אחריות בלשון הרע: פרסומים פוגעניים בפייסבוק

אלכס נישאל בעדותו האם התקבלו בקשות בזמן שהיה מנהל למחיקת פוסטים או תגובות פוגעות, והשיב (עמ' 43) "אנחנו תמיד היינו מוחקים את זה לבד, באותו רגע שהיינו רואים". הנתבע עצמו סיפר בעדותו (עמ' 52): בכל עת ששימשתי כמנהל קבוצת הפייסבוק הזו, ראית פרסומים פוגעניים – הורדתי אותם.

הנתבע טען כאמור כי אחד הפרסומים שפירסם הוא – "חידת ההיגיון" – אכן הוסר בעקבות פנייה זו – סעיף 5 לתצהירו וכן עדותו עמ' 51); מדובר בקבוצה המונה כרבע מיליון איש אשר תעבורת הפרסומים והתגובות בה גדולה, ובהתאמה מידת השליטה של מי ממנהלי הקבוצה קטנה עד בלתי אפשרית; הנטל להוכיח כי במועד פירסומו של פירסום פוגע כלשהוא, היה הנתבע מנהל בקבוצה, כי ידע על דבר הפירסום ונמנע מלהסירו – מוטל לפתחה של התובעת והיא לא עמדה בו. לנוכח כל אלו – לא מצאתי לייחס לנתבע אחריות בלשון הרע בגין פרסומים פוגעים שפירסמו אחרים בקבוצת הפייסבוק.

...

סוף דבר לבי על התובעת, אשר בהיותה נערה צעירה איבדה באבחת סכין חברה טובה.

כאמור לעיל, הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בסך 30,000 ₪.

החלטתי בדבר פסיקת ההוצאות לחובת התובעת לקופת אוצר המדינה מיום 21.7.20 – תבוטל.

התובעים זכאים לפחות לסכום תקרתו המאקסימאלית של הפצוי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק הקובע כי כאשר מוכח שלשון הרע פורסמה מתוך מטרה לפגוע, הרי שגובה הפצוי שניתן לתבוע בלא הוכחת נזק עומד על סך של 139,621₪ בגין כל פירסום, ובגין שני הפרסומים הפוגעניים והכוזבים יחד זכאים התובעים לפצוי מהנתבע בסך 279,243₪.

דיון והכרעה המתוה הנורמאטיבי כאמור, לפניי תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, בגין פרסומים שפירסם הנתבע בעמוד הפייסבוק שלו על התובעים, אשר לטענת התובעים, מהוים לשון הרע, כמשמעות הדבר בחוק איסור לשון הרע.

ההתאמה השיפוטית של הדין לנסיבות המשתנות הביאה למרחב ולמתחם של הפעלת שיקול דעת שפוטי, אך מכל מקום קבעה, כי פירסום באנטרנט עונה לתנאי "פירסום" שבחוק איסור לשון הרע וכי אין מניעה עקרונית שפרסום שכזה יקים אחריות בגין חוק איסור לשון הרע.

...

הנתבע ישלם לתובע סך של 60,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

הנתבע ישלם לתובעת סך של 40,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

הנתבע ישלם לתובעים את סכום האגרה ששילמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומם ובנוסף ישלם לשניהם ביחד שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

ביום 20.9.2016, בשעה 01:20 (כשעתיים לאחר הפירסום), שלח התובע לנתבע הודעה בפייסבוק, במסגרתה הסב את תשומת ליבו לפירסום הראשון: "ניר. עידכנו אותי כי טרול בשם אורית סהר פירסם תגובת לשון הרע לפוסט שהועלה בקבוצה שלך. אבקש למחוק בהקדם את הפוסט ולחסום את הטרול הזה. תודה". טענתו של התובע, לפיה הנתבע קרא את ההודעה כבר בשעה 01:20 לא הוכחה בראיה כלשהיא ואני מקבל את גירסתו של הנתבע לפיה, הוא ראה את ההודעה רק בבוקר, בסביבות השעה 07:00.

בשעה 09:23 פירסם הנתבע פוסט חדש, אליו צורפה תמונה של הפירסום הראשון, כדלקמן: "חבר קבוצה מוכר מאיים שינקוט בהליכים משפטיים על כך שניפגע מלשון הרע. קיימתי הבוקר, שוב, סבב ייעוץ משפטי ואני רוצה להבהיר שמטרת הקבוצה היא לתת במה לכל עינייני העיר בצורה הכי חופשית שהחוק במדינת ישראל מאפשר. כל חבר בה מעלה תכנים מדעתו ועל דעתו האישית. אני לא רוצה לתת מקום ללשון הרע, פירסום פוגעני, הסתה או לכל פעולת פירסום שאינה חוקית. אני חושב שתושבי מוצקין קבוצה פתוחה ומרתקת ואני מקוה שתינתן לי הזכות להמשיך ולנהל אותה באותה מתכונת. ישנה אחריות שילוחית כלשהיא, החוק מנסה להתקדם עם רוח התקופה והטכנולוגיה וההגדרות הנזילות, ואני אכבד כל הוראה מוסמכת שתורה לי להפעיל את סמכותי ולמחוק תגובות או אנשים. חשוב לי לומר שאין לי יכולת לקבוע מהי לשון הרע בכל מקרה. אינני שופט ואינני מפקד מישטרה שיכול לשלוח שוטרים לבחון כל תגובה שמאן דהו מחליט לרשום. אני מזמין את הקבוצה לדיון חשוב זה על מנת לעזור לעצב את המרחב שהיא יצרה לטובה" (להלן "הפירסום השני").

...

אינני מקבל את טענתו של הנתבע, כאילו העלה את הפוסט השני כדי לאפשר לאותה אורית סהר להגיב.

סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך של 15,000 ₪.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובע את אגרות המשפט וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪.

טענות נוספת בפי הנתבעים, ובעיקרן כי התובע כשל להוכיח את פירסום האמירות הפוגעניות להן הוא טוען; כי דף פייסבוק אינו נחשב אמצעי תיקשורת; כי הנתבע הסיר את הפירסום לגביו נטען שהיה פוגעני תוך זמן סביר; וכי האמירות כלל אינן מהוות לשון הרע.

עם זאת, דיון זה רלבאנטי רק כאשר התביעה מוגשת כנגד מי שאינו "המפרסם", שאז – מכח סעיף 11 לחוק - עשויה להיות אחריות בשל לשון הרע גם לעורך אמצעי התיקשורת ומי שהחליט בפועל על הפירסום.

...

בשלב זה, לא מצאתי להכריע בשאלה אם הפרסומים עשויים להיחשב כ"לשון הרע" על פי הגדרת החוק, ואציין כי לא ניתן לשלול מסקנה כזו בשלב זה, על בסיס כתב התביעה בלבד.

הנתבעת 2 אינה צד להליכים האחרים בין הצדדים האחרים, ובנוגע אליה ברור כי לא ניתן לקבוע כי יש לעכב את ההליך מחמת עילה זו. סוף דבר בשלב מקדמי זה של ההליך, לא ניתן לקבוע כי המקרה דנן מצוי במסגרת החריג המצדיק סילוק על הסף, בלא דיון ממצה בסוגיות שבמחלוקת, ועל כן, הבקשה נדחית.

הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות בקשה זו (לרבות בגין הצורך בתגובה נוספת שהוגשה במסגרת בקשה 5), בסך 2,000 ₪ (כולל מע"מ), ללא קשר לתוצאות ההליך.

בית המשפט העליון חזר על קביעתו זו בהזדמנות נוספת שהונחה לפתחו במסגרת ע"א 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נ' חב' ברוקרטוב (פורסם בנבו), שם נאמר כי "אין כל מניעה עקרונית כי פרסומים באנטרנט המוציאים דיבתו של אדם יקימו אחריות בגין לשון הרע". באשר לפירסום ברשת פייסבוק נקבע בתמ"ש 21757-10-11 פלונית נ' אלמוני (פורסם בנבו) בין היתר, כלהלן: "מאפייניה של הרשת החברתית מאפשרים לאדם לשבת בביתו, להעלות עמדותיו והגיגיו על הכתב ובלחיצת מקש, שבריר שניה, להופכם לנחלת הכלל..

הפירסום החמשי ביום 16.09.20 פירסם הנתבע את פוסט הבא: "אדם זה ממשיך את הקריירה שלנו בחברה שלנו, (החוזרים), השחיל דמויות מוזרות ונהדרות! בערב שירה למושררים גדולים!! מי יעצור אותו?" לטענת התובע, הפירסום הנ"ל גרר גל של תגובות פוגעניות שהכפישו את שמו ופגעו בו. לא מצאתי שיש בפירסום זה משום הוצאת לשון הרע כנגד התובע.

...

מכאן, שעה שהנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי פרסומיו הראשון והשישי הינם פרסומי אמת, הרי יש לדחות את טענתו בעניין זה ואני קובעת כי הנתבע לא הצליח להוכיח את נכונות הפרסום ועל כן לא עומדת לו הגנת "אמת בפרסום". בנוסף, בסיכומיו טען הנתבע כי עומד לו חזקת תום הלב, היינו עשה את הפרסום בתום לב שכן לטענתו פרסומיו הינם בגדר ביקורת ליגיטימית על פעילותו הציבורית של התובע.

בהתחשב בכל האמור לעיל מצאתי כי יש מקום לחייב את הנתבע לפצות את התובע בגין שני הפרסומים שהוכרו כלשון הרע נגדו, פיצוי ללא הוכחת נזק, בסך גלובאלי של 15,000 ₪.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה, באופן חלקי ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 15,000 ₪.