אחריות בביצוע עוולת לשון הרע כלפי איש ציבור

שיעור הפצוי משקבעתי את אחריותו של כהן לפירסום, על פי הקבוע בחוק, בגין ביצוע עוולת לשון הרע, יש להדרש לקביעת זכאותו של התובע לפיצויים, הוא הסעד היחיד שהתבקש.

מצד שני, עמד בית-המשפט על חומרת הנזק שעלול לגרום פירסום לשון הרע כלפי איש ציבור ומעמדו הצבורי, שניזון מאמון הציבור.

...

סוף דבר התביעה נגד כהן מתקבלת באופן חלקי.

הנני מחייב את כהן לפצות את התובע, בסך של 150,000 ₪.

התביעה נגד כל הנתבעים האחרים, אמצעי התקשורת, נדחית.

קשת הפניתה לשורה של פסקי דין בהם נפסקו לתובע פיצויים סמליים בלבד, כאשר בוצעה כלפיו עוולה של לשון הרע, אך לא נגרם לו נזק ממשי, בשל היתנהגותו של התובע.

על הגדרתה העמומה של "הדמות הציבורית" עמד בית המשפט בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 621 – 622, בקבעו, "כי אדם יחשב 'דמוית ציבורית' ככל שנגיעתו לעינייני ציבור והשפעתו עליהם היא רבה יותר, וככל שהופעתו בציבור וגישתו לאמצעי התיקשורת רבה יותר. על בסיס קביעה זו, פסק כב' השופט ריבלין בעיניין בן גביר, כי הבחינה האם עסקינן בדמות ציבורית תיעשה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה, ותושפע, בין היתר, מהשאלה האם עסקינן בפירסום רכילותי גרידא, או שמא בפירסום בעל ערך צבורי (פסקה 22 לחוות דעת השופט ריבלין, וכן ראו שנהר, עמ' 233 – 236).

אך לא מצאתי להלין על קשת בעיניין, בפרט נוכח פירסומה של הכתבה אודות גדי בתכנית "אנשים". זאת מבלי לשכוח כי קשת לא קיבלה אחריות על הפרסומים ולא היתנצלה, כמבואר לעיל.

...

מכלול השיקולים שנבחנו לעיל – חומרת הפרסומים והיקפם, התנהלות קשת קודם לפרסומים ואחריהם, השיהוי בפנייה לקשת ובהגשת התביעה, עברו הפלילי של גדי, והשלכותיו על אומדן הפגיעה בו כתוצאה מהפרסומים – כל אלה מובילים למסקנה, כי יש להעמיד הפיצוי בגין הפרסומים על סך של 25,000 ₪.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת, שידורי קשת בע"מ, לשלם לתובע מר גדי סבן, סך של 25,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע שיעור של ישלם הנתבע לתובע שיעור של 25% מאגרת בית המשפט, כפי ששולמה (כיחס שבין סכום הפיצוי שנפסק לבין סכום התביעה המתוקן), וכן שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסך של 8,000 ₪.

אני מוצא את הנתבע אחראי בלשון הרע כלפי התובעת גם בגין פירסום זה. אסכם, איפוא, את האמור עד כה: מתוך שלושת הפרסומים, נושא התובענה, נמצא שבגין הפירסום הראשון ובגין חלקו השני של הפירסום השלישי יש מקום לחייב את הנתבע בעוולה של לשון הרע.

כך, למשל, קבע בית המשפט העליון כי מפלגה, המוגבלת מכוחו של חוק המפלגות, התשנ"ב-1992 מלקיים פעילות עסקית-כלכלית, זכאית לפצוי בגין עוולה של לשון הרע: "מושכלות יסוד הם כי תביעת פיצוי בגין עוולה נזיקית אינה בבחינת פעילות כלכלית שנועדה להפקת הכנסה אלא מנגנון להטבת נזק שניגרם עקב ביצוע העוולה בדרך של השבת המצב לקדמותו. כך הדין לגבי פרט, וכך הדין לגבי מפלגה. מפלגה המחזיקה בנכס במסגרת הוראות סעיף 21(ג)(1) לחוק המפלגות, תהא זכאית לתבוע בנזיקין את מי שפגע באותו נכס, וגרם נזק לבעליו, כשם שהיא זכאית לבטח את הנכס מפני מעשה נזיקין, ולתבוע את תגמולי הביטוח בהתקיים מקרה הביטוח. ואם כך הוא לגבי נכס פיזי, כך הוא גם בפגיעה בשמה הטוב של המפלגה, שהוא נכס המוניטין שהיא נושאת עמה. ואכן, בהגדרת 'נזק' בפקודת הנזיקין, נכללת גם פגיעה בשם טוב בצד נזקים לגוף ולרכוש המפורטים שם. זכות תביעה על פגיעה בשם טוב נתונה גם לתאגיד על פי הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, ולפיכך זכאית המפלגה להפרע את נזקיה ממעוול שפגע במוניטין שלה, ממש כשם שתוכל להפרע על נזקים שנגרמו לנכסיה הרכושיים" (שם, בפיסקה 49).

על כך עמד בית המשפט העליון בעיניין נודלמן הנזכר: "החשש לאפקט 'מצנן' של חופש הביטוי עקב היתחשבות מיוחדת בפגיעתו של איש הציבור בולט במיוחד במישור הסעדים, שכן, כנטען, אנשים מן הציבור נרתעים מביקורת חופשית כנגד אנשי ציבור מחשש מפני הסעדים שעלולים להיות מושתים עליהם, ולא מחשש מפני עצם הטלת האחריות עליהם בעוולות לשון הרע. סיכון ממשי להטלת פיצויים בשיעור גבוה עשוי להוביל את המבקרים, ובכלל זה גופי תיקשורת, לזהירות יתר בתחום הבקורת על אנשי ציבור, וקיים חשש כי זהירות זו תרתיע גם במקרים בהם הבקורת על איש הציבור היא חשובה וראויה. נידרש, איפוא, איזון זהיר בהקף הפיצויים המושת על הגורם המפרסם לשון הרע כנגד איש ציבור שיש בו יסוד מרתיע מפני פירסום בלתי אחראי מחד, אך שאין בו כדי לבלום ביקורת ציבורית, שהיא סם חיים להליך הדמוקרטי" (ע"א 89/04 הנ"ל, בפיסקה 61 לפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה).

...

בית-המשפט מצא את עצמו תוהה, פעם אחר פעם, בשקלול התמונה המשפטית, על כלל היבטיה ומתוך שחזקה על בעל דין כי תביעה שהגיש לא ביקשה לקדם אינטרסים זרים להליך השיפוטי, כלום היה מקום להגיש את התובענה לכתחילה וכלום על הגשה שכזו תהא תקומתה, אף תפארתה, של התובעת.

את הקושי הזה הציג בית המשפט לצדדים בשני דיונים של קדם משפט: "נדמה לי שעלול להיות קושי בתביעה ואני את הקושי הזה מבלי שהחלטתי וגיבשתי עמדה אני מוצא לנכון לשתף. האם גוף כמו מד'א לא צריך להיות חשוף לביקורת או לדעות, שאפילו לא נעימות? שאלתי עצמי, האם מי שיקרא את מה שכתב הנתבע יקבל [את דבריו] כדעה או [כ]מסקנה?" (פרוטוקול, בעמ' 2, ש' 33-32; עמ' 3, ש' 6-5).

התוצאה המכלול האמור מוליכני להעמיד את סכומו של הפיצוי, שאותו אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת בגין אותם מרכיבים של לשון הרע בפרסומיו, על סך כולל של 8,000 ש"ח. סכום זה יש לשלם בתוך 15 ימים מיום, שהנתבע קיבל לידיו פסק דין זה. כל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחתם של עורכי דינו.

רקע הדברים המבקש, מר יואב אליאסי, הידוע בשם הבמה "הצל", הנו מוסיקאי ופעיל ברשתות החברתיות הנוהג להביע את דעותיו בעניינים שונים שעל סדר היום הצבורי.

על כן, נמצא כי הפרסומים הנדונים בוצעו אך ורק כתגובה לפירסום שעשתה המשיבה בקשר עם פרשת החייל אלאור אזריה; ומשכך, אין המדובר בבקורת צרכנית לגיטימית, ולא חלים כלפי איש מהמפרסמים הסייגים המנויים בחוק איסור לשון הרע.

טענת המבקש לפיה מתעוררת בנסיבות השאלה העקרונית – האם לצורך הטלת אחריות על משדל לדבר עוולה יש להראות כי המשדל ביצע מעשה עוולה בעצמו – מבקשת למצוא תימוכין בפסק דינו של בית משפט השלום אשר ציין כי: "כדי לקבוע את אחריותו של [המבקש] לפירסום לשון הרע שבצעו יתר הנתבעים, שומה אפוא על התובעת להראות כי [המבקש] עצמו בצע עוולה, ולא עשה מעשה מותר" (שם, בפיסקה 21.4).

...

הנה כי כן, על רקע האמור לעיל, השאלה העקרונית שהמבקש טוען להתקיימותה בנסיבות העניין – לאו שאלה היא; כך שאין מקום ליתן בגינה רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" (והשוו לרע"א 3741/22 פוקס נ' בסיס הנדסה בע"מ (17.6.2022)).

מדובר בטענות "ערעוריות" מובהקות אשר אינן מצדיקות מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" (ראו רע"א 4443/22 פרץ נ' שוחט, פסקה 20 (7.8.2022)), וממילא סבור אני כי בפסק הדין מושא בקשה זו לא נפלה כל שגגה.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

כבר נפסק כי לא תנתן הגנה לאמירות פוגעניות כנגד איש ציבור במסגרת הגנת "אמת בפירסום" אם הן בגדר אמירות בעלות אופי עובדתי שאינן אמת, אפילו יש בפירסום עניין צבורי [ראו ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.08), פס' 29].

משהוכחו הפרסומים ומשלא מצאתי כי אמירותיו של הנתבע כלפי התובע חוסות תחת הגנה משפטית כלשהיא, הרי שהנתבע אחראי לבצוע עוולה של פירסום לשון הרע בנגוד לחוק.

...

אני קובעת כי הפרסומים שפרסם הנתבע במוצג ת/1 וכן בסרטון מהווים לשון הרע על התובע, במשמעות סעיף 1 לחוק, באשר פרסומם עלול להשפיל את התובע בעיני הנוכחים במקום, הצופים בסרטון וחברי קבוצת הפייסבוק בה נעשתה התכתובת מוצג ת/1 ולעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.

כן אני סבורה כי הדברים שפורסמו עלולים לבזות את התובע, במסגרת תפקידו כבוחן כלי שייט, בשל מעשים ותכונות המיוחסים לו על ידי הנתבע, כמי ש"מתעלל" באזרחים תמימים, הבאים למספנה כדי לקבל שירות וכמי שמנצל את כוחו ואת מעמדו הציבורי על מנת להתעמר בציבור הלקוחות הזקוקים לשירותיו.

שוכנעתי כי התובע פעל בהתאם לנהלים החלים עליו כעובד של רשות הספנות בנוגע לשעות קבלת קהל, אופן קבלת קהל ולגבי שעות העבודה המקובלות במספנה וכי הנתבע, במודע, חרג מהנוהל הידוע לו, המחייב קביעת תור מראש, ולמרות זאת, ציפה ואף דרש מהתובע בצורה פוגענית ומזלזלת לקבל שירות.