אחריות בנזיקין בגין הפרת חובה חקוקה בתאונת עבודה

לעניין הפרת חובה חקוקה מפנה התובע להוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] התש"ל-1970, ולתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשמ"ד-1984, אולם הוא אינו מפנה לחובה ספציפית אשר אותה הפר המעביד, ובאופן זה לא ניתן לקבוע חבות בנזיקין מכוח עוולה זו. תובע המבקש להיבנות מעוולה זו צריך להצביע לא רק על החובה החקוקה המסוימת שהופרה, אלא גם על התקיימות כל הדרישות להקמת חבות בעוולה זו, לרבות קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק.

אני דוחה, איפוא, את הטענה, כי יש לחייב את המעביד בנזיקין בגין הפרת חובה חקוקה, כאשר לא הובהר איזו חובה חקוקה בדיוק הופרה, וכיצד.

אשר לעוולת הרשלנות, הרי שזוהי עוולת מסגרת רחבה, אשר משמשת לעתים קרובות מקור להטלת אחריות בנזיקין, בתאונות עבודה ובתאונות אחרות.

כפי שנפסק בעיניין זה: "חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שארעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת רשלנות ... וכך העוולה של הפרת חובה חקוקה... אכן, סכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית ..." (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349).

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אין לי אלא לדחות את התביעה.

לאור מסקנה זו איני רואה צורך להכריע בשאלת גובה הנזק.

התביעה נדחית.

השאלות הדרושות הכרעה לעניין שאלת האחריות, מספר שאלות משנה דרושות הכרעה: האחת, מהן נסיבות ארוע התאונה; השנייה, האם הפרה הנתבעת חובת זהירות כלשהיא כלפי התובע; והשלישית, האם ניתן לייחס אשם תורם לתובע.

בהקשר זה אציין כי אין צורך להזקק לשאלת האחריות בעוולת הרשלנות בנפרד ולשאלת האחריות בגין הפרת חובה חקוקה בנפרד, שכן, במקרה דנן, נקבעת ביחס לשתי העוולות למעשה אותה רמת אחריות (ראו: ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 עמ' 228) (להלן: "פרשת שירזיאן").

עוד ובנוסף, בנסיבות העניין, חלה על הנתבעת אחריות גם מכוח עוולת הפרה חקוקה בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין, וזאת בשל אי נקיטת אמצעי זהירות ביחס לעבודה שמתבצעת בגובה כנדרש בפקודת הבטיחות בעבודה כאמור, וכן בשל אי מתן הדרכה הולמת על נהלי הבטיחות והזהרות שיש לנקוט, כפי שמתחייב בהתאם לתקנות 2 ו -3 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999.

שאלת הנזק חוות הדעת הרפואיות והמומחה מטעם בית המשפט התובע תמך את תביעתו בחוות דעת של מומחה לאורטופדיה מטעמו - ד"ר מיכאל מיכאלוביץ, אשר בדק את התובע וקבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור כדלקמן: 10% בגין שבר בחוליה 12D קיפוזיס מוגבר והגבלות בתנועות לפי סעיף 37(8)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"); 5% בגין שבר בחוליה 11D לפי סעיף 37(8)(א) לתקנות הביטוח הלאומי; 5% בגין שבר בחוליה 9D לפי סעיף 37(8)(א) לתקנות הביטוח הלאומי; 5% בגין שבר בחוליה 8D לפי סעיף 37(8)(א) לתקנות הביטוח הלאומי, כך ששעור נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע יעמוד על 23% (להלן: "המומחה מטעם התובע").

...

יש לקחת בחשבון כי מדבור בפגיעה בשיעור של 20% ולכן אני סבור כי ניתן להסתפק בפסיקת הפסדים בראש נזק זה על דרך האומדנה הן לעבר והן לעתיד (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פד"י כ"ח (1) 277).

סוף דבר בשים לב לאמור לעיל יש לחייב את הנתבעות לשלם לתובע פיצויים כדלקמן: נזק לא ממוני .

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 328,920 ₪.

טענות התובע בקליפת האגוז לטענת התובע התאונה אירעה בשל רשלנותו של הנתבע והפרת חובות חקוקות, בכך שלא ניתנה לו הדרכה ע"י הנתבע בדבר הצורך להרכיב משקפי מגן בעת עבודתו עם סיד.

התובע מבסס תביעתו הן בגין עוולת הרשלנות בנזיקין והן בגין הפרת חובה חקוקה.

שאלת האחריות התובע מבסס את תביעתו בשאלת האחריות על שתי עוולות: האחת, עוולת הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין, והשנייה, עוולת הרשלנות בהתאם לסעיפים 35, 36 ו- 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

לסיכום שאלת האחריות אני קובע כי הנתבע הפר את חובת הזהירות כלפי התובע והפר חובה חקוקה, והוא אחראי כלפיו על כל הנזק שניגרם לו עקב התאונה וכי לתובע אשם תורם בשיעור של 20%.

שאלת הנזק חוות הדעת הרפואיות וקביעת הנכות הרפואית התובע תמך את תביעתו בחוות דעת של מומחה ברפואת עיניים מטעמו – ד"ר יעקב רוזנמן, אשר ביום 19.03.18 בדק את התובע וקבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור כדלקמן: 10% בגין ליקויים בכושר הראיה לפי סעיף 52(1)(1)(ד) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"); 10% בגין דלקת לחמית קשה עם יובש ונזק ללחמית לפי סעיף 55(ד)(II) לתקנות הביטוח הלאומי; כך ששעור נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע יעמוד על 19% (להלן: "המומחה מטעם התובע").

...

לאחר ששקלתי את כלל השיקולים ועיינתי בטיעוניי הצדדים, אני קובע כי בסיס שכרו הממוצע של התובע ערב התאונה עמד על סך של 5,300 ₪, ובהעדר אינדיקציה לנכויות זמניות יש להניח כי תקופת האי כושר הינה לתקופה של 3 חודשים.

לאור הנסיבות, הנכות שנקבעה וגילו הצעיר של תובע, נחה דעתי שיש לפסוק לו בגין רכיב זה פיצוי בסך של 90,000 ₪.

משהתובע לא ביקש לפסוק לו פיצוי בגין ראשי נזק אחרים, כגון הוצאות ועזרת הזולת, יש להניח כי לא נגרמו הוצאות כאלה ולכן אינני נדרש לפסוק פיצוי בגין כך. סוף דבר בשים לב לאמור לעיל יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים כדלקמן: · נזק לא ממוני .

ברישא לחוזר מנכ"ל משרד החינוך משנת 2003, נכתב כי פוליסת הביטוח חייבת לכלול את התנאים המפורטים בפוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים של החברה למשק וכלכלה של השילטון המקומי סוכנות לביטוח (1992) בע"מ, המובאים כנספח, בעלות שלא תעלה על המחיר המרבי המפורסם מדי שנה בחוזר מנכ"ל. בסעיף 3 לחוזר המנכ"ל נקבעו במפורש החריגים לכסוי, הכוללים בין היתר, תאונת דרכים בארץ או בחו"ל, תאונת עבודה ופעולה מלחמתית או מעשה איבה.

בסיכומיה, התובעת למעשה אינה חולקת על כך שניתן היה להגיש תביעה אזרחית נגד הנהג הפוגע, ברוסיה, אלא שלטענתה העילה האפשרית היתה רשלנות על כך שהתרשל באי עריכת ביטוח, אך לא בגין הפרת חובה חקוקה משום שבמועד התאונה לא היתה חובה לערוך ביטוח בגין ניזקי גוף לנוהגים ברכב.

אך הנמקת בית המשפט בפסק הדין בעיניין ח'טיב, המבוססת, בין היתר משקולי מדיניות משפטית ראויה, אינה מוליכה למסקנה שכאשר אין זכאות לפצוי על פי חוק הפלת"ד לא בשל אשם פלילי או מוסרי, מצד התלמיד הנפגע, אלא פשוט משום שהתאונה ארעה בחו"ל, יש לפרש את החריג לפוליסה באופן שונה, או להטיל על הרשות המקומית אחריות בנזיקין בשל חריג תאונות הדרכים הקבוע בפוליסה.

...

לטענתה, מדובר בתקיפה עקיפה שדינה להידחות.

אין בעובדה ששינוי מדיניות כאמור, באופן הצופה פני עתיד, עשוי להיות מוצדק, כדי להוביל למסקנה שמי מהנתבעות התרשלה כלפי התובעת, או עוולה כלפיה בהפרת חובה חקוקה, משום שהתובעת שלפניי לא נותרה ללא כל פיצוי בגין פציעתה הקשה.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

על מנת לקבוע קיומה של אחריות בגין רשלנות של המעביד על התובעת להוכיח כי המעביד הפר את חובת הזהירות שלו כלפיה, זו המושגית וגם זו הקונקרטית .

במישור הדין הסוצאלי, המחוקק הכיר בכך שאוטם שריר הלב יכול להגרם במהלך העבודה ועקב העבודה, ונושא זה נדון כעניין שבשיגרה בבתי הדין לעבודה, אשר פיתחו מבחנים שונים לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי (ישראל גלעד ועמירם סבר "אוטם שריר הלב כתאונת עבודה" הפרקליט מ(ב) 241 (התשנ"ב)).

הטלת אחריות בנזיקין בשל אוטם שריר הלב שניגרם לעובד כתוצאה מרוגז או התרגשות בעבודה, עלולה להפוך כל אינטראקציה בין-אישית במקום העבודה לזירה פוטנציאלית של חבות בנזיקין.

טענה נוספת שהעלתה התובעת בסיכומיה היא קיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה.

...

בשים לב לכל הנתונים שציינתי לעיל , הרי שכל חישוב שיעשה היה מוביל למסקנה כי התביעה נבלעת.

לסיכום: התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.