אחריות אישית של בעלת מניות בחברה פרטית לחובות החברה

בנוסף לכך, עמד המערער על ההבדלים בין הטלת אחריות אישית על בעל מניות, לבין הרמת מסך.

לגופו של עניין, בכל הנוגע לטענות בדבר חיובו האישי של המערער, נטען כי בבית משפט קמא המחלוקת הצטמצמה לשאלה, האם הצליח המערער להפריך את החזקה המעוגנת בסעיף 119א(ג) לפקודת מס הכנסה, לפיה: "יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעל שליטה, אלא אם הוכח אחרת" בהתאם לכך, הרי שהמערער כשל מלהוכיח אחרת ולא עמד בנטל ההוכחה – לרבות נטל הבאת ראייה.

כמו כן, על פי לשונם של סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה במשולב, בהנתן קיומו של חוב ופירוקה של חברה פרטית, לא מוטל על הערייה הנטל להוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה.

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובילבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

...

לטענתו של המערער, רשות המיסים הגיעה לכלל מסקנה כי כל המהלכים נעשו על ידי מר בן שושן.

בכל הנוגע לטענת המערער לפיה, לא הוא שניהל את החברה אלא שותפו – נקבע עובדתית ובצדק בפסק דינו של בית משפט קמא, כי טענה זו דינה להידחות בשל סתירות שנתגלו בגרסה.

המערער בעצמו אמר כי הוא מנהלה של החברה בדיונים, ואין מקום להתערב גם בקביעה עובדתית זו. לסיכום, המערער משליך את האחריות על שותפו ועומד על כך שהוא לא ניהל את החברה בפועל.

סוף דבר: הערעור נדחה, המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט בסך 10,000 ₪ הסכום ישולם למשיבה באמצעות בא כוחה.

המחלוקת היא בשאלת אחריותו האישית של הנתבע לחוב הארנונה של החברה.

בהיבט הנורמאטיבי, מגמת הפסיקה בישראל היא להטיל אחריות אישית על מנהלים ועל בעלי שליטה בחברה, כשהם פועלים תוך העדפת נושים ובחוסר תום לב. לחילופין טוענת התובעת, כי ראוי להטיל אחריות אישית על הנתבע בתשלום החוב של הנתבעת לתובעת, מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, בהתקיים כל ששת התנאים המצטברים הדרושים לצורך התקיימות הסעיף האמור, כדלהלן: בעל השליטה מחזיק מעל 25% מהון המניות של אתא בהיכל – מיתקיים בעניינינו.

בסעיף 19 לכתב התביעה פירטה התובעת כדבעי את התנאים להחלת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים וסעיף 119א לפקודת מס הכנסה, שכולן מתקיימות במקרה דנא: הנכס לא שימש למגורים אלא לבית קפה; החברה היא חברה פרטית ואינה דיירת מוגנת בנכס; חוב הארנונה הוא סופי שכן לא הוגשה עליו השגה; הנתבע מחזיק ב-51% מהון המניות המוקצה של החברה; החברה התפרקה; הנתבע לא סתר את החזקה הקבועה בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה לפיה נכסי החברה הועברו לבעלי השליטה ללא תמורה.

...

התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעת את סכום התביעה בסך 56,391 ₪.

כמו כן ישלם הנתבע לתובעת את אגרת בית המשפט בסך 1,415 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪.

הנחת היסוד בדיני חברות היא, כי חברה היא ישות משפטית נפרדת מזו של בעלי מניותיה [ראה לעניין זה ת"א (חי') 928/98 סאפד דיבילופמנטס (ג'רסי) לימיטד נ' יפתח סוכנויות דלקים בע"מ (13.10.2013)].

החריג לכלל זה הוא הרמת מסך ההיתאגדות, דהיינו הטלת אחריות אישית על בעלי המניות של החברה.

סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן – ה"חוק") מגביל את סמכות בית המשפט להרים מסך רק לנסיבות בהן מתקיימת אחת החלופות של סעיף 6, הקובע כדלקמן: (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השמוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א)   באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב)   .

לאור כל האמור לעיל, בשל האופן בו הנתבע 2, בעל המניות היחיד והדירקטור היחיד בנתבעת 1, מנהל את הנתבעת 1 – ללא הקפדה על שם ברור, פרטי זהוי ופרטי היתקשרות בהסכם ההיתקשרות ותוך שבהסכם מוצג כאילו "המרכז למימוש זכויות" הוא זה שמתקשר עם התובע ולא הנתבעת 1, והיות שאני מעדיפה את גרסת התובע באשר להתקשרות ולהתנהלות, אני קובעת שהנתבע 2 עשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 (ולמעלה מן הצורך - יתכן שאף באישיות המשפטית הנפרדת של "המרכז למימוש זכויות" ככל שיש לה כזו), ובהתאם יש לייחס את חובות הנתבעת 1 גם לנתבע 2 ולחייבם יחד ולחוד.

...

התובע טען, בין היתר, כי חתם על יפוי כח וכי שלח את כל הטפסים שהנתבע 2 ביקש, אולם אינו זוכר להגיד מה בדיוק שלח שכן חלפו 4 שנים; כי לא קיבל מסמך כלשהו בכתב לפיו אותרו כספים והכל נאמר לו בעל פה; כי למרות שנאמר לו שמצאו 29,000 ₪ ואז נאמר לו שמצאו 22,000 ₪, בסופו של דבר גבו ממנו 18,500 ₪ וכי לא איתרו עבורו שום דבר שלא ידע עליו קודם לכן.

לאור כל האמור לעיל, בשל האופן בו הנתבע 2, בעל המניות היחיד והדירקטור היחיד בנתבעת 1, מנהל את הנתבעת 1 – ללא הקפדה על שם ברור, פרטי זיהוי ופרטי התקשרות בהסכם ההתקשרות ותוך שבהסכם מוצג כאילו "המרכז למימוש זכויות" הוא זה שמתקשר עם התובע ולא הנתבעת 1, והיות שאני מעדיפה את גרסת התובע באשר להתקשרות ולהתנהלות, אני קובעת שהנתבע 2 עשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 (ולמעלה מן הצורך - יתכן שאף באישיות המשפטית הנפרדת של "המרכז למימוש זכויות" ככל שיש לה כזו), ובהתאם יש לייחס את חובות הנתבעת 1 גם לנתבע 2 ולחייבם יחד ולחוד.

סיכום התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעים ישלמו לתובע יחד ולחוד סך של 15,659 ₪, וכן הוצאות משפט בסך של 1,200 ₪.

עתירתה לחייב, אישית, את אלמוג בן שלום, את שרלי גבי רובז ואת ש.ג.ר החזקות בע"מ מצריכה עמידה על המסגרת הנורמאטיבית להרמת-מסך (או ל"מעין הרמת-מסך") בין חברה לבין בעל-מניות בה. סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 הדין מצייד נושה של חברה, בייחוד כזה שאינו יכול להפרע את חובו מזו עצמה, בכלים אחדים, המאפשרים גישה לכיסיהם של בעלי-המניות ולמצער אל כיסו של בעל-השליטה בחברה.

המסקנה היא כי בענינם של נושאי-משרה בוטלה בשנת 2005 האפשרות להטלתה של אחריות מכוחה של "הרמת-מסך". אמת, "במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות בוטלה האפשרות שהייתה קבועה בסעיף 54(ב) לחוק קודם לתיקון להטלת אחריות אישית גם על נושאי משרה בחברה מקום שבו היתקיימה עילה להרמת מסך בין החברה לבעלי מניותיה" (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ הנ"ל, בפיסקה 56 לפסק-דינו של השופט דנציגר).

הוא כתב: "אקספרינט היא חברה פרטית אשר הנתבע [מר בן שלום] החזיק ב[-]33% ממניותיה עד יום 3.2.2012. מאותו המועד אינו מעורב יותר בניהולה של החברה, אינו נהנה בחברה, ואינו מהוה מנהל ו/או אורגן בה. הנתבע 5 לא היה מעורב לא בניהול נתבעת 1, לא בהחלטותיה ולא שימש כבעל תפקיד בחברה לאחר שנת 2012. למיטב ידיעת נתבע 5 בעלי אקספרינט או חלק מהם שילמו חובות ארנונה של החברה, והתובעת אינה מגלה זאת לבית המשפט" (פסקה 26 לכתב-ההגנה).

...

בנדון, כמבואר לעיל, הגעתי לכלל-מסקנה כי טענותיו של נתבע 5 על קשייו לזכור ולאתר חומר בשל הזמן שחלף לא היו אלא אמתלת-קש להסתיר מפניו של בית-המשפט את האמת.

התוצאה התביעה נגד נתבעים 1, 4 ו-9 נדחית.

התביעה נגד נתבעים 5, 6 ו-11 מתקבלת בכל הנוגע לחובותיה של נתבעת 1, אקספרינט בע"מ. התביעה נגד נתבעים 5 ו-11 מתקבלת בכל הנוגע לחובותיה של נתבעת 3, השקעות 6 כוח אדם בע"מ. בענין-חובותיה של נתבעת 2, בינו-שר בע"מ, יש לקבל את התביעה נגד נתבע 5 ויש לדחותה בענינם של נתבעים 6 ו-11.

העברת המניות, כפי שנעשתה, במסמך בן שתי שורות, שלא ברור הקשרו ליתר החובות של החברה, לרבות בנוגע למכונית, ששועבדה על ידי הנתבעים, ולא על ידי החברה, ומסכת היחסים בין הצדדים והחברה, וכאשר אף אחד מבעלי המניות לא חתום עליו אישית, נותר כה ערטילאי, עד שלא ניתן ליישמו ללא החברה כצד שיסביר את משמעותו ואת יחסי החברה עם התובע.

כפי שנכתב העירעור על פסק דין זה, אשר אימץ את קביעותיו של בית משפט קמא, ע"א 39299-10-11 רוזן ואח' נ' אברמוביץ ואח', פסקה יד: "יובהר, כי קביעת אחריותו האישית של רוזן אינה במסגרת הטלת אחריות אישית על בעל מניות בחברת קורטקס, אלא מתוקף העובדה כי יש לראות את התובע כצד להסכם השותפים/מייסדים ובמסגרת זו-התחיבות רוזן, כשותף וכצד להסכם, להקצות לתובע מניות. במחדלו להקצות לתובע מניות הפר רוזן את התחייבותו כשותף וכצד להסכם השותפים, שתוקן בהסכם ההעסקה שנחתם עם התובע". (ההדגשה במקור).

אולם, משעה שהחברה והנתבע עירבבו כספי אלה של אלה, ונעשה שימוש הן בחשבון הפרטי והן בחשבון החברה, מצאתי כי שעה שטען הנתבע כי העיסקאות בוצעו מול החברה, כפי שעולה גם מהתכתבויותיו, ומשעה ששועבד הרכב בגין חובותיו האישיים, לא קיים כל הסבר הנתמך בראיות לגבי טענות הנתבע.

...

לאור כך, יש לקבל את תביעת התובע בנוגע לכספים שהועברו לחשבונו של הנתבע, אישית, ויש לדחות את התביעה שכגד של הנתבעים.

סיכום דין התביעה העיקרית להתקבל בחלקה, כך שהנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע את הסכום שהופקד בחשבונו של הנתבע ביום 14.9.2017, בסך 128,320 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום ההפקדה ועד למועד התשלום בפועל.

דין התביעה שכנגד להידחות במלואה.