אחריות בנזיקין בגין נפילה במדרגות מרכז מסחרי

בתאריך 24/7/17, הגיש התובע ראיותיו, במסגרת ראיותיו תאר התובע, כי במועד האירוע, הגיע למקום לצורך הישתתפות באזכרה שנערכה באולם הנמצא במרכז המסחרי והמוכר לו. התובע הבהיר, כי הכיר את הכניסה האחורית לאולם וכי הלך לכיוון הכניסה האחורית מכיוון מיגרש החניה, כאשר הגיע כבר יחסית קרוב לאולם, ממש לפני גרם המדריגות נתקעה רגלו בגוש בטון שהיה באדמה ונפל.

לטענת המודיעה, מדובר היה בעניינינו בסוגיה בעלת השלכות ציבוריות של הטלת אחריות בנזיקין על כתפיה של הרשות בתיקי נזיקין מסוג זה, ומכאן שמדובר בהליך מהותי בעל חשיבות ציבורית שעיקרו במניעת הכבדה על הקופה הציבורית ומשכך יש לתת דגש לסוגיית השתת הוצאות משפט כלפי רשות שניהלה את התיק באופן ראוי, ערכי ויעיל ותוך שמירה על האנטרס הצבורי.

אכן התובע טען כי נפל עקב מפגע במדרכה, ואכן תמונות והסרט מעלים כי מדובר בשטח הבנוי מאבנים מישתלבות והנחזה כמדרכה, אך הראיות שהובאו העלו באופן משכנע למדי, כי השטח בו נפל התובע הוא חלק ממרכז מסחרי פתוח הנמצא בבעלות המודיעה ואשר הוחכר לחוכרים פרטיים, ומשכך מדובר בשטח בבעלות פרטית ולא ניתן להתייחס אליו כמדרכה ציבורית הנמצאת באחריות בלעדית של הערייה.

...

בהינתן שיכול שלו הייתה המודיעה בודקת היטב מלכתחילה את מעורבותו של הצד הרביעי הייתה מגיעה למסקנה שלא נכון להגיש גם נגדו את ההודעה לצדדים רביעיים, זכאי הצד הרביעי להוצאות מסוימות.

על אף האמור, לטעמי אינו זכאי למלוא הוצאותיו, בין היתר משום שמדובר בהליך שהסתיים בפשרה, מהלך אותו יש לעודד וכאשר המשך ניהול ההליך היה מכביר את שיעור ההוצאות פי כמה וכמה וספק אם היה מוביל לתוצאה שהצד הרביעי היה זוכה למלוא הוצאותיו גם אם התובענה נגדו הייתה נדחית בסופו של דבר.

סוף דבר: בהסכמת הצדדים אני מורה על מחיקת התובענה נגד הצד הרביעי.

בענין זה יפה אמירתו המצוטטת תדיר של כב' השופט א.ברק בסוגיית הרשלנות מתוך ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ז לז(1) 113, 126 ולפיה: "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת". למציאות הטבעית הנזכרת משנה תוקף עת עסקינן באדם מבוגר שככלל יציבותו פחותה ובמי שמצב בריאותו לוקה ובענין זה טירחה ב"כ העיריה וצירפה את תיקו הרפואי עב הכרס של התובע (ראה התייחסותה בסעיף ב(ז) לסיכומיה).

כך גם בת.א (ת"א) 41525-07 קרן אביבה נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח (27.6.13) שם גרם המדריגות הפגום נמצא בתחומו של מרכז מסחרי אמנם אך בפועל קישר למדרכה, היה פתוח למעבר הציבור ומשרת את כלל הציבור.

לעיריה בסיכומיה טענות רבות בהתייחס לאופן חישוב הנזק ולהוכחתו ולא אכנס לפרטי הטענות, אולם ובכל הנוגע למרכיב "כאב וסבל", לא אמנע מלציין התרשמותי באשר לסבלו הממושך והמשמעותי של התובע בעקבות נפילתו זו ויעידו על כך, לכל הפחות, שלושת הניתוחים להם נזקק ותקופות השקום בעקבות אלו, כמו גם הבהרת התובע כי מאז התאונה לא חזר עוד להסתובב עצמאית.

...

בסופו של דבר, הצדדים חלוקים היו הן בשאלת האחריות, לרבות נסיבות נפילתו של התובע וקיומו של המפגע הנטען, אשר אין חולק כי אינו קיים עוד, והן בשאלת גובה הנזק.

טענותיו ועצם קיומו של המפגע במקום העלו צורך אמיתי בברור ואודה כי לא בנקל נדחית תביעתו זו, לרבות כנגד העיריה.

שנית, כמובא בסוגיות שפורטו לעיל, הגם שתביעת התובע נדחית, הרי שבפועל התקבלה עמדתו בלא מעט סוגיות שנויות במחלוקת, חלקן נעוצות בהכחשות כלליות וגורפות בכתבי ההגנה, כשלצורך כך נדרש התובע ללא מעט עמל והוצאות, לרבות חוות דעת מומחים ובפרט אל מול חב' אליתור.

בנסיבות אלה ועת הוטרח התובע להוכיח חלקים נכבדים מתביעתו, סבורה אני כי יש לחרוג מהכלל הנזכר וזאת תוך התחשבות במכלול השיקולים הרלבנטיים, לרבות משך ניהולו של התיק ע"י התובע והעיריה (במובחן מחב' אליתור שצורפה מאוחר יותר), מס' הדיונים הגבוה יחסית שנדרש, הסתייעות הצדדים במומחים ומצד התובע – אילוצו להסתייע במומחים אף בכל הנוגע למיקום המכשול, נשיאת הצדדים בעלות מינוי המומחים מטעם בית המשפט (2,000 שקלים כ"א עבור ד"ר טאובר, 2,250 שקלים כל נתבעת עבור פרופ' רביד) ואופן ניהולו של ההליך ע"י כל צד. בהינתן כל האמור, הנני מורה כדלקמן: התביעה נדחית כאמור והתובע ישא בהוצאות ובשכר טירחת עו"ד לטובת העיריה בשיעור של 7,500 שקלים בלבד ולטובת חב' אליתור בשיעור של 2,500 שקלים בלבד.

לטענת התובע, במהלך ירידה במדריגות המובילות מרחוב הרצל בבית שמש למרכז המסחרי, הוא נפל בשל שבר באחת המדריגות.

האחריות המוטלת על רשות מקומית לנקוט אמצעי זהירות מפני אפשרות פגיעה של עוברי אורח, קמה הן מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין, והן מכוח סעיפים 235 ו-236 לפקודת העיריות [נוסח חדש].

...

די בתיאור זה על מנת להביא למסקנה שהתובע מעד בלא קשר לשבר או מפגע אחר הקשור במדרגה.

בנסיבות אלה, דין התביעה להידחות בהעדר קשר סיבתי בין התרשלות העיריה לבין פציעתו של התובע.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

תמצית טענתם של הנתבעים הנה כי גירסתה של התובעת לא הוכחה, וכי היא נפלה בשל תנאי מזג האויר הגשום והסוער, בנסיבות שאינן מטילות עליהם אחריות.

כפי שנקבע ע"י כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בפרשת ועקנין (עמ' 120-121) : "חיי היום- יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... מי שהולך בדרך או יורד במדריגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק...אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עימם בחיי היום- יום. ההולך לבית- מרחץ אינו יכול להתלונן על שהריצפה חלקה..., והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים.

מר נאווי פירט כי "חלקה 40 רשומה בפנקס הבתים המשותפים כבית משותף ובו 32 תת חלקות המוחכרות בחכירה לדורות לחוכרים שונים ליעוד מסחרי... הבעלות הרשומה בכל הדירות היא כאמור של מדינת ישראל, אולם על פי חוזה החכירה החזקה הבלעדית בהן היא של חוכריהן, אשר נושאים כבעלים בכל החובות הנובעות מהדירה שחכרו ובכל אחריות שהיא הנובעת ממנה לרבות אחריות בנזיקין... 12 תת חלקות ... מוחכרות לעריית י-ם. חלקה 61 הנה שטח צבורי פתוח, המשמש, ביו היתר, כחניון של באי המרכז המסחרי. החלקה משועבדת בשלמותה לטובת חלקה 40, בזיקת הנאה אשר מבטיחה : "זכות גישה ומעבר חופשי להולכי רגל וכלי רכב ובזכות חניה חופשית לכלי רכב לטובת המקרקעין הזכאים". כדבר שבשיגרה וכמתחייב מינהלי המנהל, לכל שטר זיקת הנאה מצורפים גם תנאים מיוחדים לזיקה.

...

הנזק אף שמצאתי שיש לדחות את התביעה, אתייחס בקצרה לנזקים שהוכחו בפני.

סיכום התביעה נדחית.

התובעת תשלם לכל אחת מארבעת קבוצות הנתבעים (הסופרמרקט והמבטחת; העירייה; המדינה ומנהל מקרקעי ישראל; והגיחון), הוצאות משפט בסכום כולל של 1,000 ₪ לכל קבוצה.

מונחת לפניי תביעה לחייב את הנתבעים לפצות את התובע בסך 33,800 ₪ בגין נזק גוף שניגרם לו עקב ארוע נפילה מעל מדרגות נעות במרכז מסחרי בפסגת זאב (להלן: "הקניון" ו-"הדרגנוע") ביום 8.6.2004 עת היה כבן 7.5 שנים (להלן: "הארוע").

בע"א (המחוזי – חיפה) 2030/04 פלונית נ' חברת "מרגניות פרוייקטים" בע"מ (7.12.2004), דובר על קטינה שנגרמו לה ניזקי גוף עקב נפילתה מגובה כארבעה מטרים בקניון בצפון, לאחר שנתלתה במעקה המדריגות הנעות בצידן החצוני.

לדידי, די בזאת כדי לבסס את המסקנה שהנתבעת חבה בנזיקין בגין ניזקי התובע.

עם זאת אעיר, כי טענה זו של הנתבעים אינה משוללת יסוד ברמה העקרונית, שכן באחריות הורה להשגיח על-ילדו הקטין – ולמצער ולוודא השגחה – באופן שוטף, והדברים יפים שבעתיים, כאשר הוא נמצא במרחב הצבורי וחשוף מטבע הדברים לסיכונים חצוניים כאלה ואחרים.

...

לדידי, די בזאת כדי לבסס את המסקנה שהנתבעת חבה בנזיקין בגין נזקי התובע.

אשר לטענות ההגנה לפיה יש להשית אשם תורם על האם כמי שהייתה אמורה להשגיח על התובע, בנדון דנן ולאחר שנתתי את דעתי לטענה זו, סבורני שאיני יכול להידרש לה מהטעם שהאמא אינה צד להליך והתובענה הוגשה על-ידי התובע כשהוא בגיר.

אשר לתביעה נגד סוכנות הביטוח – דין התביעה להידחות.

התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית.