אחריות אישית של מנהל עמותה לחובותיה

על תכלית הוראה זו עמדה פרופ' חביב-סגל בספרה, ובזו הלשון: "ראשית, החברה היא החייבת המקורית, ולכן, כל עוד די בשווי נכסיה על מנת לפרוע את החובות, אין כל הצדקה להרמת המסך. שנית, אילמלא חידלות הפרעון, ואילו היו ההתחייבויות שנטלה על עצמה החברה מניבות את הפירות שניצפו מראש, כי אז, היו הרווחים מתגלגלים לכיסה של החברה, ולא לכיסו של בעל מניות או לכיסו של המנהל. לכן, הטלת האחריות האישית על בעל המניות, עוד בטרם מוצו הליכי הפרעון מכיסה של החברה עצמה – יוצרת עוות, המרתיע מפני נטילת סיכונים עיסקיים. שלישית, נורמת ההיתדיינות שהתפשטה לפני תיקון מס' 3, יצרה מצב מוזר שבו נידרש בעל המניות או המנהל לפרוע אישית את חובותיה של החברה, ולאחר מכן, במידת האפשר לתבוע שיפוי מקופת הפרוק...." (שם, בעמ' 324-325 ההדגשות שלי, ר.ר.).

וכן: "אין ספק שהרמת מסך בגין הקמת חברות סדרתית, אשר מטרתה להונות נושים, הנה שימוש ראוי ומוצדק בעקרון של הרמת המסך. הנוהג של הקמת חברות סדרתית מקיים את מכלול תנאיו של סעיף 6(ג)(2) לחוק החברות. כמו כן, ברמה הנורמאטיבית, עקרון האישיות המשפטית הנפרדת נועד לאפשר ליזמים ולבעלי עסקים להכנס לסיכונים עיסקיים ללא חשש מפני אחריות אישית. העקרון לא נועד לעודד את יצירתם הסדרתית של חובות ללא כסוי. לכן, כאשר מרים בית-המשפט את המסך, ומטיל אחריות אישית על מקים חברות סדרתי, הוא אינו מכרסם בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. אדרבא, בית-המשפט מעגן את אמינותה של הישות המשפטית, ומבטיח שזו לא תשמש לצורך קדומן של פעולות הגובלות בתרמית. לבסוף, מאחר שהקמת חברות סדרתית מהוה משום "שימוש לרעה" במסך ההיתאגדות, הרי שהיא נפלה למסגרתה של הילכת הרמת המסך גם קודם לחקיקה החדשה.

עיקר טענותיה של התובעת בהיבט זה היו כי הגב' סבינה פוסטולסקי, מנכ"לית הנתבעת, הייתה בתפקיד של מנהלת קבוצת הנשים בעמותה.

...

אשר על כן, גם דין התביעה שכנגד להידחות.

הוצאות בשים לב לתוצאה אליה הגענו, אנו מחייבים את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח שישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

לפיכך, ובשים לב לדחיית התביעה החלטנו לחייב את התובעת בהוצאות כמפורט לעיל.

מר אפשטיין הוסיף שדוקא מעיון בפסקי הדין שציטטה העובדת עולה בבירור כי לא הונחה בפני בית הדין התשתית הראייתית הנדרשת להוכחת המקרים החריגים של הטלת אחריות אישית על חבר ועד מנהל בעמותה.

שנית ובהיבט הראייתי, מר אפשטיין דוקא הכחיש בחקירתו את הטענה שלקח על עצמו אחריות אישית, והדגיש כי "אין ספק שלא לקחתי על עצמי אחריות על חובות של עמותה שלא יצרתי אותם... כתוב בהסכם הזה שאנו לוקחים את האחריות לשקם את המוסד ככל שניתן וכל זאת בתנאים... אבל המצג שהציגו לנו לא היה אמיתי" (עמ' 24 לפרוטוקול).

במקביל לכך הרושם המצטייר הוא כי אי העברת כספי הנכויים ליעדם נבעה בעיקר מהיעדר מקורות כספיים בתקופה האחרונה לקיומו של המכון כגוף עצמאי נוכח הקף אדיר של חובות לגופים רבים, שברובם נוצרו ככל הידוע טרם הצטרפותם של המערערים להנהלת העמותה, ומ"אנדרלמוסיה כללית" ששררה אותה עת (בלשונם של המנהלים המיוחדים).

...

לאחר מכן מצא בית הדין שהעובדת פוטרה, בניגוד לטענת הנתבעים כי התפטרה.

עם זאת נציין מעבר לצורך כי לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לגבי כך שהעובדת פוטרה ולא התפטרה, וכן בדבר הקשר בין פיטוריה לבין התארגנות העובדים.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל הערעורים מתקבלים בחלקם.

עם זאת ערעורו נדחה ביחס להוצאות שנפסקו במסגרת ההחלטה מיום 30.10.16.

בעיניין מרכז אשדוד, כאשר היה מדובר באחריות אישית של בעלים ומנהלים של חברות קבלניות שהפרו חוזים, ולמרות שהמנהלים היו מעורבים עד צואר בהתנהלות הכושלת - נקבע, כי מקרה זה אינו מתאים להטלת אחריות אישית על נושא משרה בגין הפרת החוזה על ידי החברה מכוח עקרון תום הלב, כיוון שהתנהלותם של בעלי החברות לא הגיעה לכדי "אשם אישי" וחוסר תום לב סובייקטיבי שיש בו סממנים של הטעה או מירמה, וכי בודאי לא מדובר במקרה חריג של תרמית.

אין מדובר איפוא, במעשה נזיקי, של רשלנות או עוולה אחרת, שביצע אישית אורגן בתאגיד בשם התאגיד וגרם נזק, כך שניתן לייחס לו אחריות אישית - אלא בחוב חוזי של העמותה, שמבוקש להטיל על האורגנים.

...

סיכומו של דבר החברה מעוניינת בעמותות מעין אלה ובפעילותן הברוכה, גם אם לא תמיד יש להן אופק תקציבי ברור.

נוכח כל האמור לעיל, גם אם ניתן להטיח ביקורת על התנהלותם של חברי הוועד, בעיקר של ישי כהן ובאופן מצומצם יותר של יאיר חזן, על כי לא היו מעורבים יותר בענייניה הכספיים של העמותה, לא דאגו להתעניין בקבלת הכספים ובצורך להחזירם, ולא פיקחו על מצבה הכלכלי של העמותה שלא תקרוס – הרי שאין קשר סיבתי בין התנהלות בעייתית זו לבין הנזק שנגרם לתובעים.

אשר על כן אין מנוס מדחיית התביעה כנגד הנגד הנתבעים 4 ו-5.

עניינה בטענות התובעת כי יש להטיל על מנהל עמותה חבות אישית לתשלום חובות המים והביוב של העמותה.

בהיעדר הוכחה להעברת כספים מהעמותה לנתבע ובהיעדר הוכחה ל"עירוב נכסים" בין נכסי העמותה לנכסי הנתבע, לכל היותר יש בטענות התובעת להצדיק חיוב העמותה בחובות המים (בנגוד לחיוב הדיירים) אולם לא מצאתי שהורם הנטל להוכחת עילת הרמת המסך בין העמותה לנתבע בנסיבותיו של מקרה זה. הטענה שיש לבטל ההסכם (בין העמותה לדיירים) מהיותו חוזה למראית עין ועל כן יש לחייב את העמותה כ"מחזיק הנכון" בנכסיה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. גם אם אקבל טענה זו, הרי שלפיה על העמותה לשאת בתשלום החוב (ועל כך היא אינה כופרת) אולם אין בכך לחייב את הנתבע לשאת בו. טענת התובעת, כי יש להטיל על הנתבע אחריות אישית בשל "העדפת נושים", שעה שפעל לשם פרעון חובות העמותה לנושים אחרים טרם תיפרע את חובותיה לתובעת (מתוך הסתמכות על כך שהתובעת לא תנתק את המים לשוכרים המתגוררים במושכר) אינה יכולה להיתקבל.

עם זאת יש באמור ללמד, כי בידי התובעת לנקוט בהליכי גביה נגד העמותה על מנת לגבות את חובה וממילא אין בכך שאיני מחייב את הנתבע בסכום החוב כדי להותיר את התובעת מול "שוקת שבורה". לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי שהתובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי קמה עילה להרמת מסך ההיתאגדות בין העמותה לנתבע או לחיובו האישי של הנתבע בחובות העמותה (בין בשל ביצוע עוולה נזיקית ובין מדיני עשיית עושר).

...

טענה ל"מימון דק" לא נטענה, לא הוכחה ולא מצאתי כי הנתבע נטל, בשם העמותה, התחייבות כלפי התובעת בשעה שידע שהעמותה לא תוכל לעמוד בה. אני מקבל את טענת הנתבע, כי העמותה נקלעה לקשיים תזרימיים, כי לא היה בידה לשלם את מלוא חובותיה וכי פעלה על מנת לשמר את מצבה כ"עסק חי" ולשם כך פרעה את מלוא החובות שהייתה חייבת לפרוע לשם המשך פעילותה.

עם זאת יש באמור ללמד, כי בידי התובעת לנקוט בהליכי גביה נגד העמותה על מנת לגבות את חובה וממילא אין בכך שאיני מחייב את הנתבע בסכום החוב כדי להותיר את התובעת מול "שוקת שבורה". לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי שהתובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי קמה עילה להרמת מסך ההתאגדות בין העמותה לנתבע או לחיובו האישי של הנתבע בחובות העמותה (בין בשל ביצוע עוולה נזיקית ובין מדיני עשיית עושר).

לפיכך, התביעה נדחית.

מנגד על חברי הועד המנהל בעמותה מוטלת אחריות כבדה ביותר, ובכלל זה על  מורשי החתימה אשר נידרשת מהם היתנהלות סבירה, שכן בסמכותם למשוך כספים מקופה ציבורית ועל כן במצבים בהם נידרשת העמותה להשיב כספים ותקציבים לגופים מתקצבים, ולא יהיה ביכולתה של העמותה לעמוד בהתחייבויותיה להשבת תקציבים, או באם ייווכח מצב של הפרת אמונים וכדומה מצד מקבלי ההחלטות ו/או מורשי החתימה, יוכלו הנושים והגופים המתקצבים לבצע הרמת מסך שמאחוריו מסתתרים חברים אלה, ויראו את חברי הועד המנהל או מורשי החתימה כאחראים אישית למחדלי העמותה.

באשר לדיני חברות (שמהם ניתן להשליך אף ביחס לדיני העמותות) נקבע בפסיקה כי האורגן אינו נושא באחריות אישית לפעולות התאגיד אלא אם כן היה במעשיו משום אשם אישי העולה עד כדי עוולה נזיקית או חוסר תום לב סובייקטיבי.

מנגד, יש לזכור כי התובעת ניהלה מספר בתי קפה לאורך מספר שנים, ועל כן אין להחשיבה כמי שאינה מבינה בחישוב סיכונים וסכויים, ובכללם ניהולם של אלה בכל הנוגע לתובענה זו. באשר ליחיאל הרי שהוא עצמו מעיד על עצמו כי עזב את עבודתו כמנהל קייטרינג בגן אירועים (סעיף 8 לכתב התביעה) לאחר שריצה תקופות מאסר בבתי סוהר, וכל זאת, על מנת לסייע לרעייתו בניהול עסקי המזון אצל הנתבעים, ולאחר שראה בעבודתו במכון דווידסון סוג של שליחות והחזרה של חובו לחברה (ר' סעיף 15 לתצהיר עדות ראשית מיום 25.10.18).

...

לטענת התובעים, קפה גן המדע נסגר בשנת 2013, לאחר שנבנה מוזיאון במקום, ולתובעים הובטח כי בסיום תערוכת דינוזאורים שהופעלה באותה עת במקום, תינתן לתובעים אפשרות לפתיחתו של הקפה במקום חלופי – הבטחה אשר לא מומשה בסופו של דבר.

תוצאה עולה מן המקובץ כי על התביעה להידחות, כאמור, על כל רכיביה, פרקיה וחלקיה.

בנסיבות העניין, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים שלעניין ולפנים משורת הדין, אני מורה לתובעים לשאת ביחד ולחוד בשכרם של הנתבעים בסך כולל של 50,000 ₪ לפי הפירוט דלקמן: התובעים יישאו בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד של מכון דווידסון בסך של 15,000 ₪ בלבד.

כל האמור לעיל, לפנים משורת הדין ובנסיבות המיוחדות של ענייננו.