אחריות בית הדין הרבני לנזקים מצווי עיקול

כב' הש' הדר: רגע, זה עניין מאוד מעניין מה שאתה אומר עכשיו, אז למה היא לא נימצאת פה? למה אתה נמצא פה? העד, מר קצוטי: לא. אני לא יכול לשלוח מישהי לצורך העניין בזמן שאני נמצא שם בעבודה, אם אני מנהל את התחום אז אחריות שלי לבוא לפה.

גובה הנזק על פי פסק דין חלוט של בית הדין הרבני מיום 24.3.19 ובהתאם להחלטה של בית הדין הרבני מיום 8.12.19, אם הנתבעת הייתה מכבדת צו העיקול, היה עליה להעביר לתובעת הסך של 563,727 ₪.

...

" וראו בעמוד 30 שורה 8 "העד, מר קצוטי: ככל הידוע לי אדוני, זה שביקשנו העתק כי לא מצאנו וביקשנו העתק. עיריית ירושלים העבירו לנו פעם נוספת, זה לא אומר שזה לא אותו מסמך, פשוט הם שלחו העתק, העתק הם שולחים בתאריך שהם מוציאים אותו ולכן אתה רואה את ההבדלים האלה, זה למיטב בדיקתי אדוני, כמו שאמרתי הכל,

כב' הש' הדר: אז מה אתה אומר? העד, מר קצוטי: שהמועד של ההסרה למעשה, מאחר והוא ישן ולא מצאנו את אותו מסמך של מועד ההסרה פנו לעיריית ירושלים וביקשו העתק דאז, אז, הוא אז, שהעבירו העתק של הדבר הזה והם שלחו.

סוף דבר ביהמ"ש מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת כלהלן: 81.1 הסך של 563,727 ₪, סכום אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד הגשת כתב התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

כמו-כן, מעצם מהותו של צו העיקול כסעד זמני בהליך, בית הדין נידרש להביא במניין שיקוליו גם שיקולים נוספים כגון מאזן הנזקים בין הצדדים, שקולי צדק, תום-לב ומידתיות (ראו: תקנה 95 לתקנות).

במסגרת כתב התביעה המתוקן והבקשה לעיקול טענו התובעות, כי הן הועסקו בבית הספר השייך לנתבעת 1 תקופות ממושכות (הנתבעת 1 תקופה של 11.875 שנים והנתבעת 2 תקופה של 10.875 שנים), כאשר הנתבעת 6 היא החברה שקלטה את פעילות הנתבעת 1 בבית הספר והיא האחראית הבלעדית לניהולו.

הלכה פסוקה היא, כי על בית הדין לייחס משקל רב לאיכות הראיות שיש בהן כדי לתמוך בבקשת העיקול ולכמותן (ראו: רע"א 5242/95 סינגל שירותי אלקטרוניקה (1975) בע"מ נ' דנבאר בע"מ, מיום 2.10.95), זאת בהיתחשב בהיותה של זכות הקניין זכות חוקתית, כאשר כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו.

...

אף לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במכלול החומר שהובא בפני נחה דעתי, כי התובעות הביאו בפני בית הדין ראיות מספקות לכאורה לקיומה של עילת תביעה כנגד מעון אליף.

בשלב מקדמי זה של ההליך, די בעדויות אלה כדי לתמוך במסקנה, כי הובאו ראיות מספקות לכאורה לקיומה של עילת תביעה כנגד מעון אליף, מכח דוקטרינת חילופי המעסיקים, וכי אין המדובר בתביעה מופרכת על פניה, כאשר דין טענות הצדדים בנוגע לבעלות בפועל בבית הספר ונסיבות חתימת התובעות על המסמכים שהוצגו (נת/1) להתברר במסגרת הדיון בהליך העיקרי לגופו.

סוף דבר על יסוד כל האמור, אני קובעת כדלקמן: סכום העיקול הזמני שהוטל על כספי ונכסי הנתבעת 6 אצל המחזיקה 4 בבקשת העיקול, מדינת ישראל- משרד הרווחה והביטחון הסוציאלי, יצומצם לסך 103,052 ₪ בלבד.

( (סעיפים 15-16 לבקשת האיש לצוו עיקול זמני במעמד צד אחד, מיום 17.12.21 לשם השלמת הרקע העובדתי אציין, כי בראשית ההליך דנן יצא תחת ידי פסק דין מחמת העדר הגנה מטעם האשה (וקודם שהגישה את תביעתה שכנגד), ובו חויבה לפצות את האיש בסך של 275,000 ₪, בגין אחת עשרה שנות סרבנות גט (פסק הדין מיום 2.1.21 ); פסק הדין בוטל, תוך חיוב האשה בהוצאות (החלטתי מיום 30.5.21 ).

מקובלת עלי אפוא טענת האיש, כי ניתן אולי לידון במשמעות הדיון האמור במישור יכולתו להקטין את נזקיו, להבדיל מטענה, כי הוא המזיק (ש' 29-31 עמ' 9, ש' 6-14 עמ' 11 לפרוטוקול מיום 4.11.21 ); וזאת, לאור ההזדמנות שלכאורה עמדה לאיש באותו דיון להעתר להצעת בית הדין הרבני הגדול, לה כביכול הסכימה האשה (חלוקה שווה של הרכוש) - ולסדר את הגט כבר אז; ברם, וכפי שטען האיש, נראה כי אף עניין זה אינו נטול ספקות, אם בשל העובדה, שהאיש לא היה מיוצג באותו דיון וחשש להתחייב לניסוח שהוצע מטעם בית הדין הרבני הגדול ללא ייצוג משפטי (ש' 49-61 לפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני הגדול, והחלטת אב בית הדין בסוף אותו דיון), אם נוכח העובדה, XXX מיום כי הצעת בית הדין הרבני הגדול ממילא שבה על שנקבע קודם לכן - באופן זה או אחר - על ידי בד"ר, בדבר חלוקת הרכוש מחצה על מחצה, ודומה שחשש האיש היה, כי הצעת בית הדין הרבני הגדול, כפי שנוסחה, תוביל לסטייה מהעקרון האמור - עת הוא יחויב לבדו בחובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים.

יכולה לעשות דין לעצמה אחרי שביה"ד נתן פסיקתו גם בנושא הרכוש" (החלטת בית הדין מיום 18.4.12 ; עמ' 10 לפרוטוקול מיום 4.11.21 ); כך או כך, כאמור לעיל, איני מקבל טענת האשה, לפיה סרוב האיש להצעת בית הדין הרבני גדול הנ"ל, מלמדת על אחריותו שלו לסרבנות הגט.

...

כפי שיובהר להלן - תוך הבאה בחשבון של השיקולים האמורים - סבורני, כי יש לפסוק את סכום הפיצוי על הצד הנמוך.

לאמור יש אף להוסיף את מצבה הרפואי הרעוע של האישה, אשר החלימה ממחלת הסרטן, אך לאחר הטיפולים שנדרשו להחלמתה, לוקה כיום במחלת עצבים בעטיה סובלת מכאבים קשים בכל גופה, ומוגבלת בתפקודיה היומיומיים (סיכום יחד עם האמור סבורני, כי אין לייחס משקל ממשי להיתר 10 .

בנסיבות אלו סבורני, שיש 23 .

₪ לחייב את האישה בהוצאות האיש בסך 30,000 25 אשר על כן תביעת האישה בתמ"ש 62881-06-21 נדחית; ואילו תביעת האיש בתמ"ש 50420-02-20 26 ₪ מתקבלת בחלקה.

הבנק הגיש ערעור משלו בו הלין על סוגית החבות, והתמקד בטענה לפיה צו העיקול, שניתן לאחר מתן פסק-הדין של בית הדין הרבני פקע "בשל חוסר מעש", כי צו העיקול פקע לאור מחיקת התביעה בבית הדין; וכי גם אם הבנק כשל בהתנהגותו, הרי אין קשר סיבתי בין היתנהגותו לבין הנזק.

להפרת הבנק את צו העיקול לא ניתן הסבר עובדתי גם לא הצדק משפטי, ובדין מצא אותו בימ"ש קמא אחראי לניזקי צ'צי'ק. דין ערעור הבנק להדחות.

...

כן נטען כי גם העתירה החלופית – לפסוק את הסכום שנתבע- 867,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה המקורית, דינה להידחות בהיותה עותרת לכפל ריבית והצמדה.

להפרת הבנק את צו העיקול לא ניתן הסבר עובדתי גם לא הצדק משפטי, ובדין מצא אותו בימ"ש קמא אחראי לנזקי צ'צי'ק. דין ערעור הבנק להידחות.

לעמדתי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי חלף הסכום שנפסק ע"י בימ"ש קמא [563,727 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה] יבוא 867,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה", אף לזכות את צ'צ'יק בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. יהודית שבח, שופטת, סג"נ השופט י. אטדגי: אני מסכים.

בפסק דין מכונן של בית הדין הרבני הגדול בעיניין ההקדשות הדתיים (פד"ר ב עמ' 18) כתב הגר"א גולדשמידט זצ"ל (עמ' 34–35): "[...] האחראי על ההקדש הוא בית הדין, כל אפוטרופוס הפועל בניהול הקדש נמצא בפיקוחו של בית הדין, ומכל שכן אפוטרופוס שמינוהו בית הדין הפועל כשלוחו של בית הדין ומכוחו; דוק בדברי הריטב"א בתשובתו המובאת לעיל: שאין לצאת מתחת יד בית דין או שלוחם דבר שאינו מתוקן; ולפיכך אין צורך כלל בתביעה של תובע מסוים, בית הדין בעצמם הם התובעים, ועליהם מוטל לדאוג ולשמור על שלוחם, שלא יצא דבר שאינו מתוקן". ובאותו פסק דין כתב גם (עמ' 24–25): "[...] כל דבר הנעשה על ידי בית דין צריך להיות מתוקן בתכלית, בלי כל חשש וספק; ואם בית הדין מינה אדם לתפקיד מסוים, הרי הוא שלוחו של בית הדין לפעול בשמם ומכוחם וצריך שיהא ודאי ללא כל ספק שאדם זה הוא האדם המתאים והראוי לתפקידו, וצריך שיהא תמיד בטוח שהוא ממלא תמיד את שליחותו בשלמות כפי שהוטל עליו. על דעת כך נתמנה, ובזה כוחו של המנוי; וברגע שמתעורר חשד וספק, שהממונָה אינו ממלא את תפקידו באמונה, והאמון בו מתערער כך שבאופן כזה לא היו ממנים אותו מתחילה, הרי מאותו הרגע פקע תוקף המנוי, שניתן אך ורק על יסוד אמון מלא, והרי זה, מאותה השעה שהספיקות התעוררו, מינוי טעות; ואין בית הדין רשאי לאפשר לו להמשיך בפעולותיו, וחובה על בית הדין לסלקו מיד". העולה מן האמור הוא שבית הדין – אבי ההקדשות מחויב לוודא שהתנהלות ההקדש מתוקנת בתכלית ושנאמניו – שלוחי בית הדין – ממלאים תפקידם בנאמנות ובשלמות כמצופה וכמחויב.

ביום י"ז בסיון תשע"ח (31/05/2018) פנה עו"ד מטרי לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו איסור דיספוזיציה על שכונת עץ חיים, על אותן מקרקעין שעליהם הוטל, כאמור, צו העיקול על ידי בית הדין הרבני.

כתב זה לראיה ביד הנהלת בית מחסה ליתומים דיסקין, הי"ו כי: הקרן קיים הנזק, אשר שני שלישים ממנו שיכים לת"ת וישיבת עץ חיים ושליש לבית מחסה ליתומים דיסקין, ניבנה, על פי רצון הנדיב כולו בשכונת עץ חיים באגף המערבי של הבנין שניבנה בשנת תרצ"א. על פי הסכם משותף מהנהלות שני המוסדות באספתם ביום כד שבט תרצ"א, נכלל הסך 205,050 ל (מאתים וחמש ל..

...

אנו מאשרים את דו"ח הבדיקה של השופט בדימוס יוסף אלון ואת הדין-וחשבון של המנהל המיוחד והנאמן להקדשות עץ חיים, ונותנים לקביעותיהם העובדתיות והמשפטיות תוקף של החלטה.

בהתאם לראיות שלפנינו אנו קובעים כי ראשי מוסדות עץ חיים רכשו את מקרקעי שכונת עץ חיים בשנת 1928 ובנו בשנים שלאחריה את מבני השכונה, כדי שהן הקרקע והן המבנים יהיו נכסי נאמנות למטרת הקדש דתי בשיפוט בית הדין הרבני.

אנו מורים כי על ענייני היצירה והניהול הפנימי של הקדשות אלו לא יחולו הוראות חוק הנאמנות, התשל"ט–1979.