אחריות אישית של חותמים על חוזה בשם חברה פיקטיבית

בסוגיה האמורה עומדות לפניי שתי גרסאות עובדתיות המנוגדות בצורה קוטבית: לטענת התובעים, הנתבע חתם על הסכם נספח 1' לתצהיר התובעים, הסכם בשפה הרוסית שלפיו הוא התחייב למכור את מניותיו בחברה ליבגני כנגד 1,200,000 ₪, כאשר בהתאם להסכם זה מצהיר הנתבע כי אין לחברה שום חובות וכי העברת המניות כוללת את התחייבותו לשלם ולהיות ערב באופן אישי לכל חוב או התחייבות של החברה שנעשו עד למועד החתימה על ההסכם.

לדברי התובע המתגורר דרך קבע בחו"ל, בחודש יוני 2014 הגיע לארץ, נפגש עם הנתבע ביום 22.6.14 בנוכחות עובד החברה בשם מקסים ואחרים, במעמד זה לטענת התובע נחתם ההסכם שצורף כנספח 1 לתצהירו וכן נימסר לידי הנתבע סך של 980,000 ₪ במזומן.

לתובע לא היה הסבר מניח את הדעת מדוע נדרשו שני הסכמים בגין אותה עסקה, הסכמים אשר נערכו לכאורה יום אחרי יום, ההסכם הראשון על סך 1,200,000 ₪ שבו לכאורה נטל על עצמו הנתבע אחריות על חובות החברה; וההסכם השני על סך 220,000 ₪ שנערך יום לאחר ההסכם הראשון, ושבו אין זכר להסכם הראשון או לסכום הכולל של התמורה, כאשר בהסכם השני אין גם כל זכר לאחריות אישית שאותה נוטל על עצמו הנתבע.

מנגד, הגם שהנתבע אינו טלית שכולה תכלת משנתן ידו לעריכת הסכם פקטבי ומשהסכים לשמש כ"איש קש" עבור אלכס, האמנתי לנתבע כי לא שולם לו סכום כלשהוא עבור המניות שהועברו על ידו לתובע וכי ההסכם שנחתם על ידי התובע והנתבע ביום 23.06.14 הנו ההסכם היחיד שנחתם.

משהגעתי למסקנה כי ההסכם עליו מבססים התובעים את תביעתם מזויף, הרי שקביעת המומחית שמונתה על ידי בית המשפט, ולפיה יש סיכוי גבוה כי החתימה על ההסכם הנה חתימתו של הנתבע אינה משנה דבר, הואיל ושוכנעתי כי חתימתו של הנתבע לא נחתמה על ההסכם על ידו וכי היא הושתלה על ההסכם בדרך גרפית כזו או אחרת, כך שמדובר בזיוף המסמך שאין לו כל ערך ראייתי.

...

סוף דבר: מן הראוי לציין כי דין תביעתו של התובע היה להידחות גם מהטעם לפיו הוכח כי היא נעדרת עילה, שכן התחייבותו הנטענת של הנתבע, אילו היתה קיימת, נעשתה כלפי התובעת בלבד, ולפיכך משהתובע הודה כי הוא עצמו לא שילם באופן אישי סכום כלשהו מאלה הנתבעים בכתב התביעה (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 7 ואילך) אין לו כל עילת תביעה כלפי הנתבע.

אשר על כן, הנני מורה על דחיית התביעה.

לאור סכום התביעה המקורי (907,894 ₪) והתנהלות התובעים כפי שתוארה בפסק הדין, הנני מחייב את התובעים לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 50,000 ₪.

על פי המוסכם עם הנאשם, שולמו לנאשם לאחר החתימה על הסכם השמוש, ומידי חודש בחודשו, כספים בהתאם לעקרונות הסכם השמוש: לנאשם שולם סך של 10,000 ₪, בגין 500,000 ליטרים פקטביים של סולר שנרשמו בחשבוניות הפיקטיביות על שם חברת אנרגיה.

בנוסף, הנאשם אישר שהוא אישית פעל לשינוי שמה של חברת קלף לחברת אנרגיה וגם אישר שהוא אישית הפקיד כספים ומשך אותם מחשבונות הבנק וגם אישר שהוא אישית חתם על הסכמים לאספקת דלק בשמה של חברת קלף/אנרגיה, וגם אישר שהפך את אליאב למורשה חתימה כדי שיפעל בשמו, וגם אישר שקבל שכר עבור כך שאִפְשר למיקי ועושי דברו (רמי, אליאב, גיא ואבי) להשתמש בחברת קלף/אנרגיה שבבעלותו לקבלה והוצאה של חשבוניות.

מקור נוסף לאחריותו האישית של הנאשם לעבירה של אי ניכוי מס במקור לפי סעיף 218 לפקודת מס הכנסה, הוא סעיף 117 לפקודת מס הכנסה ואשר מורה כדלקמן: "117. המנהל או כל פקיד ראשי אחר של חבר בני-אדם מאוגד יהיה אחראי לעשייתם של כל אותם מעשים ודברים שעשייתם נידרשת על פי פקודה זו בשביל שומת אותו חבר בני-אדם ובשביל תשלום המס." (ההדגשות שלי – ה'א'ש') סעיף 117 לפקודת מס הכנסה מטיל אחריות אישית על מנהל של תאגיד לעשות את אותם מעשים ודברים שעשייתם נידרשת בשביל שומת התאגיד וחיובו בתשלום מס. מעשים אלה כוללים ניכוי מס במקור משכר העובדים של התאגיד שבניהולו של המנהל, וזאת כנדרש בסעיף 164 לפקודת מס הכנסה.

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל הנני קובע כדלקמן: באישום הראשון, הנני מרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 117(ב1) לחוק מס ערך מוסף וזאת בנסיבות מחמירות לפי סעיף 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף.

כמו כן, הנני מרשיעו בעבירה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה.

באישום השני, הנני מרשיע את הנאשם בביצוע עבירה של אי ניכוי מס במקור מהכנסה שקיבל וזאת לפי סעיף 218 לפקודת מס הכנסה כאשר סכום ההכנסה הוא 68,757 ₪.

ברשות מוסטפא היה ייפוי כוח והוא חתם על חוזים בשם החברה.

(עמ' 298) ובהמשך הודגש כי "יסוד המירמה המרוכך הנו שונה ביותר מיסודות עוולת התרמית אשר בפקודת הנזיקין. למעשה, מיתמקד יסוד זה בניסיונו של בעל המניות (או המנהל, לצורך סעיף 54(ב) אשר בוטל מן העולם בתיקון מס׳ 3) להסתיר את המציאות הכלכלית מעיניו של נושה, או, ליצור מצג של מציאות כלכלית פיקטיבית, או, לשנות את המציאות הכלכלית עצמה; כל זאת, על מנת להשיג טובות הנאה לעצמו או לחברה" (עמ' 300).

לסיום, אציין כי קיים נתיב נוסף להטלת אחריות אישית על הנתבע, זאת על פי סעיף 54 (א) לחוק החברות, הקובע כדלקמן: "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בו אלולא אותו ייחוס." בע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, קבע בית המשפט: "אין בהיותו של אדם אורגן של תאגיד כדי לחסנו מפני הטלת חבות אישית בשל עוולה נזיקית או בשל הפרת חובה חוקית אחרת שבוצעה על-ידיו במסגרת תפקידו בתאגיד". סוף דבר: מן האמור לעיל עולה כי יש לחייב את הנתבע באופן אישי בתשלום חובה הפסוק של החברה לתובעת.

...

המסקנה היא כי הנתבע עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית של החברה, על מנת להונות צדדים שלישיים, אשר הסתמכו על כך שהוא הבעלים היחיד של החברה.

לסיום, אציין כי קיים נתיב נוסף להטלת אחריות אישית על הנתבע, זאת על פי סעיף 54 (א) לחוק החברות, הקובע כדלקמן: "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בו אילולא אותו ייחוס." בע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, קבע בית המשפט: "אין בהיותו של אדם אורגן של תאגיד כדי לחסנו מפני הטלת חבות אישית בשל עוולה נזיקית או בשל הפרת חובה חוקית אחרת שבוצעה על-ידיו במסגרת תפקידו בתאגיד". סוף דבר: מן האמור לעיל עולה כי יש לחייב את הנתבע באופן אישי בתשלום חובה הפסוק של החברה לתובעת.

בהתאם לכך, הנני מחייבת את הנתבע בתשלום סכום 206,923 ₪, שהוא סכום קרן השיק נכון לינואר 2018 (נספח ז' לכתב התביעה).

אשר על כן, הסתמך בית המשפט קמא על סעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971 והבהיר כי המשיבה הוכיחה את קבילותן של שתי אמרות החוץ של סרחאן בפני חוקרי רשות המיסים, מהן עלו, בין היתר הנתונים הבאים: אדם בשם אפרים גרינברג (להלן: "גרינברג") מסר לו ייפויי כוח שהסמיכו להוציא חשבוניות פיקטיביות עבור קבלנים שונים וזאת בשמן של חברות שונות שמצויות בבעלותו או בשליטתו (של גרינברג); גרינברג היה לוקח את סרחאן אל עורך דין בשם אלעוברה לצורך חתימה על ייפויי כח ומסמכים שונים שנוגעים לאותן חברות שבאמצעותן נעשתה ההפצה של חשבוניות פיקטיביות; אחת החברות שבשמה הוצאו חשבוניות פיקטיביות היתה בישמוט; סרחאן החזיק בידו פנקס חשבוניות של חברת בישמוט שנימסר לו על ידי גרינברג; גרינברג נהג להודיע לסרחאן להיכן עליו להגיע על מנת ליפגוש את הקבלנים השונים ואלה היו מנחים אותו כיצד למלא את החשבוניות שברשותו, לרבות את הסכומים שיירשמו בהן, מהות העבודות הלכאוריות שאליהן מתייחסות החשבוניות וזהות מקבלי החשבוניות; סרחאן היה מקבל מהקבלנים שיקים; בשיקים היו רשומים סכומים שהם זהים לאלה שמופיעים בחשבוניות; סרחאן פרע את השיקים בצ'יינג'ים שונים ואת הכסף המזומן שקבל עבור פרעון השיקים, הוא מסר חזרה לקבלנים שנתנו לו את השיקים; סרחאן היה מקבל סכומי כסף שונים מגרינברג עבור השרות האמור.

השנייה, חברת דקל נושאת באחריות "אישית" לבצוע העבירות מושא כתב האישום ולכן יש להרשיעה בהן.

אף באשר לטענת המערער כי לא היה מנהל פעיל, אלא "איש שטח", רואים אנו עין בעין עם בית המשפט קמא וסבורים כמותו כי משעה שהמערער בתוקף תפקידו כנושא משרה חתם על מסמכים רישמיים של החברה והוענקו לו סמכויות בהקשר עם הדוחות והדיווחים השנים, לא יכול הוא עוד לרחוץ בניקיון כפיו ולטעון כי הוא חף מאחריות.

בצדק הדגיש בית המשפט קמא בהקשר זה כי המערער לא רק חתום על הסכם העבודה עם סרחאן אלא שהוא אף זה שחתם על השיקים שנמסרו לסרחאן בגין שלוש החשבוניות, וזאת מכוח תפקידו בחברה.

...

אשר ליוסף אבו גאנם, מקובלת עלינו קביעת בית המשפט קמא כי הוא אינו משתייך לאותה קבוצה לשם ההשוואה, ומשכך אי העמדתו לדין לא יכולה לשמש נימוק להקלה בעונשו של המערער.

כך גם לא מצאנו מקום להתערב בגובה הקנס שהוטל על המערערים, שכן ניכר כי בית המשפט קמא לקח בחשבון את מצבם הכלכלי ופסק באופן מתון, בהתחשב בנזקים המשמעותיים שנגרמו לקופה הציבורית.

סוף דבר - לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור.

הורתה של התביעה על סך של 96,507 ₪ בטענות התובע, נתין סודאן, כנגד הנתבע 1 (להלן- סולמי) וכנגד חברת דניה סיבוס בע"מ (להלן- דניה סיבוס) היא מזמינת השרות והמשתמשת, שלפיהן, התובע עבד אצל הנתבעים מיום 1.11.2014 עד ליום 11.1.2017, ב"עבודות צבע" (סע' 2 ו-10 לכתב התביעה), באתרי בניה שונים ברחבי הארץ, בין השאר, "ברמת החייל (רחוב בית אל), "המשתלה, נס ציונה, צומת הפיל"; כאשר סולמי באמצעות חברת נופר לינוי ניהול ויזום שבבעלותו (להלן- חברת נופר ולינוי) אשר היה מעסיקו ומנהלו הישיר, לא הנפיקו תלושי שכר לתובע, אלא עשו זאת באמצעות חברות פיקטיביות שבשליטתם או בשליטת קרובי משפחתם.

(3) כפי שציין בית הדין הארצי בעיניין קידאנה, יש להבחין בין חיוב מכוח הרמת מסך ההיתאגדות לבין חיוב מכוח קשר ישיר הנובע מקיומם של יחסי עובד מעסיק; ובלשונו של בית הדין הארצי, "הכרה בקיומם של יחסי עובד מעסיק בין עובד לנתבע ושימוש בעילת הרמת מסך בין עובד לנתבע שבבעלותו חברה שהעסיקה את העובד – הן שתי דרכים חלופיות להטלת אחריות אישית על נתבע". יוער למעלה מהנדרש, כי "יש להבחין בין הדוקטרינה של הרמת מסך לבין ייחוס אחריות אישית לאורגן של החברה. הרמת מסך משמעותה היתעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות חוזית או נזיקית על אורגן של החברה, באופן אישי, בשל פעולותיו"(עע (ארצי) 9912-04-14 אולגה פטרמן - רימדן בע"מ (29.9.16)).

(4) סולמי העיד בפנינו כי "צומת הפיל זאת חברה של דניה סיבוס ששמה חברת אנ בי אן בעבודות צבע"; ו"עבדתי בדניה סיבוס כל הבניין, גמרים, שלד, לא עם עובדים כאלה אלא עם סינים ומודלוביים ושמה עבדנו.

היה קבלן משנה, חברת אנ בי אמ שחתמו על הסכם עם חברה שלי (נופר) לבצוע עבודות הצבע.

...

(3) לא שוכנענו כי התובע קיבל את השכר היומי הנטען על ידו (סע' 9 לכתב התביעה וסע' 7 לתצהיר), בפרט שבא כוחו של התובע טען בסיכומיו, כי אין לתובע כל תיעוד לכספים שקיבל ביד, אלא עדותו שלו ועדות של עובדים אחרים מתיקים אחרים (ע' 8 ש' 19-20) אשר לא העידו בפניי, כאשר אף לטענת בא כוחו "זה משתנה מעובד לעובד. בד"כ לפי הוותק והמקצועיות של העובד" (ע' 8 ש' 22-23).

לסיכום- התובע לא הציג ראיות הולמות להוכחת טענותיו בכתב התביעה, ובכלל זה כי הועסק באופן ישיר על ידי סולמי.

אשר על כן, התביעה נדחית על כל סעדיה.