אחריות בלשון הרע בגין פרסומים שהופנו כלפי המשיבים

לטענת המשיבים, הפרסומים הפוגעניים הופנו כלפי המשיבים ביחד ולחוד והנם עונים על הגדרת לשון הרע שבדין.

לעניין הטענה לחוסר סמכות עניינית טוענים המשיבים כי המבקשת היא האחראית לקיום השיחות עם עובדיה לשעבר של המשיבה 1 והיא שביקשה מבן זוגה לבצע את השיחות, לאור רצונה לעשות שימוש באמור בשיחות אלה.

לעניין טענת המבקשת כי מדובר בתביעת השתקה אסטרטגית אשר הוגשה על ידי משיבה בעלת נגישות קלה לשירותים משפטיים ובעלת אמצעים רבים, הרי שכאמור, מצאנו שיש במעשים שתוארו בכתב התביעה שכנגד כדי לבסס לכאורה עילת תביעה בגין לשון הרע ועל כן לא ניתן לקבוע, בשלב מקדמי זה, כי מדובר בתביעה "אסטרטגית" של השתקה אלא בטענות לגיטימיות הדורשות בירור עובדתי לגופו.

...

לעניין טענת המבקשת כי מדובר בתביעת השתקה אסטרטגית אשר הוגשה על ידי משיבה בעלת נגישות קלה לשירותים משפטיים ובעלת אמצעים רבים, הרי שכאמור, מצאנו שיש במעשים שתוארו בכתב התביעה שכנגד כדי לבסס לכאורה עילת תביעה בגין לשון הרע ועל כן לא ניתן לקבוע, בשלב מקדמי זה, כי מדובר בתביעה "אסטרטגית" של השתקה אלא בטענות לגיטימיות הדורשות בירור עובדתי לגופו.

אשר על כן ובשים לב להלכות הקבועות בעניין סילוק תביעה על הסף הרי שמצאנו כי יש מקום לקיים דיון לגופם של הדברים.

סוף דבר – דינה של הבקשה לסילוק על הסף להדחות.

תאריך הישיבה: ו' בניסן התשע"ה (26.3.2015) בשם המערערים והמשיבים שכנגד: עו"ד יונתן שיף; עו"ד מירית בן-נאים; עו"ד טליה וייס-עמר בשם המשיבים והמערערים שכנגד: עו"ד אשר אקסלרד; עו"ד מיכאל נאור פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן) שמצא כי המערערים אחראים בלשון הרע בגין פרסומים שהופנו כלפי המשיבים; וכי עליהם לפצות את המשיבים בסך של מיליון ש"ח. תמצית העובדות ופסק הדין של בית המשפט המחוזי ברקע להליך שלפנינו, כמתואר בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, סיכסוך שהתעורר בין המערערת 1 (להלן: קאנווסט) לבין המשיבה 2 (להלן: מרקעי תיקשורת) בשנים 2005-2004 בעיניין בעלות על קבוצת חברות שמחזיקה בבעלותה את עתון הג'רוזלם פוסט (להלן גם: העתון) וכלי תיקשורת נלווים לו (להלן ביחד: קבוצת הפוסט או הקבוצה).

...

נמצא כי הכנת תכנית המשחק מוכיחה כוונה לפגוע בשם הטוב, דבר המשפיע על אופן בחינת הפרסומים ועל המסקנה שהיה בהם משום לשון הרע; כי המערערים נושאים באחריות לפרסומים בהיותם מי שהביאו את התכנים הנדונים לפרסום; וכי לא קמות בנסיבות המקרה ההגנות בחוק איסור לשון הרע – הגנת אמת בפרסום או הגנת תום הלב.

טענות הצדדים בערעורים המערערים טוענים כי שגה בית המשפט בקביעתו כי הכוונה שעמדה בבסיס הפרסומים מחייבת את המסקנה כי היה בהם משום לשון הרע, במיוחד בהתחשב בהשלכות הפוגעניות שיש לקביעה זו על חופש הביטוי.

נוכח מכלול שיקולים אלה סבורני כי יהיה נכון להעמיד את סכום הפיצויים בגין סדרות הפרסומים ד' ו-ו' על סך של 220,000 ש"ח. סכום זה קרוב לסכום המרבי שניתן לפסוק בגין שני פרסומים בכוונה לפגוע ללא הוכחת נזק (לפי סעיף 7א לחוק ובהצמדה למדד), ולהשקפתי הוא מביא לידי ביטוי את האיזון בין כל השיקולים שעליהם עמדנו.

לאחר שמצאנו כי לא נגרם למשיבים נזק ממוני, פנינו להערכת הנזק הלא ממוני.

האיזון בין אלה לבין אלה הובילנו למסקנה כי יש להעמיד את סכום הפיצויים לטובת המשיבים על סך של 220,000 ש"ח. סוף דבר אציע אפוא לחברותיי לקבל את הערעור ולדחות את הערעור שכנגד במובן זה שפסק הדין של בית המשפט המחוזי אשר לאחריות המערערים בלשון הרע ובעוולת הרשלנות יבוטל, המערערים יחובו באחריות מכוח עוולת לשון הרע בגין סדרות פרסומים ד' ו-ו', וישלמו למשיבים פיצויים בסך של 220,000 ש"ח. נוכח התוצאה של חיוב המערערים בלשון הרע, גם אם בהיקף מוגבל יותר, תופחת פסיקת ההוצאות בערכאה קמא ותועמד על סך של 35,000 ש"ח, אולם לא ייעשה צו להוצאות בערעור.

ביום 17.6.2015 פירסמו הנתבעים בקבוצת הואטסאפ של הגן סירטון, במסגרתו צולם בנם הקטין, שהיה אז בן כשנתיים וחצי, כאשר הוא מצביע על סימן אדום בידו, ונשאל ע"י אימו מי עשה לו את זה. לאחר שהילד משיב הברה לא ברורה, הוא נישאל ע"י אימו שוב "מי עשה לך את זה?" והוא משיב "אתר" (שמה של התובעת הוא "אסתר" – הערת ביהמ"ש), ובהמשך נישאל "ואיך היא עשתה?" והילד משיב "הכות", אז מוסיפה האם ואומרת "מכות? אוי אוי אוי...". שליחת הסירטון לקבוצת הואטסאפ עוררה תגובות סוערות של הורים רבים אשר מחו על העלאת הסירטון, הביעו דעתם כי לא ייתכן שהתובעת הכתה את בנם של הנתבעים וביקרו את הנתבעים על החלטתם להפיץ את הסירטון.

להשקפתי, הנתבעים לא עמדו בנטל זה ולפיכך יש להטיל עליהם אחריות בלשון הרע בגין הפרסומים שביצעו.

על כך יש להוסיף, כי אין ספק כי הפירסום חרג בהרבה מן הסביר באופן שבו נוסח, בנחרצות ובבוטות, טון חריף שהלך והסלים עם התפתחות הדיון והופנה גם כלפי מי מן ההורים שהעז לצאת להגנתה של התובעת.

...

אף אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי הפרסום חוסה תחת הגנת תום הלב.

מאידך גיסא, אף שמצאתי ממש בטענת התובעת – שנתמכה בעדות מנהלת הגן שלא נסתרה, ושלא מצאתי לקבל את הכחשת הנתבעים ביחס אליה – כי ברקע הפרסום עמדה שיחה לא פשוטה שנוהלה עם הנתבעים במסגרתה הוצף כי בנם סובל מבעיית התנהגות אשר מקשה על התובעת לטפל בו, אין בידי לקבוע כי מדובר באקט נקמני גרידא, ונוטה אני לדעה כי הנתבעים האמינו כי אכן ייתכן שלתובעת יש קשר כלשהו לדברים.

סוף דבר, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך 18,000 ₪.

בהקשר זה הפנו המבקשים לעניין ת"א (מחוזי מרכז) 567-08-09 א.ל.י.ס אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ נ' רוטר.נט בע"מ (פורסם בנבו, 8.8.2011), במסגרתו נקבע כי התנאים לקבלת פטור מאחריות לספקי אינטרנט כוללים כי ספק האנטרנט אינו מקבל טובת הנאה כלכלית ישירה מהפעילות המפירה, כאשר בענייננו כאמור המשיבה 6 מרויחה מהבלוגים היות שהיא "משתילה" פירסומות שם. בקשר לתחולת הדין הישראלי, הרי שבניגוד לנקבע לגבי אתר "הייד פארק" בעיניין ת"א (מחוזי תל אביב) 39692/03 סודרי נ' ארנון שטלריד (פורסם בנבו, 1.8.2005), בענייננו כל אדם המבקש להקים בלוג על גבי הפלטפורמה מסכים לתנאי השמוש שלה ולא מדובר במשתמשים מזדמנים ו/או אנונימיים שלא ניתן לאתרם, ובהתאם למשיבה 6 יש שליטה עליהם ועל הפירסום שהם מעלים.

המשיבה 6 טענה כי גם בהתאם לדין הישראלי אין עילה כלפי המשיבה 6, לאור העובדה כי חוק איסור לשון הרע מאפשר הרחבת אחריות בגין פירסום לשון הרע ביחס ל-"אמצעי תיקשורת", כאשר אתר אינטרנט אינו נכלל תחת הגדרה זו, והמשיבה 6 אינה נכללת בהתאמה תחת הגדרה זו. יתירה מזאת, גם נוהל "ההודעה והסרה" אליו מתייחסים המבקשים לא עוגן בחקיקה ו/או בהלכה הפסוקה בישראל.

...

טענה זו סופה להידחות.

סוף דבר מצאתי כי המבקשים עמדו בנטל להראות כי קיימת להם תביעה הראויה לטיעון בקשר להתקיימות תקנה 500(7), כי התביעה בעניינה של המשיבה 6 מעוררת שאלה רצינית שיש לדון בה, וכי הפורום הישראלי הוא הפורום הנאות בנסיבות דנן.

המשיבה תשלם למבקשים הוצאות בקשה זו בסך 2,000 ₪.

בבחינת שאלה זו אבחין בין הכתבה ותוכנית הלקט, לגביהן נתבעו דיין וטלעד במשותף, לבין הקדימונים, שהתביעה לגביהם הופנתה כלפי טלעד בלבד.

ער אני לכך שבעיניי עתונאי עשויה להיות חשיבות לשאלה האם נקבע כי פטור הוא מאחריות בגין לשון הרע מטעמים הנוגעים לאמתות הפירסום או מטעמים הנוגעים לתום לבו (ראו, עוזי בנזימן "חופש הביטוי בגוף ראשון: אמת עיתונאית, אמת משפטית" משפט חברה ותרבות – שקט! מדברים 129, 139-138 (התשס"ו)).

אמנם נקבע כי חלק מאמירותיה של המשיבה 1 בכתבה היו מיותרות "אם לומר המעט", וראוי היה להן יתר ריסון (פסקה 123), אך הגנת "אמת דברתי" נתקבלה על יסוד "אמת לשעתה". בהמשך (פסקה 131) הצטרף המשנה לנשיאה, לאחר עיון בחוות דעתו של השופט פוגלמן, לקביעה שעל פי התפתחויות בפסיקה בעולם יש לראות את הכתבה דנא כנכללת בהגנת סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, קרי, "חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום". השופט פוגלמן בחוות דעתו עמד על ההתפתחויות בתבל, שעל פיהן יש לדעתו מקום לשנות את הילכת עתון הארץ, ותיאר (פסקה 90) את המאפיינים הנדרשים של עיתונות אחראית, כתנאי להגנה לפי סעיף 15(2).

סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע קובע, כי מפרסם יוכל להיתגונן מפני תביעת לשון הרע אם יוכיח כי עשה את הפירסום בתום לב, בנסיבות בהן "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום". ויהא דבר זה לנגד עינינו: מדובר בהגנה על פרסומים שאינם אמת – "הכרה בחובה לפרסם עשויה לשלול סעד מאדם שניפגע מפירסום כוזב" (א' שנהר דיני לשון הרע (1997) 282; להלן שנהר); זאת – בעוד סעיף 14 לחוק עוסק בפרסומים עובדתיים אמתיים.

...

ואולם, בנסיבות המקרה שלפנינו, מצאתי שאין בחשש להשפעת התחקיר על ההליך הפלילי כדי להביא למסקנה שלא קמה הגנת תום הלב.

באופן כללי, מקובלת עליי העמדה כי הנכונות או ההימנעות מפרסום עדכון או תיקון תהווה שיקול במניין השיקולים המעידים על תום לבו של המפרסם (וראו למשל פסקה 3 לחוות דעתו של חברי השופט דנציגר), אולם אין אנו נדרשים להכרעה זו במקרה שלפנינו.

סוף דבר, מצרף אני דעתי לדעתו של חברי הנשיא א' גרוניס, ומסכים אני לפסק דינו על נימוקיו בכפוף להערותיי לעיל.