אחריות בנזיקין בגין הפרת חובת בטיחות בעבודה

אבן קיסר הפרה חובה זו – כך קבע בית המשפט – שכן מחומר הראיות עלה כי היא לא דאגה ליידע כראוי את התובע לגבי הסיכון הבריאותי ולגבי אמצעי הזהירות הנדרשים, קרי: עבודה בשיטה הרטובה, ויישום ההוראות המפורטות בתקנות הבטיחות הרלוואנטיות.

דיני הנזיקין אינם מטילים אחריות בגין "התרשלות באויר" (או "חובת זהירות באויר"), שכן התכליות של דיני הנזיקין – צדק מתקן ויצירת תמריצים יעילים – אינן תומכות בהטלת אחריות כזו (Pollock טבע את המכתם "Negligence in the air, so to speak, will not do" – ראו Frederick Pollock, The Law of Torts 455 (11th ed., 1920); לגישה התומכת בהטלת אחריות בגין יצירת סיכון גרידא, ללא תלות בגרימת נזק, ראו Christopher H. Schroeder, "Corrective Justice and Liability for Increasing Risks", 37 UCLA L. Rev.

בהנתן התרשלות זו, על התובע להוכיח את רכיב הקשר הסיבתי, ובכלל זה להראות כי בשל הפרת חובת היידוע וההדרכה, נימנעה ממנו "האפשרות לנקוט באמצעי מיגון מחמירים ו/או לגלות את המחלה כבר בשלביה המוקדמים" (סעיף 115 לסיכומים מטעם המוסד לביטוח לאומי).

בדומה, גם לא מצאתי להזקק לטענות נוספות שהעלתה הנתבעת, ובכלל זה לגבי תחולתו של סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ג-1963, שעניינו מצבים שבהם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". סוף דבר תביעת רשלנות המושתתת על טיעון בדבר הפרה של חובת היידוע, האזהרה וההדרכה, תלויה – לשם הצלחתה – בהוכחת קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה האמורה לבין היתממשות הסיכון.

...

יש לציין, כי אבן קיסר הבהירה בהסכם הפשרה גופו, וכן בדיון לפניי, כי הסכמתה לסיום ההליך מול הנפגע בפשרה נבעה ממגוון שיקולים (בהם שיקולים אנושיים), וכי היא עומדת על כל טענותיה בדבר היעדר חבות בנסיבות המקרה, ומבקשת לבררן במסגרת תביעת המוסד לביטוח לאומי (ראו גם החלטתי בפרוטוקול מיום 22.12.2022).

בענייננו, מצאתי גם אני למקד את הדיון בסוגיית הקשר הסיבתי, ולא להאריך בדברים בכל הנוגע ליסוד ההתרשלות (דומני שאין ספק בדבר קיומה של חובת זהירות של אבן קיסר כלפי מעבדי המשטחים שהיא מייצרת, ואין בידי לקבל את טענות הנתבעת שנועדו להדוף את מלוא החובות הקשורות לאזהרה ולהתגוננות מפני מחלת הסיליקוזיס אל כתפי המעסיקים והמדינה).

בדומה, גם לא מצאתי להיזקק לטענות נוספות שהעלתה הנתבעת, ובכלל זה לגבי תחולתו של סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ג-1963, שעניינו מצבים שבהם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". סוף דבר תביעת רשלנות המושתתת על טיעון בדבר הפרה של חובת היידוע, האזהרה וההדרכה, תלויה – לשם הצלחתה – בהוכחת קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה האמורה לבין התממשות הסיכון.

המסקנה שאליה הגעתי, לאחר שהאבק שקע והתמונה התבהרה, היא שבנסיבות הספציפיות של המקרה לא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש לכינון האחריות הנזיקית.

לפיכך, דין תביעתו של המוסד לביטוח לאומי – להידחות.

לטענת התובעת לנתבעים 1-2 אחריות ישירה בנזיקין בגין מעשיהם ואילו לנתבעת 3 אחריות ישירה או עקיפה או שילוחית בגין מעשיה כמזמינת העבודה, אחראית על הפיקוח על העבודה או מי שנתנה את ההוראות לגבי ביצוע העבודות במקום.

עוד טוענת התובעת, כי הנתבעים הפרו חובה חקוקה לפי פקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה, חוק התיכנון והבניה, חוק החשמל ותקנות החשמל ותקנות התעבורה.

...

לאור כל האמור, מבקשים הצדדים השלישיים לדחות את ההודעה כנגדם ולחייב את המודיעה.

לאחר ששמעתי את הצדדים ושקלתי טענותיהם, אני מחייבת את הנתבעים 1-2 ו- 4 ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 3000 ₪.

ההודעה לצדדים השלישיים נדחית.

הוסיפה נתבעת 1, כי היא הייתה בגדר חברה לאספקת כח אדם בלבד, ובזה תם תפקידה; קליטת התובע, הדרכתו, הפיקוח עליו ומתן הוראות העבודה, היה באחריות הבלעדית של נתבעת 2, לרבות, האחריות לבטיחות סביבת העבודה.

לחלופין היא טענה, כי אם תוכח אחריות, היא חלה על נתבעת 1, כך שלא הייתה לנתבעת 2, או מי מטעמה, כל אחריות או רשלנות או מחדל או הפרת חובה חקוקה, אשר גרמה להתרחשות התאונה.

עוד היא הוסיפה וטענה, כי ככל שבית המשפט יקבע כי התאונה ארעה בנסיבות הנטענות, הרי שמדובר בפעולה יומיומית מהוה סיכון טבעי שאינו חריג או יוצא דופן במסגרת עבודת התובע, ואין בה כדי להטיל אחריות בנזיקין על נתבעת 2.

אך כן נפסק, כי פגיעה כתוצאה מהרמת משקל, אינה מביאה להטלת חבות אוטומאטית על המעביד, שכן הדין אינו מטיל אחריות בשל סיכונים סבירים, חיי יום יום מלאים סיכונים ואין להטיל על מעביד חובת זהירות ואחריות בנזיקין בגין כל סיכון אפשרי.

...

מכאן דין הטענה לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין להידחות.

לאור המתואר לעיל, התובע לא הוכיח כי הנתבעות הפרו חובת זהירות המושגית והקונקרטית המוטלות עליהן בנסיבות העניין, ועל כן דין התביעה נגדן להידחות.

סוף דבר הנני מורה על דחיית התביעה ובנסיבות העניין ולאור פגיעתו של התובע והנסיבות המתוארות איני עושה צו להוצאות.

נטען לאחריותן של הנתבעות לתאונות יחד ולחוד, מכוח פקודת הנזיקין, פקודת הבטיחות בעבודה, ופוליסת הביטוח; להתקיימות הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו"'; לחלופין נטען, כי התובע נפגע מ"דבר מסוכן"; וכי על הנתבעות הנטל להוכיח העדר רשלנות מצידן בנסיבות.

נטען עוד לרשלנות תורמת ומלאה של התובע, בין היתר, בשל הפרת חובות והוראות העבודה מצידו; ביצוע עבודות בנגוד להדרכה ולהנחיות ותוך נטילת סיכון עצמי; וכן כי התובע לא עשה דבר לשם מניעת התאונות, לא נהג באופן זהיר וסביר, ולא פעל להקטנת נזקיו.

אך כן נפסק, כי פגיעה כתוצאה מהרמת משקל, אינה מביאה להטלת חבות אוטומאטית על המעביד, שכן הדין אינו מטיל אחריות בשל סיכונים סבירים, חיי יום יום מלאים סיכונים ואין להטיל על מעביד חובת זהירות ואחריות בנזיקין בגין כל סיכון אפשרי.

...

מכל האמור, התביעה בנוגע לשתי התאונות – דינה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

בראי התוצאה וכל שפורט לעיל, התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ וזאת תוך 30 ימים מהיום, אחרת יתווספו לסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום עד התשלום המלא בפועל.

לשיטתה, נסיבות התאונה הנטענת אינן מקימות את אחריותה הנזיקית.

מה עוד, שהתובע קיבל הדרכת בטיחות; קיבל הוראות לבצוע העבודה ואם אירעה התאונה הנטענת היא אירעה עקב התרשלותו הבלעדית.

הוכח כי התובע ביצע את העבודה בהתאם להוראות המעביד וללא כל סטייה מהן, וכי הנזק לא נגרם עקב אשמה כלשהיא מצד התובע, אלא עקב הפרת חובת הזהירות המוטלת על המעביד כלפי עובדו, הכל כמפורט לעיל.

...

· לא שוכנעתי כי התובע נזקק לעזרה חריגה מבני משפחתו.

כמו כן, אני מורה על הקפאת סך של 20,500 ₪ (להלן: הסכום המוקפא) וזאת בגין מענק הנכות העשוי להתקבל בידי התובע לאחר מיצוי זכויותיו במל"ל. היה והתובע לא ימצה זכויותיו במל"ל או היה ותביעתו להחמרה תאושר במל"ל, יהיו הנתבעים פטורים מלהעביר לתובע את הסכום המוקפא.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, ובכפוף לאמור בסעיף 35 לפסק הדין, אני מחייבת את הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובע פיצויים בסך של 120,055 ₪ בצירוף 23.4% בגין שכ"ט ובצירוף סך של 835 ₪ בגין אגרת פתיחה (סכום זה משוערך ליום מתן פסק הדין) וכן בצירוף סך של 3,510 ₪ בגין הוצאות המומחה הממונה מטעם בית המשפט.