אחריות בית חולים פסיכיאטרי להריון בעוולה

בית משפט השלום בחיפה ת"א 47374-01-13 פלונית נ' בית חולים מישפחה קדושה תיק חצוני: 22 יולי 2019 לפני כבוד השופט יהושע רטנר התובעת פלונית הנתבע בית חולים מישפחה קדושה פסק דין

להלן השתלשלות ארועים שאיננה שנויה במחלוקת: ביום 3.5.06 התובעת הגיעה לבית החולים בשבוע 38 + 5 ימים להריונה, עקב ירידת תנועות העובר.

התובעת לא חתמה על טופס הסכמה לאלחוש אפידורלי, לא צויין הסיכון של שוק ספינלי ,והיא לא קיבלה הסבר על הסיכונים הכרוכים בפרוצדורה זו. לפיכך אין הסכמה להליך רפואי זה. יש בכך לפגוע באוטונומיה של התובעת, דבר הנופל בגדר עוולת התקיפה, וגם מסיבה זו יש לפצות אותה על נזקיה.

ביחס לגובה הנזק בתחום הנפשי, הנתבע הגיש חוו"ד של ד"ר עמיקם טל מיום 2.1.14, שהנו מומחה לרפואה פסיכיאטרית.

דיון בשאלת האחריות, חוו"ד מטעם התובעת הנה של מומחה ברפואת נשים וגניקולוגיה.

...

מעבר לכך אני מקבל את טענת הנתבעת שניתנו לתובעת הסברים ביחס לפרוצדורה, שכן לא סביר שהיתה מסרבת לו, הגם שניתנו הסברים על הסיכונים.

לפיכך דין התביעה להדחות.

תוצאה אני מורה על דחיית התביעה ללא צו להוצאות.

על פי חוות הדעת הרפואיות מטעם התובעת, עומדת נכותה הפסיכיאטרית, המשנית לליקויים הגופניים שהינם תוצאה של הפגות, על שיעור של 50%, על פי תקנה 34 (ה) לתקנות המוסד לביטוח לאומי; נכותה של התובעת בתחום העיניים עומדת על שיעור של 40% נכות בגין עוורון מוחלט בעין שמאל וראיה 6/12 מימין (תקנה 52(1)); 15% בגין פזילה אקזוטרופית; נכות בגין אנופתלמוס משמאל – 10% נכות [לפי תקנה 53(4)); 5% נכות- בגין עקירת עין אחת [ תקנה 53(1)].

ראו: ע"א 4960/04 סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (פורסם בנבו, 19.12.05) עמ' 595: "..מבחן הסבירות השולט בעוולת הרשלנות אינו מקים חובה מוחלטת למנוע כל סיכון. כך בכלל וכך גם בתחום הרשלנות הרפואית. 'הכלל הרחב הוא...' – כך נפסק – '...שלשם פיתרון השאלה, אם רופא הפר את חובת הזהירות שהוא חב לחולה, יש לבחון את סטאנדרט הטיפול הרפואי הסביר בעת ההפרה. אין לבחון את סטאנדרט הטיפול הסביר בראייה מאוחרת או ב'חכמה שלאחר מעשה' (ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות [1], בעמ' 151]. אכן מדע הרפואה אינו שוקט על שמריו. הידע והטכנולוגיה מתפתחים ללא הרף, ולצד זה משתרשות תובנות באשר לאמות המידה הראויות במערכת היחסים המורכבת והעדינה שבין הרופא לחולה." ומן הכלל אל הפרט מעקב ההיריון בקופת החולים - אי ביצוע בדיקה לדנית טענתה המרכזית של התובעת הנה, כי קופת החולים התרשלה בכך שבכל מעקב ההיריון שנערך לאם התובעת (בכל 12 הביקורים ובעיקר בביקור מיום 20.11.84) לא בוצעה לאם התובעת בדיקה לדנית, בנגוד לנהלי משרד הבריאות.

ואולם, לנוכח מסקנותיי דלעיל ובהנתן טענת התובעת להרחבת חזית, לא ראיתי להעמיק בסוגיה זו. כן, הרשלנות הנטענת שמקורה באי ההתאמה בעיניין גיל ההיריון אשר לא תועדה כיאות במכתב ההפנייה לבית החולים, תדון בהמשך בד בבד עם הדיון באחריות בית החולים.

...

כמו כן, משהגעתי למסקנה כי הצוות הרפואי בקופת החולים ובבית החולים נהגו על פי סטנדרט רפואי סביר, נשמט הבסיס תחת טענת התובעת להפרת חוזה, זאת מבלי לטעת מסמרות בשאלת הרלוונטיות של טענה זו לסוגיה הנדונה.

לסיכום, על אף שהתובעת נולדה בלידה מוקדמת אשר גרמה לפגותה ולנזקיה ועל אף שאיני מקל ראש בנסיבות חייה של התובעת כמפורט בתביעתה, אין מנוס מן המסקנה כי נזקי פגותה הנטענים - אינם תוצאה של רשלנות רפואית.

אשר על כן – התביעה נדחית.

מעשה בגבר ואשה צעירים, אשר אושפזו בכפייה במחלקה הסגורה, בבית החולים הפסיכיאטרי "שער מנשה" (להלן: "בית החולים" או "הנתבעת"), שניהם בשל התקפים פסיכוטיים קשים, ונטען כי בעת אישפוזם במחלקה הסגורה, קיימו פעמיים יחסי מין, פעם אחת בחדר השירותים ופעם נוספת במועדון, והאשה נכנסה להריון ונולד לה ילד, וטענתם הנה כי בית החולים אחראי בנזיקין לעצם כניסתה של האשה להריון, והתביעה שהוגשה, הנה תביעה בעילה של "הריון בעוולה". רקע עובדתי התובע (יליד 1985) והתובעת (ילידת 1981), אושפזו בחודש אוקטובר 2007 בבית החולים, שניהם במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה.

...

סעיף 10 בחוק זכויות החולה קובע חובה של שמירה על כבוד החולה ופרטיותו, ולאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי בית החולים פגע בכבוד ובפרטיות של התובעים.

באשר לטענה, כי בית החולים הפר סעיף 35 בחוק טיפול בחולי נפש ותקנה 19 בתקנות טיפול בחולי נפש, דין הטענה להידחות.

קיצורו של דבר, התביעה נדחית.

נקבע, כי המערער הושם במוסד משלא נמצא לו בית לחיות בו, ככל שהתבגר ופיתח יכולות המערער רשאי היה לצאת ולחזור למוסד כרצונו, אך לא היה לו לאן ללכת, כך שחירותו לא נשללה וממילא לא נתמלאו היסודות של עוולת כליאת שוא.

עם זאת, ראוי לציין כי בנגוד לחולה הנפש, אשר מצבו הוא דינאמי ויכול להשתנות מעת לעת, באשר מחלת נפש עלולה להחמיר או להתפרץ או לשכוך, הרי שליקוי שיכלי הוא מטבעו סטאטי – הוא לא מושא לאומדן פסיכיאטרי, לא ניתן לטפול תרופתי ולא טעון איזון נפשי לצורך קיום אורח חיים מאורגן (גבריאל הלוי "השוואת דינו של בעל הליקוי השכלי לדינו של הקטין – תחולת סייג הקטינות על האחריות הפלילית של בעלי ליקוי שיכלי (פגור שיכלי)" משפט רפואי וביו-אתיקה 5, 13, 52-51 (2013)).

במהלך אותה שנה התובע היה מאושפז משך כשבעה חודשים בשל בעיות נפשיות וניתן לו טפול תרופתי, ובנוסף, התקופה הייתה רצופה בטיפולים, אשפוזים קצרים והסתכלויות בבתי חולים פסיכיאטריים (בין היתר בעקבות ניסיונות היתאבדות), מעצרים ואירועים שונים הקשורים למצבו הנפשי.

שם נקבע כי הייתה התרשלות מצד רופא שלא ביצע בדיקה מסוימת לאישה בהריון, וכעבור מספר שעות מת העובר עקב הפרדות שליה.

...

אשר על כן דין הערעור להידחות, ובנסיבות המיוחדות מאוד של המקרה, אין צו להוצאות.

העובדה שהמערער חזר למוסד מרצונו היא בעיני נדבך חשוב בגיבוש מסקנה זו. גם לדעתי נשלל הקשר הסיבתי בין הפרת החובה החקוקה על ידי המדינה לבין הנזק הנטען על ידי המערער.

על כן דין הערעור להידחות.

לעניין זה ר' הדברים שנפסקו בבע"מ 7073/13 פלוני נ' פלונית (31.12.2013): "אומר מה על המגמה השיפוטית, ולטעמי ראוי כי יתנו לכך בתי המשפט, במיוחד לעינייני מישפחה, את דעתם. תופעת האלימות במשפחה הוגדרה לא פעם כנגע שיש למגרו (ע"פ 2157/92 פדידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 81, 84 (1993); דנ"פ 3371/98 אזואלוס נ' מדינת ישראל, פד"י נד(4) 502, 522 (2000)), כך בעבר במיוחד בהקשר הפלילי. אך אין סיבה שבעולם שגם דיני הנזיקין לא ישתתפו במאמץ המיגור. על הגנה על חלשים באמצעות דיני הנזיקין וגם הדילמות הכרוכות בכך ראו ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 195 ואילך (2012) (להלן גלעד), וגישת הביניים (בעמ' 207-206); הדגש שם הוא בנושא שוויון, אך הדברים יפים גם לענייננו (בשינויים המחויבים). בתי המשפט רשאים לעשות שימוש בפיצויים מוגברים גם ככלי במילחמה הכוללת לביעור תופעה חברתית נפסדת של אלימות; ברי – ויוטעם – כי כל מקרה לגופו, אך בן זוג מכה צריך שיידע כי ככל שיוכח הדבר, לא יינקה מפיצוי משמעותי, ונזכור כי הכוונה הנדרשת בעוולת התקיפה "אינה יסוד נפשי של רצון להזיק ולפגוע אלא כוונה במובן הצר של מודעות לשימוש בכוח נגד גופו של אדם אחר" (גלעד, חלק ב', בעמ' 1201).

מהמסמכים הרפואיים שעמדו בפני המומחה, ואשר צויינו בחווה"ד עולה כי קיימים רצף של רישומים מתיקה הרפואי של התובעת המעידים על צורך בטיפול אינטנסיבי ורציף, הן בקופ"ח, הן בחדר מיון בית החולים ****, במרפאה לבריאות הנפש בביה"ח ****, פסיכיאטר המרכז הרב תחומי לנערות ולנשים **** - ד"ר טארק פאהום, דו"חות של עו"ס ממחלקת הרווחה מועצה מקומית *****, וטיפולים ע"י הפסיכיאטר ד"ר אבו נסרה תאופיק.

לכך יש להוסיף את הסיוע מבני משפחתה שהתובעת מקבלת לשם סיוע בטיפול בילדיה הפעוטים (לאחר שחזרה לגור בבית אימה במהלך הריונה השני, לאחר שסבלה מנחת זרועו ומהשפלות של בעלה).

...

הרכיבים שראוי להביאם בחשבון במקרים כאלה הם אורך תקופת ההתעללות, מאפייניה הספציפיים ועוצמתה" על הקושי שבהערכת פיצויים בגין ראש נזק של כאב וסבל , ר' הדברים היפים שנכתבו ע"י חברי כב' השופט נמרוד פלקס בתמ"ש 56762-03-18 ט.ש נ' א.ש (21.11.18): "הערכת הפיצויים בגין ראש הנזק של כאב וסבל משימה קשה היא, הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה והן בשל הקושי לתרגם לערכים כספיים שיעור נזק מסוג זה... בה בעת, העיקרון של החזרת המצב לקדמותו, חולש גם על ראש נזק זה ומחייב, על כן, פיצוי הולם בגינו... המגמה הברורה איפוא, היא להורות על העלאת רף הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני" כב' השופט פלקס, סקר את מגמת הפסיקה להעלות את רף הפיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם כתוצאה ממעשי אלימות במשפחה: "סקירת פסיקת בתי המשפט, אשר דנה בשיעור הפיצוי הכספי שנקבע בגין נזק לא ממוני שגרם בן זוג אחד למשנהו נוכח מעשה אלימות שנקט כלפיו, תומכת אף היא במסקנה, לפיה המגמה היא להעלות את רף הפיצוי בגין נזק לא ממוני. כך בבע"מ 7073/13 פלוני נ' פלונית (31.12.13) לא התערב בית המשפט העליון בפיצוי בסך 500,000 ₪, אשר נפסק מפאת אלימות פיזית ונפשית השפלה וביזוי מתמשכים. בעמ"ש (מחוזי מרכז) 56871-01-16 מ.ז.כ. נ' ע.ז.כ. (28.2.17) נקבע פיצוי בסך 100,000 ₪. פסק דין זה דן באלימות נקודתית בעת סערת רגשות. הערעור על פסק דין זה נדחה בבע"מ 2919/17 פלונית נ' פלוני (12.12.17) תוך שבית המשפט העליון מציין, כי הפיצוי נפסק על רף גבוה, למען יראו וייראו. בתמ"ש (חיפה) 9250-11-08 האשה נ' הבעל (15.8.12) חויב הנתבע בפיצוי בסך 220,000 ₪, בשל שבעה מעשי אלימות, עת מתוכם חויב בסך 100,000 ₪, בגין תקיפתה החמורה של התובעת בפרהסיה. בתמ"ש (טבריה) 3355-02-15 פלונית נ' אלמוני (1.8.17) חויב הנתבע בסך 20,000 ₪, בגין אירוע תקיפה חד פעמי ומינורי.

הפסד שכר לעתיד: בנסיבות העניין בהתחשב במכלול הנתונים של התובעת, לרבות גילה עת החלו מעשי האינוס, מהות הפגיעה עקב מעשים אלה, הפגיעה הקשה ביכולתה להשתלב במעגל העבודה לימודיה עד כיתה ח' בלבד, סבורני כי נכון וצודק לערוך את חישוב אובדן כושר ההשתכרות לעתיד, על בסיס חישוב אריתמטי מלא עד גיל הפרישה ע"פ חוק, הלוקח בחשבון, בין היתר, את גילה של התובעת, טיב הפגיעה ושיעור הנכות התפקודית (מקדם ההיוון חושב לפי 38 שנות עבודה מגיל 29 עד לגיל הפרישה) 11784*20%*271.8902= 640,790.82 בנסיבות אלה אני מעמידה את רכיב הפסד השכר לעתיד בסך (מעוגל) של 640,000 ₪.

בנסיבות אלה יש לקזז את הפיצוי שנפסק בהליך הפלילי בסך של 100,000 ₪ לסיכום לנוכח כל האמור, נזקי התובע מסתכמים בסכומים כדלקמן: הפסד שכר לעבר 316,000 ₪ הפסד שכר לעתיד 640,000 ₪ פנסיה 271,000 ₪ נזק לא ממוני 650,000 ₪ עזרת הזולת 100,000 ₪ הוצאות רפואיות 80,000 ₪ סך פיצוי 2,107,000 ₪ בניכוי תגמולי מל"ל (872,863) ₪ בניכוי פיצוי בהליך הפלילי 100,000 ₪ סך פיצוי לאחר ניכויים 1,084,137 ₪ ובמעוגל – 1,084,000 ₪ סוף דבר הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בסך של 1,084,000 ₪.