אחריות בית חולים רמב"ם לנכות קשה עקב פרוצדורה רפואית

השופט י' עמית: המערערת והמשיבה שכנגד (להלן: המערערת), ילידת ינואר 1960, טופלה בבית החולים רמב"ם וביום 20.4.2006 בוצעה בה פרוצידורה רפואית שגרמה לה נכות קשה, שבעקבותיה הגישה תביעה נגד בית החולים.

בשלב הסיכומים הסכימה המשיבה להודות באחריות, לאחר שבית המשפט הבהיר כי בדעתו לקבוע כי לא ניתנה הסכמה מדעת לטפול שבוצע במערערת, "שכן לא ניתנו לה הסברים מספיקים וראויים בנוגע לסיכונים הכרוכים בו ולדרכי הטיפול האלטרנטיביות". נותרה איפוא לדיון שאלת הנזק.

ברם, מאחר שהטענה של הפחתה או קזוז של דמי ביטוח לאומי ששולמו עבור קצבת הזיקנה חוזרת ועולה בערכאות הדיוניות, מצאתי להדרש גם לנושא זה. לטעמי, בהנתן הקושי "לפלח" את הסכום המשתלם עבור רכיב קצבת הזיקנה מתוך דמי הביטוח הלאומי, ובהנתן שמדובר בסכום חודשי נמוך שגם בהצטברותו מסתכם לסכום זניח, אל לבית המשפט "לקזז" את ההפרשה לביטוח הלאומי מתוך קצבת הזיקנה ותוספת הותק.

...

מסקנה: הלכת אלחבאנין חלה רק במקרים שבהם נקבע כי תוחלת הנזק התקצרה באופן שניכוי תגמולי המל"ל לפי תקנות ההיוון – יקפח את הניזוק.

אלו בתמצית הנימוקים בגינם אני סבור כי "יש לנקוט בגישה מצמצמת, ואין להוסיף פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה לצד פיצוי בגין כאב וסבל" (ע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' איבי, פסקה 10 לפסק דיני (3.9.2015)).

סיכום וסוף דבר (-) הלכת אלחבאנין מצומצמת למקרה בו תוחלת החיים של הניזוק קצרה מתוחלת החיים על פי תקנות ההיוון.

ב"המלצות" נרשם "לחזור לאישפוז להמשך בירור ביום א' הקרוב". מהתעוד הרפואי עולה שהתובעת אושפזה בבית החולים רמב"ם פעם נוספת ביום 20.4.06.

פגיעה באוטונומיה התובעת טוענת כי יש להעניק לה פיצוי נפרד ונוסף בגין הפגיעה באוטונומיה שנגרמה לה בשל העובדה שהנתבעת לא העניקה לה הסבר על הפרוצידורה הרפואית שניתנה לה. הנתבעת טוענת שאין מקום לפצוי כלשהוא בגין הפגיעה באוטונומיה.

עם זאת, מאחר והטענה פורטה בתחשיב הנזק מטעם התובעת, וגם על רקע הגישה המקילה המאפשרת את תיקון כתב התביעה גם בשלב הסיכומים, איני סבור שיש מקום לדחיית הטענה מסיבה דיונית זו. במקרה דנא הסכימה הנתבעת להצעת בית המשפט להודות באחריות.

אף שחל שוני של ממש בסכומים שנפסקו בגין פגיעה באוטונומיה מאז באה לעולם במסגרת הילכת דעקה (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים כרמל, פ"ד נג(4) 526 (1999)), נראה שיש מקום לבחינה של קביעות אלה, כפי שיובהר להלן.

נראה אפוא שיש לצמצם את תחולת ההלכה לפיה יבוסס חישוב הנכוי על ממצא של בית המשפט רק לאותם מקרים בהם נקבע ממצא עובדתי בעיניין תוחלת החיים תוך ביסוס על ראיות רפואיות מתאימות, ורק כאשר נוצר צורך אמיתי בדיון בתוחלת חייו של הנפגע, בשל פגיעה פיזית קשה שיש לצפות כי תגרור כשלעצמה השפעה על תוחלת חייו.

...

הפחתה קצבת זקנה ללא תוספת הוותק (לה עשוי היה הניזוק להיות זכאי, לולא התאונה, בהתאם להוראת סעיף 248 לחוק הביטוח הלאומי) אינה עולה בקנה אחד עם חישוב גמלאות אמת (ראו בדומה, אף אם בהקשר אחר במקצת, בפסקה 33 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית בהלכת אלחבאנין; למסקנה דומה, לפיה יש להוסיף לקצבת הזקנה את תוספת הוותק בטרם הניכוי ראו ת.א. (מחוזי י-ם) 24758-03-11 אהל נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב, מיום 21.5.15, בפסקאות 35-33 לפסק-דינו של חברי כבוד סגן הנשיא [כתארו אז] פרקש).

לנוכח מכלול הטענות, ומכיוון שלא הוצג חישוב מדוייק של תוספת הוותק ולא הוכח שניתן לדעת כיום מה מתוך התשלומים לביטוח לאומי מוקצה לתשלום קצבת הזקנה, ינוכה בשלב זה סכום של כ-60,000 ₪ מגמלאות המל"ל. לנוכח כל האמור לעיל יופחתו מהפיצוי הגמלאות להן תהיה התובעת זכאית בהתאם לתוחלת החיים שנקבעה לעיל, כאשר מסכום הניכוי יופחת סכום תוספת הוותק המוערך, כמובהר לעיל.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובעת את הסכומים דלהלן: 1.

גם הפסיקה איננה מספקת הגדרה חותכת למהי "מחלת נפש". למעשה, מתן הגדרה מדויקת למונח זה נתפס כמשימה קשה ומאתגרת מאוד אפילו במדע הפסיכיאטריה (עניין אבנרי, בעמ' 142; אמנון כרמי בריאות ומשפט שער שני 899 (מהדורה שנייה, מוחמד ס. ותד עורך, 2013) (להלן: כרמי)).

גם התאמת מסגרת טיפולית על ידי ועדת האיבחון איננה תמיד מתאימה מבחינה מהותית, היות שועדת האיבחון הנה גוף אשר מטפל דרך כלל במי שסובל מלקות התפתחותית (השונה מדמנציה, כאמור); ואף מבחינה פרוצדוראלית, היות שהליך הבירור בועדה ידוע בהתמשכותו ומורכבותו, בעוד שמרבית הנאשמים הסובלים מדמנציה הנם קשישים.

בספר תשובות רפואיות של הרמב"ם, הוא מציין כי טיפל באנשים שסיבלו מ"מרה שחורה קשה העוברת לצד המאניה" (רמב"ם – כתבים רפואיים כרך ה, 146; וכן ראו: ספר הנהגת הבריאות, השער הרביעי, 66).

ואשר לתחום הפלילי, אף בין אלו שמכירים בחיוב מסוים של הפתי במצוות, יש שמדגישים כי בכל מקרה "לעניין עונשין, נחשב המפגר כקטן, והוא פטור (ראו שו"ת מנחת שלמה (הרב שלמה זלמן אורבך) סעיף לד; שו"ת אגרות משה (הרב משה פיינשטיין), יורה דיעה חד, סקט; שני הספרים נכתבו במאה ה-20, הראשון בישראל והשני בארצות הברית). המוגבל שכלית נידון רבות במהלך המאות במשפט העברי. ההגדרה של אז מסייעת להכרעה המשפטית-הלכתית של היום. כדי להציג את גישת המשפט העברי על תמורות הזמן בצורה נאמנה, ראוי להעיר כי מלאכת הסווג של בעל המוגבלות השכלית קשה בשל חמישה היבטים שונים, לפחות.

סעיף 6(א), שאליו מפנה החסד"פ, הנו כיום סעיף 15(א) לחוק טפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, אשר החליף את החוק משנת התשט"ו, וזו לשונו: "(א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טפול מרפאתי ..." (ההדגשה הוספה, י.ו.).

על רקע האמור, וכפי שיובהר להלן, נראה כי הפחתת רף ההוכחה ביחס לטענת העדר כשירות לעמוד לדין, עד כדי הסתפקות בהעלאתו של ספק סביר עלולה, כאמור, לפגוע באופן ממשי באנטרס הצבורי ובשמירה על בטחונו של הציבור, ולהוביל לפגיעה קשה בנפגעי עבירה קונקריטיים ופוטנציאליים ואף לפגיעה באמון הציבור במערכת בתי המשפט (ראו והשוו: יעקב בזק משפט ופסיכיאטריה: אחריותו המשפטית של הלקוי בנפשו 234 (2006)).

...

המקובץ לעיל מעלה כי אין כל טעם סביר לקביעת רף הוכחה שונה ומכביד יותר ביחס לטענת היעדר כשירות דיונית לעומת טענת אי כשירות מהותית והבחנה כזו תהא בלתי הוגנת.

אשר על כן, ומהטעמים המפורטים לעיל, מצאתי להצטרף לעמדתו של חברי השופט הנדל ולקבוע כי רף ההוכחה הדרוש לעניין סעיף 170 לחסד"פ הוא של הקמת ספק סביר.

אשר על כן, הוחלט בדעת רוב, כאמור בחוות דעתו של השופט נ' הנדל, אליו הצטרף השופט ג' קרא, ובניגוד לחוות דעתה של השופטת י' וילנר, כי דין הערעור להתקבל, תוך ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לפניי תביעה לניזקי גוף בעילה לרשלנות רפואית, לאחר שהתובע עבר פרוצידורה רפואית בבית חולים רמב"ם, לנטילת ביופסיה מהערמונית, ובעקבותיה סבל מזיהום שגרם לו נזק תמידי.

התביעה מופנית כנגד המדינה כבעלים והמחזיקה של בית החולים רמב"ם, בו התובע ביצע את אותה פרוצידורה, כנגד "ביקור רופא" והרופאה שבדקה את התובע מטעם "ביקור רופא" לאחר ביצוע הפרוצידורה ובטרם פנה להמשך טפול בשל הזיהום שהתגלה בעקבות הפרוצידורה, וכן כנגד המדינה בכובעה כבעלים של בית חולים בני ציון, בו התובע טופל לאחר גילוי הזיהום.

פרופ' טבנקין אינה מסכימה שהרופא חייב תמיד להיות רופא חוקר - אחריות החולה הבא עם 39 מעלות חום יום לאחר ביצוע פרוצידורה לדיווח על כך. ד"ר פליי לא היתעלמה - היא פשוט לא ידעה -על הפרוצידורה שעבר התובע, והוא לא הציג בפניה את מכתב בית חולים רמב"ם. יתכן גם שהתובע עצמו לא נטל את הטריביד לפי המלצת האורולוגים, לפני ואחרי ביצוע הביופסיה, ולכן לא דיווח שלוקח אנטיביוטיקה.

לגבי החתימה בקופת החולים נקבע: "כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי ניתנה הסכמה מודעת בעת ההפניה במרפאת קופת החולים, וזאת בנגוד לגירסתו של המערער. קביעה זו קשה עלינו במקרה זה, שכן, כאמור, הרופא העיד כי אינו זוכר באופן פרטני את השיחה עם המערער והוא אף נימנע מלפרט את פרטי השיחה ונמנע מלהתייחס בגליון הרפואי לשאלה האם הוסברו לחולה הסיכונים החמורים – הנדירים – שבפעולה. החולה עצמו, בשל עצם הטיפול, לא היה מסוגל להעיד על נסיבות אותה שיחה ובנסיבות אלה לא היה מקום לקביעה נחרצת כי הרופא עמד בחובת הגילוי במהלך הביקור במרפאה." ובהמשך על הפרוט הנידרש והחובה לבצעו נקבע: "יוער עם זאת, כי הטענה שנשמעת לא אחת כי הרופא במרפאה אינו יכול לבצע רישומים מפורטים באשר לדברים שנאמרים בינו לבין המטופל, בשל לחץ העבודה, אינם מקובלים עלינו. דוקא בשל המספר הרב של מטופלים אותם פוגש הרופא במרפאות קופת החולים, ראוי כי יערוך רישומים מספיקים בתיק הרפואי שכן אחרת אין הוא יכול לזכור, כעבור שנים, מה היה תוכן הדברים שנאמרו מפיו לאחד מן החולים האלה – והמקרה הזה יוכיח, שכן כפי שציין בית המשפט, הרופא 'העיד ביושר כי אינו זוכר באופן פרטני את השיחה עם התובע'." בעניינינו, ובדומה לעניין ניסנבאום, אין ברשומה כל פירוט להסבר שניתן לתובע אודות הסיכונים.

התובע הגיש תביעה לנכות כללית ועדה רפואית קבעה לתובע נכות בשיעור 15% בגין הגבלה בתנועות כתף ימין, 10% בגין הגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני ו- 10% בגין הגבלה בתנועות עמוד שדרה גבי.

...

לכן אני מורה כדלקמן: אני מקבל את התביעה כנגד המדינה ומחייבה לשלם לתובע סך של 178,820 ₪.

התביעה כנגד נתבעים 2 – 3 נדחית.

אני מחייב את התובע בהוצאות נתבעים אלו בסך של 20,000 ₪.

כעולה מסיכום המחלה של בי"ח רמב"ם המחלקה האורתופדית (מוצג ת/17), אובחן התובע כסובל מחבלה רב מערכתית עם פרפלגיה, ופלס בגובה D8-7D, שברים בירך ימין, באגן, ברדיוס הדיסטלי הימני ובבוהן ימין.

כחלק מן הטיפול דרושה פרוצדורה לשאיבת זרע – TESA, טפול זה מקובל ורצוי לבצעו בהקדם.

י.טוען התובע שמגיל צעיר הוא הוכיח שהיה חרוץ מאוד, הרבה מעבר לממוצע, מאחר שמגיל צעיר הוא היה אחראי לעול פרנסת הבית הואיל ואביו נפטר עקב מחלה ממארת, והתובע חייב היה לפרנס את אמו, וכן את אחיו שנולד עם פגם מוחי.

התובע מבקש שבית המשפט יקבע שהוא איבד כליל את יכולתו לעבוד לנוכח הנתונים הבאים: סדר יומו של התובע שאינו מאפשר עבודה, העובדה שהתובע סובל מחוסר שיווי משקל ונפילות, מצבו הנפשי הקשה של התובע, הכאבים מהם סובל התובע אשר גורמים לירידה כללית בתפקודו, היזקקותו של התובע לשירותים מרווחים ונקיים, למקלחת במקום העבודה ונגישות לכיסא גלגלים.

אני מפנה לספרו של כב' השופט (בדימוס) ד. קציר ז"ל "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, עמ' 576-561, והפסיקה הנזכרת שם. את הפצוי בגין עזרת בני המשפחה לשבעת החודשים בהם היה התובע מאושפז, תחילה בבית החולים רמב"ם, ובהמשך בבית החולים לוינשטיין (עד 4.6.96), אני מעריך בסכום של 2,500 ₪ לחודש X 7 חודשים = 17,500 ₪, ובצירוף ריבית בשיעור של 4% לשנה מאמצע תקופת החישוב (1.3.96) = 25,492 ₪.

אני מפנה לאמור בסוגיה זו בע"א 5557/95 + 6881/95, סהר נגד אלחדד, פ"ד נא (2) 724, בעמ' 752: ”אכן, דעתי היא, כי על יסוד הנמקות דומות לאלה שאומצו ביחס לנכוי גימלאות המוסד, יש לנכות גם את הוצאות הטיפולים הרפואיים אשר הניזוק זכאי לקבל מקופת החולים שבה הוא חבר.

...

נראה לי כי נכון יהיה להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סכום גלובלי של 25,000 ₪.

נ"א.אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכום של 3,615,930 ₪ בתוספת אגרת המשפט שהתובע נשא בה בסך 593 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועד תשלום האגרה (19.3.96) עד היום.

את יתרת אגרת המשפט המגיעה בגין הליך זה, ישלמו הנתבעים במישרין לקופת בית המשפט, לפי דרישה שתמציא מזכירות בית המשפט למשרד ב"כ הנתבעים.