אחריות אישית של בעלי מניות בגין חובות ארנונה

חיובו של הנתבע 2 (להלן: "הנתבע 2" או "הנתבע") בסכום התביעה מתבקש לאור היותו של הנתבע בעל השליטה בחברה ומכוח עילות הרמת המסך והטלת אחריות אישית על בעלי מניות ואורגנים בתאגיד בשל הפרה של חובת תום הלב וסעיף 6 לחוק החברות- כך בהתאם לכתב התביעה.

הנתבע 2 הגיש עתירה מנהלית במסגרת עת"מ 8199-06-15 בעיניין דרישת הערייה לחייבו באופן אישי כבעלים של החברה (הנתבעת 1), בחובות ארנונה ומים, עבור חודשים 3-4/03 ו- 7/03-12/04 בסך כולל של 51,500 ₪ בגין הנכס.

מדובר בשתי תובענות המושתתות על אותה מערכת עובדות, אותן שאלות משפטיות ואותו סעד שהוכרעו בפסק דין חלוט ומועלות כעת שוב, הסעד שהתבקש בעתירה היה מחיקת חיוב הנתבע 2 באופן אישי, בגין חובות לכאורה של ארנונה ומים בנכס בגין חודשים 3-4/03 ו- 7/03-12/04, חוב שעמד על סך של 51,500 ₪.

...

מנגד, טוענת התובעת, כי יש לדחות את הבקשה ולקבל את התביעה.

תמצית טענות הצדדים: תמצית טענות המבקשים (הנתבעים): לטענת הנתבעים, יש לדחות את התביעה שהגישה העירייה על הסף, וזאת נוכח הטעמים הבאים: מעשה בית דין - כלפי הנתבע 2: לטענתם, במקרה דנן, מתקיים מעשה בית דין הן מכוח הכלל של השתק עילה והן מכוח הכלל של השתק פלוגתא.

יחד עם זאת, ייאמר בעניין זה, כי אין בידי לקבל את הטענה בדבר ביצוע תשלומים בתחילת שנת 2003 שלא ע"י הנתבעת 1, כראיה מפורשת לחילופי מחזיקים.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות כנגד הנתבעים וכנגד הנתבע 2 אף מחמת מעשה בי-דין.

התובעת תשלם הוצאות לנתבעים בסך של 5,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ (כולל מע"מ).

חיובו של הנתבע 3 מתבקש ע"פ כתב התביעה לאור עילות הרמת מסך והטלת אחריות אישית על בעלי מניות ואורגנים בתאגיד וכן בעילה לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג- 1992 (להלן: "חוק ההסדרים").

העובדה שהנתבע 5 מוכן ליטול על עצמו את החוב איננה מעידה על מצב הבעלות של הנתבע בעת יצירת החובות, כלומר עד לחודש 11/11 בודאי שהיא איננה מאשרת את גרסת הנתבע כי לא היה בפועל בעל מניות באותה תקופה.

עילות התביעה- עילה אחת, דיני הרמת מסך כלליים- לטענת התובעות, יש להטיל על הנתבע אחריות מאחר שבהיותו בעל מניות יחיד בנתבעות 1-2, נהג בחוסר תום-לב מוחלט, שעה שבחר לא לשלם את חובות הארנונה של נתבעות 1-2 כשהוא מבצע העדפת נושים ברורה.

לאור האמור, לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה ולפסוק הוצאות מוגדלות ושכ"ט עו"ד. דיון והכרעה: סיפור המסגרת, כאמור לעיל, הינו תביעה בגין חוב תשלומי ארנונה ומים מהנתבעות 1-2 ובעלי השליטה בנתבעות 1-2, הם הנתבעים 3-5.

...

לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.

סוף דבר: כמפורט לעיל, אני קובעת, כי לא ניתן לחייב את הנתבע 3 בחובות החברות (הנתבעות 1 ו-2) נשוא התובענה, ולכן התביעה כנגד הנתבע 3- נדחית.

התובעות ישלמו לנתבע 3 הוצאות בסך של 3,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 13,000 ₪ (כולל מע"מ).

הצדדים ורקע כללי: התובעת - עריית בת-ים (להלן: "התובעת" או "העיריה") הגישה תביעה זו כנגד הנתבעים עקב חוב ארנונה, מים וביוב לגבי הנכס הנידון (להלן: "חוב הארנונה").

הערייה מסתמכת על החלת דוקטרינת הרמת מסך והטלת אחריות אישית על בעלי מניות בתאגיד בהתאם לקבוע בסעיף 119 א(ד) לפקודת מס הכנסה, וכן בעילה לפי סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) התשנ"ג- 1992 (להלן: "חוק ההסדרים").

24 אחריות אישית של הנתבע 2 לחובות הנתבעת 1: בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק ולסעיף 119 א(א)לפקודת מס הכנסה נקבע כי על מנת שרשות מקומית תוכל לגבות חוב ארנונה של חברה מבעל השליטה בחברה, יש צורך בהתקיימות מספר תנאים מצטברים : החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים.

...

לאור הבחינה המהותית של המונח "מחזיק" ולאור מכלול הנסיבות שהובאו בפניי מצאתי שיש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים.

סוף דבר: לאור האמור לעיל התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.

התביעה כנגד הנתבעת מתקבלת באופן חלקי, כך שעליה לשלם את תשלומי הארנונה לגביהם התביעה לא התיישנה, דהיינו מיום 1.4.09 עד ליום 31.12.09.

מעבר לטענות הרמת מסך ואחריות אישית דלעיל, טוענת התובעת 1, כי הנתבע 4 כבעל שליטה בנתבעות 1-3 נטל לידיו מנכסי החברות, ולכן יש לראותו כמי שחייב בחובות הנתבעות 1-3, על-פי סעיף 119א(3) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת מס הכנסה"), המוחל על חובות ארנונה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג – 1992.

בבחינת למעלה מן הצורך ולמען לא יהא הנייר חסר, אדון אף בטענות התובעת 1 והתובעת 2 לעניין חיובו האישי של הנתבע 4 בגין חובות הארנונה והמים של שלושת החברות הנתבעות מכוח הרמת מסך ההיתאגדות לפי סעיף 6 לחוק החברות ומכוח הטלת אחריות אישית של אורגן.

עוד מפנות התובעות לת"א 39843-02-10 עריית תל-אביב נ' צומת אביב אחזקות בע"מ ואח', (פורסם בנבו) (ביום 7.3.13), אשר כבוד השופטת ריבה ניב קבעה, כי תשלום חובות לנושים ולספקים השונים מבלי לשלם את התשלומים הערוניים לרשות המקומית מהוה עדפת נושים אסורה על-ידי בעלי המניות בחברה המצדיקה הטלת אחריות אישית.

...

לנתבע 4 ואף לא למומחה מטעמו לא היה הסבר המניח את הדעת או מוצדק מדוע שילמו לנושים אחרים זולת התובעות, ומבססת את המסקנה, כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע 4 בחובות הארנונה והמים.

לעניין זה יובהר, כי טענת הנתבע 4 לפיה ישנו תיעוד ברור בדוחות הכספיים שהוגשו בקשר לנתבעות 1-3 לפיו שולמו מיסים ובהם דמי הארנונה והמים לתובעות תחת הפירוט של "מיסים ואגרות" - דינה להידחות.

סיכום אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, התביעה מתקבלת במלואה.

במסגרת התביעה מבקשת התובעת לחייב את הנתבעים באופן אישי בתשלום חובות הארנונה של חברת ב.ה. ושל חברת ריץ' בעילות של הרמת מסך והטלת אחריות אישית על בעלי מניות ואורגנים בתאגיד וכן מכוח סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג – 1992 (להלן – "חוק ההסדרים").

החלטת ועדת הערר אינה אמורה להשפיע על הכרת בית משפט זה בסוגיית החבות האישית של הנתבעים שכן ממילא לא דנה בכך ואין לה סמכות להכריע בעיניין זה. הפרדת החיובים שנקבעה שם היא במישור המשפט המינהלי הקובעת כי אין להתייחס לחברות ריץ' ו – ב.ה. באותן נסיבות שהוכחו (של הסכם שכירות נפרד ושטחים נפרדים) כמי שחייבות יחד ולחוד באותו חוב.

גם לא נעלמו מעיניי טענות התובעת שהפנו להחלטות כב' המותב הקודם מיום 6.6.21 ומיום 27.6.22 שלא לעכב הליך זה עד להכרעה בועדת הערר, כמו גם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבר"ע שהוגשה לעניין זה. ואולם דומני כי ההנחות העיקריות שעמדו ביסוד החלטת כב' המותב הקודם מיום 22.6.21 היו כי מהות התביעה והפלוגתה נוגעת להטלת אחריות אישית על המבקשים לחובות הארנונה; כי החלטות ועדת הערר תשפענה על גובה החוב (להבדיל מעצם תקינות הוצאת דרישת החוב מלכתחילה); כי הנתבעים לא הגישו תחשיב לתמיכה בטענותיהם לגבי הקף החוב בגינו הוגש הערר; וכי ככל שהערר יתקבל - יופחת סכום התביעה בהתאם.

...

ככל שתוגש תביעה חדשה כזו בעתיד, ובשים לב לצורך שיתעורר להגיש מסמכים ותצהירים מעודכנים ומתוקנים – הרי למרות הוראות תקנה 41 (ג)(1) לתקנות, אני קובעת כי התביעה החדשה תיפתח מבראשית.

לצד זאת, משמונה בתיק זה מומחה מטעם בית המשפט שהגיש חוות דעת מטעמו – אני קובעת כי ככל שייפתח הליך חדש באותה עילה ובאותו עניין בעתיד – חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט בתיק זה תהווה חלק בלתי נפרד מההליך החדש כאמור.

סוף דבר הבקשה מתקבלת והתביעה נמחקת בזאת.