אחריות בנזיקין בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת על ידי תלמיד

תלמיד נגח בראשה של התובעת ונגרמו לה ניזקי גוף.

הצדדים חלוקים בשאלת אחריותן של הנתבעות לארוע וכן בשאלת הפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת.

לטענת התובעת, מחנכת הכיתה והתובעת עצמה ניסו להרגיע את אחד התלמידים, בעוד יתר התלמידים נאספו על ידי סייעת אחרת לחדר אחר.

עיקר טענתן של הנתבעות היתה כי לא ניתן היה לצפות את הארוע הספונטאני ולכן לא צומחת להן אחריות בנזיקין.

...

הנתבעות 1-2 טענו כי ככל שיימצא כי דין התביעה להתקבל, הרי יש להטיל את האחריות על משרד החינוך ולא על הרשות המקומית.

משהתובעת לא הציעה ניכוי רעיוני שונה מזה שנכלל בתחשיבי הנזק של הנתבעות ובסיכומיהן, אני מקבל את עמדת הנתבעות ומורה כי מסכום הפיצוי שישולם לתובעת ינוכה סך 8,600 ₪.

סוף דבר, נזקה המוכח של התובעת עומד על 85,000 ₪.

פתח דבר לפניי תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בעת שנפל ונחבל בחצר בית הספר, ביום 4.11.14, בהיותו כבן 6 שנים, תלמיד כיתה א'.

הנתבעת אינה חולקת על כך, שהתובע ניחבל בתחומי בית הספר, בתום יום הלימודים; אלא שלטענתה, התובע לא נדחף כתוצאה מקטטה, אלא נפל בדרכו להסעה, ללא סיבה מיוחדת, או משום שדרך על שרוכי נעליו, ובנסיבות שאינן מקימות אחריות בנזיקין.

כיום הנתבעת אמנם מיתכחשת לטענה, כי הנפילה נגרמה מקטטה ומדחיפות של ילדים אחרים, אולם ביום 23.6.15 חתם מנהל בית הספר, מר אמין כיאל, על טופס תביעה במסגרת פוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים בחברת איילון (ת/1), ושם נרשמו נסיבות הארוע כך: "קטטה שאירעה בין תלמידים בחצר בית הספר גרמה לדחיפות ונפילת התלמיד קוסאי דיב על ידי אחד התלמידים המעורב בקטטה". זוהי, למעשה, הודאה של מנהל בית הספר, כי התאונה אירעה בהתאם לגירסת התובע, בעקבות דחיפתו על ידי תלמידים אחרים.

לעתים, למרות השגחה ראויה על תלמידי בית הספר, עושה אחד הילדים מעשה פיתאומי ובלתי צפוי, שגורם נזק לאחר, ואין להשית על מורי בית הספר אחריות לנזק שניגרם מאותו מעשה פיתאומי, שלא ניתן היה למנוע אותו, גם באמצעות פקוח הולם.

...

בנסיבות אלו, אני סבורה כי לא ניתן להסתמך על עדותו של איהם, וכי יש להתייחס אל עדותו של התובע כאל עדות יחידה של בעל דין, ואף בעל דין, שהוא מתחת לגיל 14.

לא הובאו קבלות לעניין זה. עם זאת, בשים לב לטיפולים הרפואיים שניתנו לתובע, לרבות אשפוזים בבית חולים, מעקב בקופת החולים וטיפולי הפיזיותרפיה, אני סבורה כי ראוי לפסוק לתובע פיצוי מסוים בגין הוצאות מיוחדות, לרבות הוצאות הנסיעה, בסכום גלובאלי של 2,000 ₪.

נזקיו של התובע מסתכמים בסכומים הבאים: א. כאב וסבל - 35,000 ₪; ב. עזרת הזולת - 6,000 ₪ ; ג. הוצאות נסיעה וכו' - 2,000 ₪; ד. סך הכל - 43,000 ₪ סוף דבר אני מורה על קבלת התביעה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 43,000 ₪.

כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 6,000 ₪ (עבור חוות הדעת מטעם התובע וחלקו בחוות הדעת מטעם בית המשפט, וכן אגרת המשפט) ושכ"ט עו"ד בסך 9,000 ₪.

ביום 20/09/18, בחלוף כשנתיים ממועד קרות התאונה, הוגשה התביעה כאן, העותרת לחייב את המדינה (להלן: "הנתבעת") ואת "ענבל חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "הנתבעת מס' 2") בפצוי התובעת בגין ניזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה מארוע התאונה.

ראו עמ' 16 ש' 14-16: "למטה, כשסובבתי אותה הרגשתי כאבים ביד. קבלתי מכה בכף היד כשסובבתי את הידית. ושם אי אפשר לסבול את הכאבים. והפסקתי עם הדלת והתחלתי לבכות מכאבים" התובעת תארה בעדותה כי בשלב זה הגיע המנהל, שהוזעק למקום כנראה על ידי התלמידים שהיו בסביבתה.

שם נקבע: "כידוע, כדי להטיל אחריות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות על הניזוק להוכיח שלושה תנאים מצטברים: כי המזיק היה חב כלפיו בחובת זהירות; כי המזיק התרשל על ידי שהפר את חובת הזהירות במעשה או במחדל; וכי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שניגרם לניזוק (סעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968 (להלן: פקודת הנזיקין); " סעיף 64 לפקודת הנזיקין מגדיר מיהו מזיק ומציב את הדרישה לסיבתיות משפטית בין היתנהגות המזיק ובין נזק שסבל הניזוק: "אשם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצידם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; בחינת החבות בנזיקין מצריכה בירור היחסים בין המזיק לניזוק.

...

אני מקבל טענת הנתבעת כי היה על התובעת להוכיח הטענה לכשל בטיחותי באמצעות חוות דעת מומחה אך במקום זה, התובעת העידה בדיון (עמ' 8 ש' 27) כי אין לצפות ממנה לשלם כסף למומחה שיקבע לעניין בטיחות הדלת, והסתפקה בהצגת טענותיה בלבד.

נוכח המסקנה אליה הגעתי, לפיה המדינה אינה נושאת באחריות נזיקית לתאונה, מתייתר הדיון בטענת הנתבעת להשית על התובעת אשם תורם ובשאלת הנזק וסעד הפיצוי הנתבע.

סוף דבר התביעה נדחית.

רקע כללי לפניי תביעת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן – "חוק הפלת"ד"), בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים מיום 5.9.19 (להלן – "התאונה").

בכתב ההגנה הוסיף וטען סלימאן הבן, כי עיקרון היסוד בדיני הנזיקין הוא כי אדם אחראי לעוולתו שלו בלבד ולא לעוולת זולתו למעט במקרים חריגים שלא היתקיימו בעניינינו.

עוד נטען, כי מעדותו של האב הוכח כי רישום הרכב על שמו של סלימאן נעשה ללא נוכחותו, ללא בחירה חופשית וללא יכולת להיתנגד לרישום שנעשה על פי החלטת אביו, בהיותו בן 19, תלמיד מכללה, הנסמך על שולחן האב.

כזכור, בתצהיר שצרף סלימאן לכתב ההגנה מטעמו ציין כי הרכב נרכש על ידי אביו בסביבות שנת 2010 כשסלימאן עדיין היה קטין וטרם היה לו רישיון נהיגה, כי סלימאן קיבל רישיון נהיגה רק בשנת 2012, וכי אביו רשם הרכב על שמו בשל חובותיו הרבים ומבלי שלסלימאן עצמו הייתה כל ידיעה אודות הרישום (ס' 3 לתצהירו, ור' גם ס' 4-3 לתע"ר מטעמו).

  לא נעלמה מעיניי טענת סלימאן כי על פי רוב, לנהג הרכב אחריות ישירה ואישית על הנזקים הנגרמים כתוצאה מנהיגתו ברכב וזאת לפי ס' 27ב. לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ולפסיקה שפירשה אותו.

...

בנוסף, הטענה כי הרכב שימש את האב בלבד לא הוכחה, ומהעדויות שנשמעו מסתברת דווקא המסקנה ההפוכה ולפיה הגם שהרכב היה בבעלותו של האב, הוא שימש דה-פקטו, לא אחת, גם את הבן.

אשר על כן, אני קובעת כממצא עובדתי שהרכב נרכש על ידי מוחמד האב ומכספו, נרשם על שם סלימאן הבן משיקולים כספיים של האב, הרישום על שמו של סלימאן היה ידוע לסלימאן לכל המאוחר בסמוך לאחר רכישת הרכב, וגם סלימאן עצמו נהג לעתים ברכב, כאשר נעשה ברכב שימוש משותף – בדרך כלל על ידי האב, ולעתים על ידי סלימאן.

סוף דבר   לאור האמור עד כאן, דין ההודעה לצד שלישי כנגד צ"ג 2 להתקבל.

מבוא והצדדים להליך בפניי תביעת התובע, יליד 2.7.97, בגין ניזקי גוף שנגרמו לו בארוע מיום 6.5.15, עת היה תלמיד בבית ספר תיכון בכפר בענה.

השאלה בתיק זה מיתמקדת בשאלה אם עלה בידי התובע להוכיח את המסגרת העובדתית הנטענת על ידו ואם כן - האם יש באותה מסכת עובדתית כדי להקים אחריות בנזיקין, אם לאו ? התשובה לטעמי הנה בשלילה ביחס לשתי השאלות ואסביר.

ממילא גם אם התובע היה נצמד לגירסה המקורית בכתב התביעה לפיה הוא נדחף על ידי תלמיד בעת הקפיצה לכדור, מעד ונחבל - הרי שגרסה זו גם היא לא הייתה מקימה חבות בנזיקין.

...

הנתבעת טוענת כי גם ייקבע כי מסכת האירועים הנטענת, המוכחשת כשלעצמה, אירעה כמתואר על ידי התובע, הרי שאין בנסיבות העניין כדי להטיל עליה חבות בנזיקין וזאת על פי הדין והפסיקה הקיימת ועל כן דין התביעה להידחות.

גם הסכום הנתבע בגין נזק לא ממוני אינו עולה בקנה אחד עם ההנחיות הקבועות בפסיקה לחישוב נזק מסוג זה. לסיכום, רכיבי הנזק כפי שכומתו על ידי התובע בסיכומיו בכל ראשי הנזק נראו בעיניי מופרזים ולא נתמכו בראיות שהוגשו מטעמו.

סוף דבר התביעה נדחית.

בשים לב למכלול נסיבות העניין, ההתנהלות הדיונית, זהות הצדדים, ובשים לב לכך שהתובע הגיש תביעתו בהיותו בגיר, אני מורה כי התובע יישא בהוצאות הנתבעת ושכר טרחת עורכי דינה בסך כולל, מופחת, של 6,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.