בבחינת שאלה זו אבחין בין הכתבה ותוכנית הלקט, לגביהן נתבעו דיין וטלעד במשותף, לבין הקדימונים, שהתביעה לגביהם הופנתה כלפי טלעד בלבד.
ער אני לכך שבעיניי עתונאי עשויה להיות חשיבות לשאלה האם נקבע כי פטור הוא מאחריות בגין לשון הרע מטעמים הנוגעים לאמתות הפירסום או מטעמים הנוגעים לתום לבו (ראו, עוזי בנזימן "חופש הביטוי בגוף ראשון: אמת עיתונאית, אמת משפטית" משפט חברה ותרבות – שקט! מדברים 129, 139-138 (התשס"ו)).
אמנם נקבע כי חלק מאמירותיה של המשיבה 1 בכתבה היו מיותרות "אם לומר המעט", וראוי היה להן יתר ריסון (פסקה 123), אך הגנת "אמת דברתי" נתקבלה על יסוד "אמת לשעתה". בהמשך (פסקה 131) הצטרף המשנה לנשיאה, לאחר עיון בחוות דעתו של השופט פוגלמן, לקביעה שעל פי התפתחויות בפסיקה בעולם יש לראות את הכתבה דנא כנכללת בהגנת סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, קרי, "חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום". השופט פוגלמן בחוות דעתו עמד על ההתפתחויות בתבל, שעל פיהן יש לדעתו מקום לשנות את הילכת עתון הארץ, ותיאר (פסקה 90) את המאפיינים הנדרשים של עיתונות אחראית, כתנאי להגנה לפי סעיף 15(2).
סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע
סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע קובע, כי מפרסם יוכל להיתגונן מפני תביעת לשון הרע אם יוכיח כי עשה את הפירסום בתום לב, בנסיבות בהן "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום". ויהא דבר זה לנגד עינינו: מדובר בהגנה על פרסומים שאינם אמת – "הכרה בחובה לפרסם עשויה לשלול סעד מאדם שניפגע מפירסום כוזב" (א' שנהר דיני לשון הרע (1997) 282; להלן שנהר); זאת – בעוד סעיף 14 לחוק עוסק בפרסומים עובדתיים אמתיים.
...
ואולם, בנסיבות המקרה שלפנינו, מצאתי שאין בחשש להשפעת התחקיר על ההליך הפלילי כדי להביא למסקנה שלא קמה הגנת תום הלב.
באופן כללי, מקובלת עליי העמדה כי הנכונות או ההימנעות מפרסום עדכון או תיקון תהווה שיקול במניין השיקולים המעידים על תום לבו של המפרסם (וראו למשל פסקה 3 לחוות דעתו של חברי השופט דנציגר), אולם אין אנו נדרשים להכרעה זו במקרה שלפנינו.
סוף דבר, מצרף אני דעתי לדעתו של חברי הנשיא א' גרוניס, ומסכים אני לפסק דינו על נימוקיו בכפוף להערותיי לעיל.