אחריות אישית של אדם פרטי על חובות חברה

מן העבר האחר, עומד העקרון שלפיו: "חוזים יש לקיים", כך שבית המשפט מבקש למנוע מצבים שבהם מנצלים היזמים את ההפרדה בין "כיס העושר" של החברה לבין כיסיהם הפרטיים, על מנת להיתחמק מקיום התחייבויות שנטלו על עצמם בשמה של החברה.

קולעים לעניין זה הדברים בע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ (פורסם בנבו, מיום 5.2.2004), שם קבע בית המשפט העליון בזו הלשון: "...אחריות אישית הנה תופעה נורמאטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההיתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – היתעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הנו בהצלחתה "להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטאנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת" (ראו א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהילכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 197, בעמ' 214; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5) 661).

בע"א 2792/03 אליעזר יצהרי נ' טל אימפורט (פורסם בנבו, מיום 14.12.06) סקר בית המשפט העליון את המקרים בהם ניתן להטיל על אורגן של החברה אחריות אישית במסלול הנזיקי וכן את ההבדל בין שני המסלולים (הנזיקי והחוזי): "מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה שהמערער כיהן כמנהל או כדירקטור בחברות הדפוס שלא פרעו את חובותיהן כלפי המשיבה. חברות הדפוס מהוות אישיות משפטית נפרדת. עם זאת, בהתאם למודל האחריות האישית, אורגן בחברה אינו יכול להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, מקום בו ביצע הוא עצמו מעשה נזיקין כלפי נושה של החברה (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 266). על הדברים עמד כב' השופט (כתוארו אז) ברק בפרשת ראונדנאף:

במסגרת ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 (להלן: הילכת צוק אור), נידרש הנשיא שמגר לשאלת האחריות האישית בדיני הנזיקין והיחס בינה ובין דוקטרינת הרמת המסך: "אחריות אישית הנה תופעה נורמאטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההיתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בעניינינו הוא אפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה אותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - היתעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. למשל, בנסיבות קיצוניות עשוי בית המשפט לקבוע כי נושה של החברה יכול להפרע במישרין מבעלי מניותיה. ....." עיננו רואות: על מנת לחייב אורגן או נושא משרה בחברה במסלול נזיקי, שומה על התובע להוכיח כי היתקיימו בעיניינו של נושא המשרה כל התנאים הדרושים ע"פ דין, בהתקיימם ניתן לומר כי מעשיו של נושא המשרה הנם בבחינת העוולה הנטענת.

...

הנתבעות ישלמו לתובעים סכום אגרה חלקי בשיעור 2.5% מסכום קרן פסק הדין שניתן לזכותם (ללא הוצאות).

הנתבעות ישלמו לתובעים את הסכום ששילמו התובעים למומחית האיטום מטעמם ולמומחה בית המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלומם.

התובעים ישלמו לנתבעים 3 ו-4 (ביחד) שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ וזאת מאחר ונתבעים אלו שלא היה מקום להגיש נגדם תביעה מלכתחילה היו חשופים לתביעה בסך 1,643,307 ₪.

העידר יריבות ועילת תביעה אישית כנגד הנתבעים מס' 1 ו-2 שני מודלים משפטיים מאפשרים הטלת אחריות על אורגן בחברה: האחד, הנו מודל האחריות האישית של נושא משרה.

כמו כן, עם תחילת ביצוע העבודות על ידי הנתבעים, התובעת העבירה לידי הנתבע את שיק על סך של 50,000 ₪ ובו מילאה את פרטי החברה כשם המוטב ("עובד ליאור בניה והנדסה" – נספח ד').

לסיכום – בכל הנוגע לחוב הנטען של החברה כלפי התובעת – התובעת לא הוכיחה כי יש להרים את מסך ההיתאגדות ולחייב את הנתבעים מס' 1 ו-2 באופן אישי בחוב זה. משכך, דין התביעה נגדם להדחות.

אשר לכלים הסניטריים – טענת הנתבע כי במהלך הפגישה מיום 20.05.16, סוכם בין הצדדים כי ההחברה תוותר על חוב של התובעת כלפיה בסך של 12,000 ₪ כנגד אי השבת הכלים הסניטריים והריצוף, לא הוכחה, ואף נסתרה בחומר הראיות.

...

סך של 40,000 ₪ בגין עוגמת נפש סבורני כי בנסיבות העניין כפי שפורטו בהרחבה לעיל, זכאית התובעת לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה. הדעת נותנת, כי עזיבת הנתבעים את אתר העבודה בטרם הושלמו העבודות על ידי החברה, גרמה לתובעת לעגמת נפש.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, הריני מורה כדלקמן: התביעה כנגד הנתבעים מס' 1 ו-2 – נדחית.

נוסף על כך, נוכח הפער בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לתובעת בסופו של דבר, על הנתבעת מס' 3 לשלם לתובעת סך של 9,000 ₪ כולל מע"מ בגין שכ"ט עו"ד וכן סך של 2,500 ₪ בגין הוצאות משפט.

אני סבורה כי כשמדובר בחברה בה יש בסך הכל שני אנשים המנהלים אותה והם גם בעלי המנהלות, גם הדירקטורים (נספח ג' למוצגי התובע הוא מידע על פרטי הנתבעת 2 אצל רשם החברות) וגם המנהלים בפועל של העסק ועומדים בקשר ישיר ויומיומי עם הלקוחות, קמה להם חובת זהירות אישית כלפי הלקוחות.

ראה בהקשר זה גם ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ. זלמה וינבלט בע' 33 לפסק הדין שם נקבע: "מקובל עלינו כי הטלתה של חבות אישית מכוח דיני הנזיקין על אורגן בחברה בגין פעולות אשר עשה בשם החברה תעשה במקרים חריגים בלבד, בדומה להטלת חבות על בעלי המניות על ידי הרמת מסך. במקרה הנוכחי, איתן היה למעשה הכוח הפועל היחיד מאחורי התקשרותה של מישפחת ויינבלט עם חברת אדמון, תוך שהוא מייחס לשני בעלי המניות שמלבדו ערבות אישית שכלל לא יודעו לגביה (אשר סכומה הכולל היה 150,000 $). עובדה זו, כשהיא מצטרפת לאי תשלום הארנונה משך כל שנות ישיבתו במושכר ולאי תשלום של דמי שכירות כלשהם במשך תקופת המחלוקת הנדונה, עולים יחד כדי אי קיום חוזה בתום לב במפגיע ובעליל. היתנהגות כגון דא מצדיקה כי חובותיה של החברה ייוחסו גם לגורם שבידו הייתה למעשה השליטה הבלעדית על דרך היתנהלות החברה...." בעניינינו כפי שצוין לעיל, הנתבע 1 וודאי לא היה הכוח הפועל היחיד מאחורי ההיתקשרות של הנתבעת 2 עם התובע ולקוחות אחרים, אלא גם מר שבדרון ז"ל היה רלוואנטי, אולם יש לשים לב, שבכתב ההגנה שהגישו הנתבעים בתחילה, הנתבע 1 טען להיעדר יריבות בינו לבין התובע, אולם לא טען שמר שבדרון ז"ל היה המנהל ה"אמיתי" של הנתבעת 2 והוא רק היה עושה דברו.

העולה מן הדברים הוא כי אני סבורה כי לנתבע 1 אחריות אישית לנזקיו של התובע, אחריות ברשלנות, שעה שידע או וודאי היה עליו לדעת כי ההתנהלות של הנתבעת 2 בנוגע לכספי הלקוחות אינה על פי הסכם הסוכנות והיא עלולה לסכן את כספי הלקוחות.

...

הנטל להוכיח כוונה כזו כבד ואני סבורה כי לכל היותר ניתן לייחס לנתבע 1 רשלנות בניהול ענייני הנתבעת 2, או אדישות לתוצאות הניהול הלקוי, אולם לא מצאתי כי הנתבע 1 במכוון ביצע תרמית.

אני סבורה כי ניתן לתת פסק דין כנגד הנתבעת 2 על מלוא סכום התביעה בין שהייתה מיוצגת כדין בהליך זה על ידי ב"כ הנתבע 1 ובין שלא.

אני סבורה כי לאור העובדה שהוגש כתב הגנה מטעם הנתבעת 2 על ידי ב"כ הנתבע 1, עוד בטרם נפטר מר שבדרון ז"ל, סביר לקבוע כי הוא ייצג כדין את הנתבעת 2.

בהליך הקודם קבלתי את גרסת הנתבעת כי חתמה בשם החברה וסייעה באופן טכני ברשום פרטי אביה כערב.

אשר לטענה כי היה על הנתבעת ליידע את התובעת על מצבו הכלכלי של אביה ולהמנע מקבלתו כערב לחוב, שכן החברה זכתה לסגירת תיק הוצל"פ כנגדה בתמורה לשטר החוב, לא מצאתי כי בנסיבות העניין יש להטיל אחריות אישית בגין מחדל זה. ראשית, למרות שמהנסיבות של הקשר בין הנתבעת לאביה כמי שפועלים יחד באותו עיסוק ניתן להניח כי הייתה צריכה להיות מודעת למצבו הכלכלי, לא נישאלה כלל הנתבעת על עניין זה ואין כל ממצא עובדתי ביחס למודעותה למצבו הכלכלי.

אמנם אין לקבל את היתנערות הנתבעת מאחריות החברה לחוב, בטענה כי לא קיבלה באופן ישיר תשלום מהתובעת, אולם מכלול נסיבות העניין מסבירות מדוע לא ראתה עצמה כחייבת אישית או מחוייבת לשפר מצבה של התובעת מבחינת אפשרויות הגבייה.

...

לא ניתן לעקוף מסקנה זו בטענה מלאכותית של מצג שווא רשלני.

ממילא לא הובאו כלל ראיות המאפשרות דיון בטענה זו. סוף דבר מכל האמור לעיל עולה כי לאחר שנקבע בהליך הקודם כי הנתבעת לא חתמה על שטר החוב כערבה, ולא התחייבה לשמש כערבה באופן אישי לחובות החברה, אין מקום לחייב אותה מכוח מצג שווא רשלני או חוסר תום לב בניהול משא ומתן.

על כן, התביעה נדחית.

עוד טוענת התובעת כי הנתבעים רוקנו את החברה וגם התחייבות אישית והחזירו לעצמם את הלוואת הבעלים ומכרו את היכטה הנכס המשמעותי היחיד של החב' וגזלו את התמורה 520,000 ₪ לכיסם הפרטי (ראה בס' 1 לסיכומי התובעת).

כמו כן לוי וסטרוגו העמיסו "קשת רחבה" של הוצאות וחיובים פרטיים על בסיס יומי בכל נושא ותחומי החיים" ולתמיכה בטענות אלו ראה כרטסות הכספים לשנים 2014-2012 (ראה בס' 28-17 לסיכומי התובעת).

כמו כן קיימת מחלוקת לגבי החבות האישית של הנתבעים.

כמו כן, לטענת התובעת, יש לחייב את הנתבעים באחריות אישית לחובות בהתאם לס' 54 לחוק החברות מאחר והפרו את החובה לנהוג בתום לב מכח ס' 12, 39 ו- 61 לחוק החוזים (ראה בסעיפים 84-82 לכתב התביעה ).

...

מתיאור ההתנהלות שבין הצדדים, כפי שפורט לעיל עולה כי התובעת הייתה מודעת לקשיים אלו, אך אני מקבלת את עדותו של מר שטרית, שגם אם נאמר שקיימים קשיים, אין בזה עדיין אמירה של קריסה, אלא עניין נקודתי.

סוף דבר: 16.

החוב של דמי השכירות הינו כדלקמן: לא מצאתי כי במקרה הנדון התקיימו הנסיבות להרמת מסך ואו קביעת אחריות אישית מהעילות הנוספות שנטענו על ידי התובעת, לכן התביעה כנגד הנתבעים נדחית.