אחריות בגין סטיה לנתיב הנגדי בתאונה קטלנית

גזר הדין בפתח גזר דין ציין בית משפט קמא, כי המשיב הורשע בגין אחריותו לתאונת דרכים שהתרחשה ביום 12.6.13, כמפורט בהכרעת הדין, שניתנה ביום 10.5.15.

בהתאם לתיקון מס' 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לפיו העקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של המשיב לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו (סעיף 40ב לחוק הנ"ל), ציין בית משפט קמא, כי התאונה אינה קטלנית, אולם תוצאתה קשה והיא מצויה בצד החמור של קשת התאונות ומצדיקה ענישה הולמת.

התאונה התרחשה, כפי שעולה הן מעיון בהכרעת הדין והן מעיון בגזר הדין, מפאת סטיית רכבו של המשיב מנתיב נסיעתו לנתיב הנגדי, זאת מבלי שתמצא סיבה לכך.

...

במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם, בנסיבות התיק שבפניו, ציין בית משפט קמא, בין היתר, פסיקה המלמדת בדבר רמת הענישה במקרים דומים והגיע לכלל מסקנה, כי מתחם הענישה הראוי כולל בחובו מאסר מותנה לצד פסילת רישיון נהיגה לתקופה משמעותית בת 8 עד 24 חודשים.

אין בידי לקבל את טענת ב"כ המשיב, לפיה דרגת רשלנותו של המשיב במקרה שבפנינו הייתה נמוכה, שכן בית משפט קמא הטעים בגזר הדין, כי מצא את רשלנותו של המשיב כרשלנות בדרגה בינונית עד נמוכה.

סיכומו של דבר, הריני לקבל את הערעור, בכך שיבוטל סיוג עונש הפסילה.

על מנת להמנע מפגיעה בו, סטתה במהירות חזרה לנתיב הימני, פגעה עם חזית רכבה בחלק האחורי-שמאלי של הרכב התפעולי ולאחר מכן פגעה במספר כלי רכב אשר חנו בשולי הנתיב הימני (להלן: "התאונה הקטלנית").

הוא הבין שהרכב שנוסע לכיוונו יפגע בו ולכן סטה שמאלה והרכב הלבן פגע ברכב הנאשמת (פרוט' עמ' 96 שו' 29-23 ,פרוט' עמ' 97 שו' 3-1).

גב' סער העידה בקשר לתאונה הקטלנית כי רכב הנאשמת: "...עבר את הנתיב הנגדי כן, כנראה היה שם רכב עומד והוא פשוט נסע..." (פרוט' 24 שו' 15-14).

סעיף זה, קובע חזקה שבחוק, לפיה מעשה עבירה נעשה בתנאים "שאין בהם סייג לאחריות פלילית"; ונאשם המבקש לסתור את החזקה, נושא בעיניין זה בנטל השיכנוע, לאמור: עליו להוכיח את היפוכה של החזקה ברמת הוכחה של הטיית מאזן ההסתברויות לטובתו.

...

לדבריו, הוא שלל מספר אפשריות למצב בו הייתה נתונה הנאשמת לפני התאונה כגון אפשרות שהנאשמת הייתה תחת השפעת סמים ולא הייתה מודעת לכך, או שהייתה במצב נפשי מעורער או במצב של דיכאון והגיע למסקנה כי ההסבר היחיד להתנהגותה של הנאשמת ולאירועים שהתרחשו הינה המסקנה אליה הגיע (פרו' עמ' 129 שו' 14-6).

אני סבורה כי בדיקה זו נועדה לקבוע כי מדובר באוטומטיזם שפוי ואין בכך פסול.

לפיכך החלטתי לזכות את הנאשמת מחמת הספק.

נפנה בעיניין זה לעדותו של רס"ב אלון ניסן בנוגע לאופן היתרחשות התאונה: "החריצים הם בחלק הימני של הנתיב השני מימין לכוון צפון והם בצורה ישרה ורק בסופם הם סוטים ימינה. בגלל שהמכה ברכב הקיה היא שטחית, זה מעיד שהרכב לא היה בסטיה חדה ימינה ... רכב שנוסע בכביש מהיר נאלץ להסיט את ההגה מעלה או שניים ימינה או שמאלה כדי לעבור נתיב, והרכב כימעט ישר בנתיב ולא סוטה בצורה חדה כי אחרת הוא יאבד שליטה ויתקע בגדר. לכן אם הרכב היה בסטיה קלה ימינה, והקטנוע עובר ימינו, משפשף אותו בכל הדופן , תולש את המראה, הוא לא נזרק בחדות ימינה אלא הוקטור ממשיך ישר לכוון צפון ולא בזית חדה ימינה. בסוף הוא קיבל מכה צידית ולכן סטה ימינה. אבל רוב הוקטור הולך לכוון צפון" (פ' עמ' 86 ש' 28 עד עמ' 87 ש' 3).

התאונה הקטלנית נגרמה כשהגיעה מכונית שנסעה בנתיב הנגדי, במהירות גבוהה של 120 קמ"ש לערך, בשיפוע, נהגה לא היה בעל רישיון נהיגה, והיא סטתה שמאלה והתנגשה במשאית שנעקפה על ידי המשיב.

בפסיקה נקבע, כי אף מעשה רשלנות בדרגה גבוהה אין בו, כשלעצמו, כדי לשחרר מאחריות פלילית את מי שהפר חובת זהירות וזאת בנסיבות בהן היה עליו לחזות מראש כי המעשה או המחדל עשויים להזיק, וכי אדם עלול להפגע עקב כך. ראה גם, ע"פ 8827/01‏ שטרייזנט נ' מדינת ישראל.

...

בעוד שהנאשמת טענה בעדותה כי עצרה בנתיב נסיעתה בכביש 4, הרי בהודעתה במשטרה אישרה במפורש: "אני נסעתי מעט ימינה ונעצרתי בנתיב הימני לכיוון המחלף". משמצאנו כי בעת התאונה רובו ככולו של הרכב היה בנתיב השני של כביש המחלף, הרי טענתה של הנאשמת כי אחרי התאונה סטתה ימינה לנתיב הימני של כביש המחלף, מתיישבת עם מקום התאונה.

אני סבורה כי יש לתת לאמרתו של השוטר את מלוא המשקל, אך זאת בהתייחס לרשלנותו התורמת של רוכב האופנוע, אשר בנסיבות העניין אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנאשמת לבין קרות התאונה.

בית המשפט העליון התערב במסקנה זו והרשיע את המשיב.

בע"פ 2365/07 אמיר דוד פרץ נגד מדינת ישראל דן בית המשפט העליון בעיניינו של נהג אשר סטה מנתיב נסיעתו עת נהג ברכב פרטי וכתוצאה מסטייה זו פגע רכבו בעמוד תאורה, עבר לנתיב הנגדי ונחסמה דרכו של רוכב אופנוע אשר נפגע ומצא את מותו בארוע זה. אף שהנאשם היה קטין ביום הארוע, נורמאטיבי לחלוטין וללא כל עבר תעבורתי משמעותי, אף שהנאשם בעת מתן גזר הדין היה חייל בשרות סדיר אשר לקח אחריות מלאה על מעשיו והודה במיוחס לו, אף שהנאשם סבל ממצב נפשי של פוסט טראומה והתאונה התרחשה במצב בו לאחר שפגע בעמוד ניפתחו מולו כריות אוויר ורק אז סטה לנתיב הנגדי – על אף כל האמור לעיל אישר בית המשפט העליון עונש מאסר בפועל בן 9 חודשים תוך שנקבע מפורשות על ידו – " מקרה זה, שאת האסון שהיה כרוך בו ניתן היה למנוע בנקל, הוא עדות מצמררת לתרומתו המכרעת של הגורם האנושי לקטל הנמשך בדרכים. אותם נהגים דוגמאת המערער שבפנינו, לו רק הקפידו לקיים את מצוותם של דיני התעבורה, ולא רק להלכה אלא גם למעשה, יכלו למנוע את מותם של רבים ואת פציעתם של רבבות אחרים הנושאים על גופם את פגעי התאונות שנים רבות, ולעיתים עד יומם האחרון עלי אדמות. לפיכך, וגם אם הלב דואב על כליאתו של המערער, דואב הוא שבעתיים על אובדן החיים שגרם, ומכאן מסקנתנו כי דינו של העירעור להידחות." עיון בפסיקה הנוהגת בעבירה של גרם מוות ברשלנות כתוצאה מתאונת דרכים, כשאליהן מתווספת דרך כלל עבירות תנועה נוספות, כגון נהיגה בקלות ראש או נהיגה רשלנית כבמקרה שלפנינו, מלמד על מדיניות ענישה הנעה, לרוב, בין 8 חודשי מאסר ו-10 שנות פסילה (רע"פ 2955/12 פלונית נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (26.6.12); רע"פ 1300/14 מורי נ' מ"י [פורסם בנבו] (25.2.2014) ועד 30 חודשי מאסר ו-15 שנות פסילה (רע"פ 5619/12 חמאד נ' מ"י [פורסם בנבו] (5.8.12); ע"פ 708/10 שלאפה נ' מ"י [פורסם בנבו] (14.6.2010).

לצורך ההמחשה, באפריל 2011 בע"פ 23713-12-10 פיוטר זילברמן נגד מדינת ישראל (להלן – פרשת זילברמן) אישר בית המשפט המחוזי (באר-שבע) ענישה הכוללת 15 חודשי מאסר בפועל לצד 10 שנות פסילה בפועל ביחס למי שגרם ברשלנותו למותה של תינוקת כבת שנתיים בתאונה שנגרמה עקב סטייה מנתיב נסיעה.

מצאתי הבעת צער עמוקה וכנה על תוצאות התאונה, אך גם לאחר הכרעת הדין המפורטת, לא מצליח הנאשם לקבל, להבין ולהפנים באופן ברור כי נהיגת טרקטור ומקצרה ללא רישיון נהיגה בתנאים שרחוקים מאלה שהגדיר המחוקק בחוק כחובה, הם הם אשר יצרו את התנאים להתרחשות התאונה הקטלנית.

...

במחשבה שנייה, ולאחר שהבנתי מדברי אביו של המנוח מה עלויות הטיפולים הפסיכולוגיים שנאלצים בני המשפחה לשלם כדי לשמור על שפיות, נחה דעתי כי חלף תשלום קנס למדינה ישלם הנאשם כחלק מרכיבי ענישתו גם פיצוי כספי למשפחת המנוח (בחלקים שווים לאביו ולאמו).

מכל האמור לעיל הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: גוזר על הנאשם 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל מאחורי סורג ובריח.

הנני מורה על הוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד הנאשם באופן מידי.

טיעוני המאשימה לעונש ב"כ המאשימה טען כי הנאשם הודה בכתב אישום מוסכם שהוגש לבית המשפט, באחריותו לתאונה ובגרימת מוות ברשלנות, לאחר נהיגה בגשם איבוד שליטה על הרכב וסטייה לנתיב הנגדי.

בע"פ 6755/07 אלמוג נ' מדינת ישראל, לא פורסם מיום 16.11.09, נקבעו הכללים המנחים למלאכת גזירת הדין בעבירות של גרם מוות ברשלנות כתוצאה מתאונת דרכים: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות." קביעת רף הענישה תתבצע על פי מידת הרשלנות של הנאשם.

...

בעפ"ת(חי') 71336-03-19 ספיה נ' מדינת ישראל(פורסם בנבו 20.06.19) נדחה ערעורו של הנאשם על הרשעתו בגרימת מותם ברשלנות של שני בני אדם ופציעתה של אחת.

לפיכך אני קובעת כי מתחם הענישה לעבירה של גרם מוות ברשלנות בינונית בנסיבות של סטייה מנתיב לנתיב הנגדי ללא הצטרפות עבירות נוספות, נע בין 12 חודשי מאסר ברף הנמוך ועד 24 חודשי מאסר ופסילה הנעה מ-8 שנים עד 15 שנים .

לפיכך, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: אני מצווה על מאסרו של הנאשם בפועל למשך 10 חודשים.