אחריות אישית של מנהל חברה לתשלום חוב ארנונה

הטעם לכללים המחמירים שנקבעו בכל הנוגע לקבלת תביעה להרמת מסך הובא בת"א 40931-06-13 עריית ירושלים נ' שירותי מזון מוכן ל.ר. בע"מ ס' 74 לפסק הדין (27.8.2015)): "כידוע, עקרון יסוד של דיני התאגידים הוא עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. עקרון זה נתפס כחיוני לשם עדוד פעילותן של חברות ועל מנת לאפשר נטילת סיכונים עיסקיים שהפרט לא היה מוכן ליטול לוּ היה נמצא אחראי אישית לכל כשלון עסקי. עקרון זה מקים 'מסך' המפריד בין החברה לבין בעלי מניותיה. הרמת המסך פירושה היתעלמות מאותה הפרדה, תוך יצירת יריבות ישירה בין נושי החברה לבין בעלי מניותיה, בדרך כלל על מנת להטיל על בעלי המניות אחריות אישית לחובותיה של החברה. הרמת מסך מהוה סעד חריג, שניתן להזקק לו בהתקיים תנאים מסוימים וכאשר הדבר נחוץ לעשיית צדק ולשמירה על טובת הציבור ועל מנת למנוע מבעלי המניות לנצל לרעה את ההפרדה בינם לבין החברה לשם השגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בצדדים שלישיים (ראו, למשל, ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, בפסקות 84-74 לפסק דינו של כבוד השופט י' דנציגר (1.8.10); ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.05); רע"א 6039/04 פלזשטיין נ' עובדיה (6.6.05))." כאמור, ההלכה הפסוקה פרשה את העילות להרמת מסך בצמצום, נוכח חשיבותו של הכלל בדבר אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד.

כך, לדוגמא, נפסק בע"א 4403/06 שפירא נ' עריית תל אביב (23.3.2011) כי אין בהקמת שרשרת חברות על מנת להמנע מחיוב אישי של בעל המניות במקרה של חידלות פרעון של אחת מהן לכשעצמו בכדי להצדיק הרמה של מסך ההיתאגדות, באשר זו אחת התכליות לניהול עסק במסגרת חברה: "בית המשפט קמא פסק כי המערער הקים את שלוש החברות כדי שבמקרה של כשלון עסקי – נושיו לא יפנו אליו ישירות. אולם אמירה זו כשלעצמה משקפת את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, העומד בבסיס הקמת החברה; הגבלת האחריות היא אחד הטעמים הלגיטימיים לניהול העסק כחברה, מלכתחילה. על מנת להרים את מסך ההיתאגדות ולייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה – אין די בקביעה כי בעל המניות היה מעוניין להנות מיתרונותיה של האישיות המשפטית הנפרדת, אלא יש צורך להראות כי נעשה בה שימוש לרעה. אכן, ההליך של הרמת המסך נועד, במובן מסוים, לחזק את הכלל בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, שכן מטרתו היא למנוע פגיעה בה בדרך של ניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת והסתתרות מאחורי מסך ההיתאגדות. אך גם בהיתחשב בכך – הרמת המסך צריך שתישמר למקרים המתאימים.

באופן דומה, משיכת משכורות מדי פעם בפעם אינה עולה כדי הברחת נכסים או כדי ריקון החברה מנכסיה; וחובות הארנונה שלא שולמו אינם מוכיחים מעצמם כי החברה נוהלה במימון דק או שנוסדה למטרות תרמית.

...

התביעה כנגד נתבעים 2, 3 ו-5 (ריטה, ק.ר. תכנון ויוזמפה) נדחית.

בהעדר המצאת כתבי בי-דין לחברת EL-HOME, ומשלא נתבקש היתר המצאה לחברה על ידי התובעים, כאמור בסעיף 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 התביעה כנגד EL-HOME (חברת חוץ) נדחית גם היא.

כן ישלמו התובעים 1-3 לנתבעים 2, 2 ו-5 שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 35,000 ₪.

התובעת טוענת בכתב תביעתה, כי הנתבע התנהג בחוסר תום-לב עד כדי מירמה, לנוכח העובדה שנימנע מלשלם את חיובי הארנונה אשר הוטלו על הנתבעת כדין, ובאופן שיטתי במשך רוב תקופת החזקה בנכסים, בעוד שהנתבע המשיך להפעיל את עסקו ולבצע ממנו תשלומים לגורמים אחרים ולעצמו, כאשר הוא הנהנה היחידי מהתנהלות זו. לטענת התובעת, מדובר בהתנהגות חסרת תום-לב המצדיקה הרמת מסך והטלת אחריות אישית על הנתבע, כבעל המניות ומנהל החברה לחובות הארנונה של החברה.

משנקבע לעיל, כי דיני הרמת המסך הכלליים אינו חלים במקרה דנן, יש לבחון את טענתה החלופית של התובעת בנוגע לשאלת האחריות האישית של הנתבע, באופן שיש לייחס לו את חובות הארנונה של החברה, מכוח הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים.

...

אשר על-כן, ולאור כל האמור לעיל, יש מקום לחייב את הנתבע ולהטיל עליו אחריות אישית מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים בגין הנכס שברחוב צירלסון 4 בת"א עבור ח-ן 10392084 שעומד על סך של 35,693.29 ₪, ח-ן 10392114 שעומד על סך של 29,974.70 ₪ וח-ן 10392126 שעומד על סך של 68,125.85 ₪.

סוף דבר אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ש"ח (בתוספת מע"מ), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

המחלוקת היא בשאלת אחריותו האישית של הנתבע לחוב הארנונה של החברה.

בהיבט הנורמאטיבי, מגמת הפסיקה בישראל היא להטיל אחריות אישית על מנהלים ועל בעלי שליטה בחברה, כשהם פועלים תוך העדפת נושים ובחוסר תום לב. לחילופין טוענת התובעת, כי ראוי להטיל אחריות אישית על הנתבע בתשלום החוב של הנתבעת לתובעת, מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, בהתקיים כל ששת התנאים המצטברים הדרושים לצורך התקיימות הסעיף האמור, כדלהלן: בעל השליטה מחזיק מעל 25% מהון המניות של אתא בהיכל – מיתקיים בעניינינו.

...

התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעת את סכום התביעה בסך 56,391 ₪.

כמו כן ישלם הנתבע לתובעת את אגרת בית המשפט בסך 1,415 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪.

נטען כי יש להטיל אחריות אישית על המנהלים ובעלי השליטה בחברה, במקרה של ניהול חברה בחוסר תום לב. לחילופין ניתן לגבות את החוב מהנתבעים 2-3, בעלי השליטה באופן ישיר או עקיף בנתבעת 1, וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") וסעיף 119א לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: "פקודת מס הכנסה"), כאשר התנאים המצטברים בו מתקיימים בעיניין.

ב"כ התובעת בסיכומיו מציין כי יש לחייב את הנתבעים בחוב, בגדר היותם בעלי שליטה ונושאי משרה בחברה, מכח עילה הנסמכת על סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה, המחיל את סעיף 119 א לפקודת מס הכנסה על גביית חובות ארנונה מתאגידים, הרמת מסך סטאטוטורית , וכן עילה המבוססת על הדין הכללי, לפיו כל נושא משרה או בעל מניות בחברה, שפעל בזמן ניהול החברה , בחוסר תו"ל, יהיה חייב לשלם באופן אישי את חוב החברה, הרמת מסך לפי הדין הכללי.

...

לאחר עיון בחומר שבתיק, הדיון וסיכומי הפרקליטים, אני מחליט לקבל את התביעה ואלו נימוקי: המחלוקת המרכזית נוגעת לשאלת התקיימות התנאים לחיוב בעלי השליטה בחובות הארנונה של החברה ,לרבות בשאלה לעניין הגורם עליו מוטל הנטל להוכחתם , ועמידה בו. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי היות כל אחד מהנתבעים 2 ו- 3 בעלי שליטה בנתבעת 1, לעניין הנדון.

בנוסף ומבלי לפגוע באמור, אני סבור, שבנסיבות כאן, והגם ששולם חלק מחוב הארנונה, עדיין ונוכח כלל האינדיקציות, וכן בהתחשב באופי העסק המדובר- חניון שבתחום התובעת, והיות הארנונה הצפויה ממנו בגדר משאב ציבורי, יש מקום לקבל העמדה שהובעה בת.א שלום ת"א 36017-11-10 עיריית תל אביב נגד ירון ירב, כב' השופט א.רונן, ובעיקר סעיפים 21.5 ו- 21.8 לפסה"ד, ופסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל - אביב , שדחה את הערעור בתיק ע.א 10219-03-18 , ולפיו בעיקרו, כאשר קיימת העדפה לרעה, ביחס לנושה שנותר יחיד, כמו כאן, על הנתבע הנטל להוכיח הצדקה, וליתן טעם עניני, לאותה העדפה, עובר לסיום פעילות החברה .

ובנסיבות אלה אני סבור כי אין מנוס מהמסקנה, שענייננו בא בגדר המקרים החריגים, שבהם יש לקבוע כי השימוש שעשו הנתבעים באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, יש בו כדי להונות או לקפח נושה של החברה , בענייננו התובעת, באופן המצדיק להורות על הרמת מסך, ועל חיובם של הנתבעים בחוב הארנונה באופן אישי, גם מכח דיני הרמת מסך.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל – התביעה מתקבלת.

התובעות טוענות, כי יש להטיל אחריות אישית על הנתבע 4 שהוא בעל השליטה בחברות אשר ניהל בחוסר תום לב את החברות, בכך שביצע העדפת נושים אסורה ולא שילם חובות ארנונה למשך תקופה ארוכה, במשך כל תקופת החזקה בנכסים.

בעניינינו, התובעת 1 עותרת לחייבו האישי של הנתבע 4 בגין חובן של הנתבעות 1-3, בשל ניהול החברות בחוסר תום לב, אשר באופן שיטתי ומכוון השתמט מתשלום ארנונה ומים לתובעות למשך תקופה ארוכה, ועל-כן מדובר בהתנהגות פסולה ולא ראויה המצדיקה הטלת חיוב אישי בתשלום חובות הארנונה והמים של הנתבעות.

...

לנתבע 4 ואף לא למומחה מטעמו לא היה הסבר המניח את הדעת או מוצדק מדוע שילמו לנושים אחרים זולת התובעות, ומבססת את המסקנה, כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע 4 בחובות הארנונה והמים.

לעניין זה יובהר, כי טענת הנתבע 4 לפיה ישנו תיעוד ברור בדוחות הכספיים שהוגשו בקשר לנתבעות 1-3 לפיו שולמו מיסים ובהם דמי הארנונה והמים לתובעות תחת הפירוט של "מיסים ואגרות" - דינה להידחות.

סיכום אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, התביעה מתקבלת במלואה.