אחריות בית חולים "איכילוב" לנזקי גוף של מטופלת

העובדות והמחלוקת התובע, יליד 15.12.72, רכב על קטנוע מ.ר. 6975623 ביום 23.5.08 ובמהלך הנסיעה נפגע בתאונת דרכים ונגרמו לו ניזקי גוף (להלן: "התאונה").

מהות הפגיעה ממקום התאונה הובהל התובע באמבולנס לבית החולים איכילוב בתל אביב (להלן: "בית החולים"), שם התלונן על כאבי ראש, כאבים בצואר ובגב העליון.

נוכח דבריה אלו, נישאלה ד"ר שיף קרן כיצד בחוות הדעת שניתנה בתחום האורתופדי על ידי המומחה לאורתופדיה, ד"ר אייכנבלט, נקבעו לתובע רק עשרה אחוזי נכות בגין שבר של גוף חוליה עם תזוזה ניכרת ואילו היא, שאינה מומחית בתחום האורתופדיה קבעה שלתובע 40% נכות בגין האמור והשיבה "אתה אומר שאני לא מוסמכת ואני אומרת שזו דעתי ויקבע ביהמ"ש." (עמ' 16, שו' 18-12).

לשיטתה, היא יכולה לקבוע איבחנה מכוח היותה בעלת תואר ברפואה למרות שלא מדובר בתחום מומחיותה: "כל רופא יכול להתעסק בכל אחת מהמומחיות. רופא אחראי מעדיף במקרה שהוא לא יודע את הטיפול או שאינו בקיא בו במאה אחוז להפנות לרופא אחר. אבל באופן חוקי אני יכולה לעשות הכל." (עמ' 20, שו' 25-15).

ד"ר שטיין הוסיף שמניסיונו, הסיכוי שחולים המטופלים בקנביס יפסיקו את השמוש בו הוא קלוש ושואף לאפס.

...

לסיכום, התובע זכאי בגין רכיב הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות וניידות לפיצוי בסך של 120,000 ₪.

איני מקבל את טענת הנתבעת לניכוי התגמולים ששולמו לתובע בגין הבטחת הכנסה מאחר ובאותה תקופה (מחודש יולי 2011 עד חודש מאי 2013) לא נפסקו לאחרון הפסדי שכר מלאים אלא בגובה פגיעתו התפקודית בלבד.

לסיום הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין נזקיו בסך של 1,254,600 ₪ תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסך הנ"ל הפרשי הצמדה למדד וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

לטענת התובע, לאחר שהתאושש מעט, ניגש אליו נהג הרכב שפגע בו ושאל אותו האם הוא רוצה להתפנות לבית חולים, התובע השיב לשלילה וביקש מהנהג שיסיע אותו לביתו, המצוי בקירבת מקום לבית החולים איכילוב.

למעלה מכך, מהתעוד הרפואי ומעדות התובע בעצמו ניכר, כי אין המדובר בארוע "קשה" כזה שגרם לנהג הפוגע לברוח אלא בפגיעה "קלה" שהותירה ניזקי גוף בתובע, בין היתר, פגיעת ראש ואיבוד הכרה לזמן קצר.

התובע ציין בזמן אמת, בסמוך לאחר הארוע, באותו היום, בפנייתו למוקד הרפואי כי נפגע בתאונת אופניים (לדברי התובע בעדותו תאונה משמעותה תאונת דרכים), תוך שהוא מתאר את סוג הפגיעה (פגיעת ראש ופגיעה בחלקו השמאלי של הגוף), כאשר הרופא המטפל מוסיף ומציין, במקום המיועד לכך שעסקינן בתאונת דרכים.

מטבע הדברים, התעוד הרפואי שצורף נעשה על פי רב באופן לאקוני, תוך שהגורם המטפל ממלא את הפרטים שנמסרים מפי הנפגע – המטופל, מבלי לדקדק בסיווגים או מינוחים שיכול שתהא להם השלכה משפטית בהמשך, עם זאת, הגורם המטפל יודע להבחין, בעת שהוא נידרש למלא את הטפסים, האם עסקינן בחבלה או שמא בתאונת דרכים ודוקא הבחירה בתאונת דרכים לא נעשתה בשוגג אלא מתאימה ככל הנראה לתאור התובע שאל לנו לשכוח שנחבל ונפגע כמה שעות קודם לכן גם בראשו.

לו היה מדובר, כפי שטענה הנתבעת, באדם שגילה אזרחות טובה ורק סייע בידי התובע להגיע הביתה בשלום, הרי שאז הדעת נותנת כי הדבר היה מתברר במקום הארוע על ידי האזרח, שסביר להניח כי היה מזמין מישטרה ל"איתור הנהג הפוגע" או אמבולנס לצורך פינויו לבית חולים, בודאי במקרה כזה, היה משאיר פרטים "אמתיים" ולו רק על מנת שהתובע יוכל לגמול לו על המעשה הטוב שהרי כל צורך לא היה לו לנהג להיתחמק מאחריות.

...

לאחר בחינת מכלול הראיות, שוכנעתי, כי הורם הנטל להוכיח שהתרחיש הסביר ביותר הוא שהתובע נפגע בתאונת דרכים כפי שגרס באופן עקבי, החל ממועד הארוע ולאחריו, במשך קבלת הטיפול הרפואי, לכל אורך הדרך בכל המסמכים הרפואיים ובתלונה שהוגשה למשטרה ובעקבותיה פתחה האחרונה בחקירה.

סוף דבר שוכנעתי, כי התובע נפגע בתאונת דרכים מרכב שאינו ידוע ועל הנתבעת לפצות אותו.

לפיכך, התביעה מתקבלת ועל הנתבעת לשאת בסכום הפיצוי המוסכם, קרי, הנתבעת תשלם לידי התובע פיצוי בסכום של 48 אלף ₪, כמו כן, תישא הנתבעת בתשלום ההוצאות שנשא בהן התובע (אגרת ביהמ"ש ושכ"ט המומחים) וכן שכ"ט עו"ד כדין.

ככל שיוכרע כי הנתבע אחראי לנזקיה של התובעת, בית המשפט יידרש גם להודעה לצד שלישי - ליחסים החוזיים שבין הנתבע לבין הצד השלישי.

סעיף 17(א) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק זכויות החולה") שכותרתו "חובת ניהול רשומה רפואית", קובע: "17. (א) מטפל יתעד את מהלך הטיפול הרפואי ברשומה רפואית; הרשומה הרפואית תיכלול, בין היתר, פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תיכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, אבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית". חובת התעוד משרתת הן את ההליך הרפואי, הן את ההליך המשפטי והן את זכויות המטופל, ובבסיסה "עומד הצורך לאפשר טפול טוב יותר למטופל על ידי מעקב צמוד אחר הטיפולים שניתנים לו" (ע"א 8146/13 ג'ושה נ' בית החולים אלדג'אני (בפירוק) (2016) בפיסקה 11).

עם זאת, מעדותה של התובעת שלפניי עולה כי היא היתה מודעת, עוד מטיפוליה בבית החולים איכילוב, כי קיימת בעיה לבצע שקום קבוע בלסת העליונה, שאם לא כן לא היתה עוזבת את המרפאה שם. התרשמתי כי התובעת עזבה את מרפאת בית החולים איכילוב מאחר שהיתה חדורת רצון כי בפיה יותקן גשר קבוע, על מנת שאיכות חייה תהיה יותר טובה (התובעת, בעמ' 10 שו' 5-6).

מחדל של מטפל מלקבל את הסכמתו מדעת של המטופל, עלול להקים חובת פיצוי גם אם לא הוכח קשר סיבתי בין העידר ההסכמה לבין הטיפול וגם אם לא נגרם נזק גופני.

...

הנתבע ישלם לתובעת סכום של 315,000₪ [במעוגל].

כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט (על יסוד קבלות).

אליהו תשפה את הנתבע בסכום של 140,000 ₪ וכן ב - 70% מההוצאות אותם ישלם הנתבע לתובעת (להלן יחדיו: "סכום השיפוי").

התביעה שלפניי הנה לתשלום ניזקי גוף, בגין רשלנות רפואית של הנתבעים, פגיעה באוטונומיה והפרת חובה חקוקה, בכל הנוגע לקבורת הגפה בקבר אחים.

לטענת הנתבע בית החולים איכילוב אינו אישיות משפטית הכשירה להיתבע ולכן מדינת ישראל, משרד הבריאות, הם שיישאו באחריות .

ראשית ולגופו של עניין, מהי למעשה פגיעה באוטונומיה לה טוען התובע? המונח "פגיעה באוטונומיה" מתייחס לראש הנזק הקובע פיצויים בגין עוגמת הנפש שנגרמה לאדם בגלל ששללו ממנו את האפשרות לבחור: כבוד השופט יצחק עמית פסק בע"א 2278/16 כי "הפגיעה באוטונומיה משמעה שלילת כוח הבחירה של הנפגע בשל אי גילוי עניין מהותי, אך הביטוי של הפגיעה באוטונומיה הוא תחושות שליליות כמו כעס, תיסכול, עלבון, גועל, זעזוע וכיוצא בזה".) הפגיעה באוטונומיה מופיעה במקרים רבים בהקשר של תביעות רשלנות רפואית, בהם הוכחה רשלנות באי מסירת מידע רלוואנטי לידי המטופל או באי קבלת הסכמתו להליך רפואי שעבר, אולם לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין הרשלנות לבין הנזק, בכך שבית המשפט העריך שהנפגע היה בוחר באותה דרך בה פעלו הרופאים ועל כן הנפגע אינו זכאי לפצוי על נזקיו הפיזיים.

...

בענייננו המומחה מטעם בית המשפט, העמיד את הנכות הרפואית הנפשית של התובע בגין קבורת הגפה בקבר אחים ולא בקבורה כפי שרצה התובע, על 2.5% וחוות דעתו מהימנה ומנומקת היטב ומקובלת עלי לחלוטין.

יוצא אפוא כי חרף האירוע המצער ובהינתן אמונתו הדתית של התובע, הרי שבשים לב לחוות דעתו של הרב רוז'ה בת.א. 19067/10/16 יתכן שהתובע לא עבר בהכרח על עבירה דתית כלשהי, ובכך עשויה לצמוח לו נחמא פורתא.

סוף דבר לאור האמור, ולאחר ששקלתי את כל הנתונים שהובאו בפניי, הריני פוסקת לתובע פיצוי בגין הסבל הנפשי ועוגמת הנפש בסך של 70,000 ₪.

לאחר התאונה טופל בבית החולים איכילוב, ורופאי קופת חולים.

התובע טוען שמאז התאונות נשוא התביעה הוא סובל מכאבים בצואר, ובגב, המקרינים לרגליו, כאבי ראש וסחרחורות, טינטון והפרעות שינה, ומצב רוח לא יציב, חרדות ודכאון, טופל ע"י פסיכיאטר שהמליץ על טפול תרופתי וכן טפול במסגרת ביה"ח אברבנל.

כמו כן, מטופל בפיזיותרפיה וטיפולים אלטרנאטיביים.

לטענתו לאחר שניפגע בתאונות לא יכול היה לתפקד כבעבר בעבודתו, אשר רובה היה באחריותו.

"הפיצויים בשל עזרה במשק הבית, ייפסקו כאשר הוכח כי אמנם גרמה הפגיעה, ועתידה לגרום בעתיד הוצאות, שלא היו נגרמות לנפגע אילמלא הפגיעה. עצם הפגיעה ותוצאותיה, אין בהן, כשלעצמן, כדי לזכות את הנפגע בפצוי בגין עזרה במשק הבית ועליו להוכיח שהנכות שבה לקה גרמה לו ועתידה לגרום לו בעתיד, הוצאות בשל צורך זה." (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה שניה, עמ' 581).

...

עיון התדפיס רציפות ביטוח במל"ל מעלה כי הכנסתו של התובע מאז התאונות ועד היום, לא רק שלא פחתה אלא הושבחה, עובדה התומכת במסקנה כי ההשפעה התפקודית של הנכויות שנגרמו בתאונות הינה מזערית.

סוף דבר סך כך הפיצוי המגיע לתובע הוא כדלקמן: הפסד שכר בעבר – 6,100 ₪.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 234,390 ₪, כאשר מתוך סכום זה "יוקפא" בשלב זה סך 34,000 ₪ עד לסיום הליך במל"ל להכרה בתאונה השנייה כתאונת עבודה, כאשר יתרת הסכום בסך 200,390 ₪, תשולם לתובע תוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין, והיה ולא שולמו תוך מועד זה, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד לתשלום בפועל.