אחריות בית ספר לתאונה בטיול בחו"ל

אחת לעזור למורה, לא כי ביקש, אלא כי רצינו לעזור לו והמטרה השניה, להיתאוורר קצת, לצאת מבית הספר, לטייל.

גם עה/2 – דני רוטשטיין, מי ששמש מנכ"ל המועצה, העיד בתצהירו (נ/20), כי בית-הספר הנו בית-ספר מוכר שאינו רישמי, המועצה היא שמתקצבת את בית-הספר בהתאם לתקציב ייעודי המועבר לה ע"י משרד החינוך "ובתוספת תקציבי תקורה שונים"; אלא שלטענתו אינה אחראית על צוות עובדי בית-הספר ואין ביניהם לבין המועצה יחסי עובד-מעביד.

כשעומת עם גרסת המנהל לפיה הבעלים של בית-הספר הנה המועצה (ר' גם את הדו"ח על תאונה, נספח ב' לתצהיר התובע), השיב: "...במועצה אזורית גולן, טרום תקופתי, ואני לא יודע מתי ואיך זה נעשה, נרשם במשרד החינוך שהבעלות, לא הבעלים, שהבעלות של בית הספר מול המשרד החינוך רשומה כמועצה אזורית גולן". (עמ' 51, ש' 17 עד 19).

לאחר ששב מטיול של חודשיים בחו"ל, החל לעבוד במסגרות במושב אליעד, אך למרות שהמעביד היתחשב במגבלותיו התפקודיות, ונתן לו עבודות קלות, נאלץ לעזוב את עבודתו לאחר כחצי שנה בהתאם לדרישת המעביד (סעיפים 22, 23 לתצהיר התובע).

...

טענת הנתבעים בסיכומיהם, כי הימנעות התובע מזימון עינב לעדות הינה תמוהה, ופועלת לחובתו, אינה מקובלת עליי.

לאור שפסקתי לתובע הוצאות נסיעה ועזרת צד ג' לעבר, ולאור שלא הוכחו נזקים מיוחדים מעבר לכך, אינני רואה לפסוק לתובעת 2 פיצוי כלשהו, ודין תביעתה להידחות.

לסיכום, הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, באמצעות בא-כוחו, פיצויי כדלקמן: -.

כאמור לעיל, דין ההודעה לצד ג' להידחות.

בעקבות התאונה טען התובע, כי נאלץ להמנע מלצאת מביתו, לא עבד ואף נאלץ לבטל טיול לחו"ל שתוכנן זמן מראש.

מר ארז וינשטט, הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת 3, בו הצהיר, כי עבד אצל הנתבעת 3 כמנהל המקצועי של בית הספר וכי בארוע הנטען עבדו לפי נהלי השב"כ. לגבי נסיבות האימון באותו היום, טען לאחריות המדריך לעוצמת המכה וכי התובע לא התלונן על כאבים נוספים לאחר המכה עצמה וכי היו לו בעיות משמעת.

הנתבעת 2, חברת גלובל אנטי טירור בע"מ, טענה כי נרשמה והתאגדה ביום 8.3.09 והחלה את פעילותה ביום 22.8.10, וכי לא היה באפשרותה ליתן שירותים במועד התאונה שכן לא הייתה פעילה ולא היה לה תיק במע"מ וכי החברה שהפעילה את בית הספר במועד התאונה הנה הנתבעת 3, חברת "גלובל אנטי טירור סקול בע"מ". לעומתה, טען התובע, כי אין מחלוקת כי במועד התאונה הייתה הנתבעת 2 חברה קיימת ומאוגדת כדין ואין מניעה כי העבירה את יום האימונים שנערך עבור הנתבעת 1.

...

היה על התובע להגיש את מכלול תלושי השכר הנוגעים להפסדיו גם באמצעות צווים שכן כידוע נזק מיוחד טעון הוכחה ומשלא עמד התובע בנטל זה, אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה. לא הובררו טענות הנתבעת 1 בנוגע לניכוי ביתר ומשכך החלטתי כי לאין מקום לניכוי דמי פגיעה ותגמולי המל"ל משלא נפסק פיצוי בגין הפסד שכר בעבר.

סוף דבר אשר על כן, התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית ובנסיבות העניין אין צו להוצאות מכיון שהיתה מעבידתו של התובע ונדרש בירור ביחס לחלקה.

ההודעה לצד ג' נדחית.

בפסק הדין הוכרה אחריותם של המערערים – מנהל בית הספר, בית הספר "כנף" והמועצה האזורית גולן, לתאונה, והם חויבו לשלם למשיב מס' 1 (להלן: "התלמיד" או "משיב מס' 1"), את מלוא הנזק שניגרם לו, ללא קביעתו של אשם תורם מצידו.

ב"כ המשיבים הוסיף, כי המומחה כלל לא נחקר אודות המשמעות של ניסיונו של המשיב מס' 1 לממש את חלומו ברכיבה על אופנוע, הנהיגה בטרקטור (באחת העבודות מהן פוטר במהרה בשל מגבלותיו), והטיול לחו"ל, ולכן אין מקום לקבל את טענות המערערים בעיניין זה. לבסוף, מפנה ב"כ המשיבים להלכה שלפיה אין ערכאת העירעור מיתערבת בשקול הדעת של הערכאה הדיונית בעת שזו פסקה פיצוי על דרך האומדנא, אלא במקרים שהאומדן מבוסס על שיקול דעת מוטעה או על יסוד עובדתי שגוי והוא חורג במידה בלתי סבירה מהנזק הממשי שניגרם.

...

יחד עם זאת, הניסיון לדלות קיומה של חובת זהירות קונקרטית, בנסיבות המקרה, מהוראות חוק הפיקוח על בתי הספר, תשכ"ט-1969, דינו להידחות.

לאור המפורט לעיל, דעתי היא, כי דין הערעור בכל הנוגע להודעה כנגד צד ג'-משרד החינוך, להידחות אף הוא.

לסיכום, אומר, כי גם אם סכום הפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד, וכפועל יוצא מכך הפסדי הפנסיה, הם על הצד הגבוה, אין הסכום מצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.

ניתן לראות, אם כן, שהמחוקק ומחוקק המשנה בעקבותיו ייחסו חשיבות רבה לכשירות מדריך צלילה ספורטיבית וראו אותו כנושא באחריות אישית לקיום התקנות הרלוונטיות במהלך קורס הצלילה, באופן נוסף ונפרד לאחריות בית הספר או מרכז הצלילה.

נטען כי הקשיים התפקודיים גורמים וגרמו לה לנזקים כספיים – נטען כי בשל קשיים אלו למדה שלושה סמסטרים נוספים כך שהשלימה את לימודיה בפרק זמן של 4.5 שנים במקום 4, כמקובל, כי בעת לימודיה לא השתלבה בעבודה בחברת תכנה, כמקובל, ולכן לא השתכרה כמו חבריה הסטודנטים אלא שכר מינימום, נטען כי סיכוייה להיפלט ממעגל העבודה גדלו עקב התאונה, לאור התחרותיות והפיטורין בתחום ההייטק.

גם אורח חייה של התובעת מעידים על היותה בחורה בעלת כוחות (יציאה לטיול ממושך בחו"ל, סיום לימודי הנדסה, שמירה על מקום עבודה) – כוחות אשר בדרך כלל אינם קיימים אצל אנשים אשר סובלים מהפרעה אפקטיבית בעלת משמעות קלינית.

...

לאור האמור לעיל אני קובע שלא נותרה נכות נפשית בגין תאונת הצלילה".

לאחר בחינת חוות הדעת החלטתי לקבל את חוות דעתו של מומחה בית המשפט, פרופ' נוי.

לאור אמינות התובעת והליקויים שנמצאו – מקובלת עלי חוות דעתו של פרופ' נוי ואני קובעת כי לתובעת נגרמה נכות בשיעור של 5% עקב האירוע.

לטענת התובע, מאחר והתנהגות האחראים מטעם בית הספר הייתה נגועה ברשלנות חמורה ומאחר ופיקוח מצד בית הספר יכול היה למנוע את התאונה, אין להטיל עליו אשם תורם.

הנתבעות מודות כי התובע לא יכול היה להתגייס ליחידה קרבית, אולם הוא שירת שירות צבאי מלא בהתנדבות, בתפקיד קשר טכנולוגי, יצא לפעילות בשטח, הוחתם לשירות קבע, יצא לטיולים בחו"ל ועבד לאחר שחרורו בעבודות בניין.

...

בתשובה לשאלת בית המשפט האם הזהיר את התובע מפני העליה על המרזב, השיב א' נ': "מהלך האירועים היה כזה שבתחילת הארוע שני חברים ניסו לעלות דרך המרזב הראשי לגובה של 4 קומות וזה נראה לא אחראי אז הלכנו למרזב השני שהיה נראה יותר קצר ויותר יציב, וזה נראה לי יותר אחראי" (עמוד 14 לפרוטוקול).

הנתבעות טוענות כי בהיעדר פרוטוקול של הדיונים קשה לקבוע מהו הבסיס העובדתי לעובדות המוצגות בדו"ח, מה בא מפי התלמידים ומה מפי הצוות, ואני מקבלת את טענתם זו. יחד עם זאת, ניתן היה לצפות שהנתבעות, אשר הנגישות שלהן אל הדו"ח והפרוטוקולים קלה יותר משל התובע, ידאגו להגשתם.

לאחר עיון בחוות הדעת ולאור הממצאים שקבע פרופ' ורדי אני קובעת כי הנכות הנוירולוגית היא בגובה ממוצע הנכויות שקבעו מומחי הצדדים, דהיינו 7.5%.

בהתחשב בנכויות הרפואיות, בהתחשב בכך שהתובע לא גויס לצבא עקב נכותו, ולאור המיגבלות עליהן העיד התובע, אני קובעת כי הנכות התפקודית היא בגובה הנכות הרפואית, דהיינו 21%.