התביעה
א. בתביעה שהגישה המשיבה כנגד החברה וכנגד המערער טענה כי העבודה סופקה וכי התמורה לא שולמה, וכי הנתבע 2, שהנו מנהלה של החברה, התחייב באופן אישי כלפי מנהל המשיבה, כי התמורה תשולם, ולמעשה נטל על עצמו התחייבות אישית בעיניין זה וכדברי המשיבה בתביעה:
"התובעת תטען כי מנהל הנתבע, ערב בע"פ בפני מנהל התובעת להתחייבות החברה בהתאם להסכם, אך רק בשל התחייבויותיו סיפקה התובעת את ההתקנות לאתר וסיימה לבצע את העבודה"
(סעיף 12 לכתב התביעה).
לסיכום טענה המשיבה כי "יש לחייב את הנתבע באופן אישי לאור אחריותו האישית כלפי מנהל התובעת, שכן הנתבע הוא שביצע את ההיתקשרות עם התובעת, הוא שניהל מו"מ וסיכם עם מנהל התובעת את תוכן ביצוע העבודה, התשלום ומועדיו, והוא שמסרב לשלם ו/או להעביר לתובעת את הסכום שסוכם מולו".
(סעיף 19 לכתב התביעה).
מכל ניסיונות המשיבה לחייבו באופן אישי, הופטר המערער בפסק הדין ונקבע שלטענות אלו אין כל בסיס עובדתי (כמו הערבות) או בסיס משפטי (כמו החבות האישית) והוא חויב רק בעילה של הרמת מסך בגין שינוי במצבה של החברה שארע לפי קביעת בית המשפט בעת ביצוע העבודה (לא בעת החתימה על ההסכם) ובשל כך שלא עידכן את המשיבה (לא בגין המימון הדק) החליט בית המשפט לחייבו (עמ' 9 ש' 33-34 לפסק הדין).
...
בית המשפט בחן את התנהלותו של המערער בתיק שלפניו על סמך הראיות שהוצגו לו, בשאלה האם פעילותו של המערער: חרגה מפעולתו השגרתית כנושא משרה באופן אשר יש בו במקרה הנדון הפרטני כדי להטיל עליו חובת זהירות אישית, עצמאית כלפי המשיבה?
בית המשפט מגיע למסקנה כי המשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח, כי במקרה זה מתקיימים התנאים החריגים המצדיקים הטלת חבות אישית מכוח חובת הזהירות או מכוח הפרת חובת תום הלב, וכי מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט עלה כי בניגוד לכתב התביעה לא התקיימו בין המשיבה למערער: יחסי אמון מיוחדים או היכרות אשר יש בה כדי להצדיק החלתן של חובות זהירות מיוחדות.
מצד שני מקום בו מגיע בית המשפט למסקנה כי אכן היה שינוי קיצוני בנסיבות, והוכח בפניו כי חובת תום הלב התהפכה, מסקנה שכזו צריכה להיות מבוססת ומעוגנת בעובדות חד משמעיות שלא התקיימו כאן.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל.
המשיבה תשלם למערער הוצאות הערעור בסך כולל של 9,000 ₪.
