אחריות בית החולים לזיהום לאחר ניתוח פשוט

בעיניין זה טוענת התובעת כי חוות דעת מומחה הנתבע שלפיה לא הוכח בבירור ש"הדימום שחייב ביצוע גרידה לאחר הניתוח נבע משאריות שלייה שהושארו כביכול לאחר הניתוח" נסתרת ישירות בבדיקה ההיסטולוגית; עומדת בנגוד לעמדת המומחה מטעם בית המשפט שלפיה נותרה כמות "מכובדת" של מקטעי שלייה בחלל הרחם; ונשללת גם בדברי ד"ר הררי – הוא הרופא שערך את הגרידה מאוחר יותר, אשר אישר כי נותרו ברחם שאריות שלייה עם עדות לזיהום.

..זאת אומרת שאני גם יכולה להסיק כי לאור העובדה, אני עושה אחד ועוד אחד פשוט, לאור העובדה כי היא ביצעה ניתוח קיסרי, והוצאו שאריות שלייה רבות אחר כך נימצאו, זה אומר שמשהו שם קרה, זאת אומרת שאולי לא בדקו טוב, ולא עשו סקירה כמו שצריך כדי לוודא שאין שלייה ברחם לפני שעושים את התפירה, נכון? ת : העובדות מדברות בעד עצמן.

ודוקו: משעה שנוכח שאריות השלייה, אין לומר שלא ניתן היה לצפות באופן סביר את התכנות הצורך בגרידה, וזו אכן בוצעה אך כשבועיים לאחר הניתוח הקיסרי; משעה שסיכוניה של הגרידה בעיתוי שכזה אינם נדירים; וממילא משעה שגם הגרידה בוצעה על-ידי אותו הנתבע – בית החולים ברזילי, אין לומר שנותק הקשר ויש לראות בנתבע אחראית למלוא הנזק שניגרם (ראו בנושא זה, עניין לנדרמן).

...

בעוד שבפסק הדין בעניין דעקה, שבו הוכר פיצוי זה לראשונה, העמיד בית המשפט את הפיצוי בראש נזק זה על 10,000 ₪, לאחר שקבע כי על הפיצוי להיות מוגבל בהיקפו, גם אם לא סמלי, בין היתר בשים לב לאופיו הסובייקטיבי, אשר מקשה על כימות ומדידה (שם, בעמ' 578, 583 לפסק הדין); בפסקי דין מאוחרים מצא בית המשפט לפסוק פיצויים בשיעורים גבוהים בהרבה, אשר הגיעו בחלק מהמקרים אף למאות אלפי ₪ (ראו למשל ע"א 9936/07 בן דוד נ' ענטבי (22.2.2011) שם הועמד גובה הפיצוי על 250,000 ש"ח; ע"א 980/09 פלונית נגד פרופ' שלמה משיח (15.03.12) (300,000 ₪ לשני התובעים במצטבר); ע"א 169/15 פלוני נגד שירותי בריאות כללית-המרכז הרפואי סורוקה (25.04.17) (300,000 ₪); ת"א (רמ') 14770-12-15‏ ‏ פלונית נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא (3.2.2018) (150,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה והיעדר הסכמה מדעת); להרחבה ראו אסף יעקב ויוני לבני, "הקפיצה הגדולה – על גובה הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה", עיוני משפט לז 437 (2015)).

במקרה דנן, בשים לב לסיכון שהיה כרוך בגרידה (ואף התממש), למרכזיות הנושא מבחינתה של התובעת ולזיקתו הקרובה לליבת הזכות; ומנגד בשים לב לדחיפות שבה נדרשה הגרידה, להיעדרן של חלופות ולכך שהתובעת בכל זאת הוחתמה על טופס הסכמה – גם אם לא נכתב בו מלוא המידע, אני סבור כי על גובה הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה לעמוד על 40,000 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

באשר לבחירת המנתח, טוען בית החולים כי מדובר בניתוח פשוט, דוקא בשל היותו ניתוח קיסרי ראשון אצל יולדת זו, ניתוח אותו מבצעים מתמחים כעניין שבשיגרה בהישתתפות פעילה של רופא בכיר, כפי שהיה במקרה דנן.

במסגרת זו, טוען בית החולים כי המהלך הקליני בארבעת הימים הראשונים לאחר הניתוח, שולל באופן חד משמעי זהום רחמי, שכן כל הסימנים הקליניים הצביעו על דימום לדופן הבטן, בעטיו קיבלה היולדת טפול מתאים (ערוי דם ונוזלים) אשר הביא לשפור ניכר בכל המדדים, מה שלא היה קורה אילו היה מדובר בזיהום תוך רחמי באותה השעה.

אפנה בעיניין זה לדנ"א 1833/91 פכרי קוהרי נ' מ"י משרד הבריאות (פורסם בנבו 5/6/91) כב' השופט מלץ: "... ההלכה לענין מבחני הרשלנות של רופא בטיפולו בחולה הנה, מזה שנים רבות, זו: המבחן איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע. בשעת מעשה של רופא עשוי לטעות אך לא כל טעות מהוה רשלנות. אי הצלחתו של ניתוח או נזק שניגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית. גם טעות באבחנה אין בה בהכרח ראיה בדבר קיומה של רשלנות..." (הדגשה שלי- א.ב) בעיניין זה, יפים דבריה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 2989/95 קורנץ נ' בית חולים מאיר פ"ד נא(4) 687, בעמ' 698 (10/9/97) לפיהם לא כל טעות של רופא היא התרשלות: "... כנגד כל אלה, עומדת תקנת הציבור המחייבת זהירות מהכבדת-יתר על הרופאים ודאגה לבל תרפינה ידיהם בטיפול בחולים ולבל יפעילו רפואה מתגוננת. זאת לזכור כי הרופא מטפל מלכתחילה בחולים, שהטיפול האמור להביא להחלמתם עלול לאכזב ולגרום לסיבוכים. וככל שהמחלה קשה יותר, כך הסיכונים גדולים יותר. תרופה וטפול היפים למחלה פלונית עלולים לגרום לסיבוך אלמוני ויש שגם הטיפול המקצועי ביותר אינו יכול להביא מזור ומרפא. בין כל אלה על הרופא לתמרן את דרכו בזהירות, באחריות ובמקצועיות, בלא שחרב המשפט מונפת מעל לראשו. לפיכך יש לבחור בקפידה את המקרים שבהם תופנה אצבע מאשימה כלפי הרופא ותעמידו בחזקת רשלן לכאורה..." (הדגשה שלי- א.ב) בעיניין ע"א 6936/09 יהודה נ' כללית שירותי בריאות )לא פורסם 5/3/12) נדחתה טענת התרשלות נגד בית חולים, עת קבע כב' השופט עמית בסעיף 11 לפסק דינו כי פעולה רפואית שנעשתה בהתאם לפרקטיקה רפואית מקובלת, מקימה חזקה כי הטיפול לא היה רשלני: "...אמת המידה לבחינת רשלנות רפואית מבוססת על שיקול הדעת של הרופא הסביר בהתאם לנסיבות הקיימות לגבי החולה המסוים ובהתאם לנורמות הרפואיות שהיו מקובלות אותה עת בעולם הרפואה...אמנם, הפרקטיקה הרפואית אינה חזות הכל, וכבר נקבע בעבר כי היא כשלעצמה, אינה יכולה לחרוץ את גורלה של שאלת ההתרשלות ) דנ"א 7794/98 משה רביד נ' ד"ר דניס קליפורד פ"ד נז(4) 721, 744 (2003) (להלן: עניין קליפורד"), אולם מוסכם על הכל כי לפרקטיקה המקובלת משקל נכבד בשאלה אם הייתה התרשלות, וטפול על פי הפרקטיקה הנוהגת אף מקים חזקה כי הטיפול לא היה רשלני.

...

אין בידי לקבל טענה זו בהיותה סותרת מסמך בכתב כאמור לעיל.

אין בידי לקבל טענה זו. טיבה וטבעה של היכרות מקצועית זו בין השניים, בכלל זה כמה זמן נמשכה, מתי התקיימה, כמה זמן חלף מאז שהופסקה- לא הובררו דיה בחקירה הנגדית ונותרה סתומה.

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל, באתי לכלל דעה כי דין התביעה להידחות.

בעיניינה של זו נקבע לא פעם שבקביעת האחריות מתעוררות שלוש שאלות: האחת, חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) - האם המזיק חב חובת זהירות כלפי הניזוק? השנייה, התרשלות - האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, כלומר האם המזיק סטה מסטאנדארט הזהירות המוטל עליו? והשלישית, קשר סיבתי וגרימת נזק - האם הפרת החובה היא שגרמה נזק? (ראו לעניין הזה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 (1982)).

ש: ואת כל זה לא כתבת בדו"ח הביקור ת: כתבתי בדו"ח הניתוח פיסורה פסטולה ש: את כל מה שתיארת לגבי הקליניקה של המטופל, על כאבים, אודם, דלקת, לא כתבת בסיכום ביקור מה 12/4 ת: כתבתי את האבחנה שיש לו פסטולה והיא שטחית לניתוח" [עמ' 46 לפרוטוקול, שורות 6-13 ] עינינו הרואות, כי הנתבע 2 ביצע לא יותר מאשר בדיקה קלינית קצרה ופשוטה כדי לאבחן מצבו הרפואי של התובע טרם הניתוח, כאשר בדיקה זו אינה מתועדת ברשומה הרפואית, ונסמכת על זיכרונו הסלקטיבי של הנתבע 2.

יחד עם זאת, מאחר והתובע עבר ניתוח שלאחריו הוא היה מרותק למיטתו וסבל משך שנה מכאבים ומזיהום במקום הפצע שלא הגליד משך תקופה ארוכה, ובמהלך התקופה שבסמוך לאחר הניתוח נאלץ התובע להיות במעקב רפואי ולבקר במרפאות ובתי חולים שונים, סביר כי באותה תקופה נעזר התובע במידה מסוימת בבני משפחתו שהתלוו אליו.

...

לכן החלטתי לפצות את התובע בגין הפסדיו לעבר על דרך האומדנא – בסכום מתון של 20,000 ₪.

בנסיבות המקרה לא שוכנעתי כי התובע נעזר בבני משפחתו בסיעוד או בביצוע פעולות בסיסיות, שכן הוא העיד לפניי כי הוא מתלבש ומתרחץ לבד, ונועל את נעליו לבד – אם כי לפעמים במהלך ביצוע אותן פעולות הוא פולט גזים ולא נעים לו, כך שכל הפעולות הבסיסיות הנ"ל מבצע התובע באופן עצמאי ומלבד ההגבלה שהוא לא סוחב דברים או לא מרים דברים כבדים בשל החשש האמור לפליטת גזים, התובע לא הצביע על עזרה ספציפית של בני משפחתו, גם לא ביחס לקניות שאשתו נהגה לעשות בלא קשר לניתוח [ראו עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 25-34; וכן עמ' 30 שורות 1-8].

לסיכום חלק זה, עולה כי הפיצוי לו זכאי התובע בעקבות נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה הינו כדלקמן: · הפסדי שכר לעבר 20,000 ₪ · הפסדי שכר לעתיד 16,500 ₪ · הפסדי פנסיה 4,380 ₪ · הוצאות רפואיות ונסיעות 20,000 ₪ · עזרת צד ג' 20,000 ₪ · כאב וסבל 200,000 ₪ --------------------------------------------------- סה"כ : 280,880 ₪ סוף דבר לאור המקובץ לעיל, הריני מקבלת את התביעה.

התובע אושפז בבית החולים, תחת הרדמה כללית בוצעו ניתוח לתיקון הקרע בעורק המפשעה, ניתוח לקיבוע חוליות T8-T12 בעמוד השידרה וניתוח נוסף לקיבוע השברים באגן בשני מקומות שונים, ניתנו 11 מנות דם וטפול תרופתי נגד זהום.

התובע טוען כי הוחלף על ידי עובד אחר בתפקידו הקודם בחברה, הורד בדרגה לתפקיד עם אחריות פחותה ומעורב בפרויקטים פשוטים יותר, ביחס לאלה שהיה מופקד על ביצועם לפני התאונה.

עזרת צד ג' בעקבות התאונה, התובע אושפז בבית החולים "הדסה" למשך חודש ימים, לאחר מכן היה באישפוז מלא בבית החולים "שיבא" תל השומר למשך שלושה וחצי חודשים ובבית החולים השיקומי "הרצפלד" למשך חמישה חודשים נוספים.

...

התובע ממשיך לעבוד תחת אותו חוזה עבודה, בחצי משרה, ולא דובר עמו באופן ישיר על פיטורים, אך מן האמור עולה שיש טעם בטענת התובע כי "לא לעולם חוסן", ואין בידי לקבוע כעובדה שלא יחול שינוי במצבו התעסוקתי של התובע ב-15 השנים הבאות.

משכך, מקובלת עלי עמדת הנתבעת לפיה התובע הגיע בשנים שלפני התאונה לשכר יציב ומכל מקום, לא עלה בידיו להוכיח כי היה צפוי להשביח את שכרו.

סיכום נזקי התובע הפסד שכר לעבר 594,000 ₪ הפסד שכר לעתיד 1,770,000 ₪ הפסדי פנסיה 296,000 ₪   עזרת צד ג' לעבר ולעתיד            470,000 ₪ ניידות                         200,000 ₪ הוצאות 150,000 ₪         כאב וסבל                                 197,000 ₪ סך נזקי התובע                         3,677,000 ₪ סך נזקי התובע לאחר ניכויים 3,426,290 ₪ סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 3,426,290 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל של 15.21% ובצירוף הוצאות משפט שהוציא התובע.

הנתבעת טוענת מנגד, כי היא לא הכחישה את עובדות המקרה, לקחה מיד אחריות, והודתה בחבות.

עוד נכתב בחווה"ד: "למנותח מחלת רקע ממנה הוא סובל רבות, ומציקה לו מזה עשרות שנים. לדבריו, במרפאתי, "הרסה לו את החיים". הוא סובל מריבוי צלקות, זיהומים חוזרים, ניקוזים כרורגיים חוזרים.

עוד יש לתת את הדעת לעובדה שבהתאם לחוות דעת המומחה מטעם הנתבעת, הצלקת ניתנת לתיקון בניתוח פשוט בהרדמה מקומית.

להפך, מרגע גילוי הטעות פעל בית החולים במהירות ותוך הקשבה למצוקת התובע, והניתוח הנוסף בוצע כעבור ארבעה ימים בלבד.

...

לאחר שנתתי דעתי לכל האמור לעיל, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע על סך של 60,000 ₪.

סיכום הפיצוי לו זכאי התובע עומד על סך כולל של 70,000 ₪, כמפורט להלן: נזק לא ממוני - 60,000 ₪ הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרה - 10,000 ₪ __________ סה"כ 70,000 ₪ סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך 70,000 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסך 16,000 ₪, וכן החזר אגרה ושכ"ט אשר שולם על ידי התובע בגין חוות דעת המומחה מטעמו.