום 10.2.19), צויין, כי חסרון כיס יכול להוות, במקרים המתאימים, טעם מיוחד לפטור מהגשת חוות דעת רפואית, ואולם : " "דרך המלך" בהליכים נזיקיים היא צירוף חוות דעת מטעם תובעים המבקשים להוכיח טענות שברפואה, ולפיכך פטור מצירוף כאמור יינתן במקרים חריגים בלבד (ראו: בג"ץ 9198/02 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 4 לחוות דעתו של השופט י' אלון (2.10.2008)[פורסם בנבו] ; רע"א 5793/10 הרשות הפלסטינית נ' עזבון שבו, פסקאות 4-3 (27.12.2010)[פורסם בנבו] ; רע"א 7975/18 פלוני נ' המרכז הרפואי תל-אביב, [פורסם בנבו] פסקה 7 (9.12.2018) [פורסם בנבו] (להלן: עניין פלוני)).

לאור האמור, הבקשה נדחית.