אחריות אזרחית של בעלי אולמות אירועים

עוד העיד העד שמעון כי לאחר התאונה, סוכן הביטוח דיבר עם אמיר הבעלים של הנתבעת וישב איתם אולם הנתבעת ניסתה לקשור את זה להיתחשבנות שיש ביניהם בדברים אחרים שכן הנתבעת טענה כי שמעון חייב לה כספים וכי לאחר מכן נשלחו מכתבים מעורכי דין וכי העניין התעכב כי הם לא רצו לשלם וטענו טענות עד שפנה לעורך דין והגיש את התביעה.

אוסיף כי חרף טענות התובעת מאז הוגשה התביעה וחרף המכתב שהוצג סומן ת/3, הנתבעת, ולמרות שהעד אמיר העיד כי היא חברה שקיימת מזה 30 שנה ומחזיקה משאיות חלוקה וכי על המשאיות של חלוקת הגז יש שלט ורשם עליו "מרכז האנרגיה או פז גז, פז גז בעיקר" (ראה עדות אמיר עמ' 22 שורה 8-11), ולמרות שנימסר תאריך ארוע מדויק ומקום מדויק, הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה כי ניסתה לבדוק את הארוע הנטען, לא טענה ולא הוכיחה כי בדקה האם מי מבין נהגי הנתבעת נהג במשאית של הנתבעת באותו מועד ובאותו מקום על מנת לזמנו לדיון למתן עדות ולא הביאה ראיות לסתירת גרסת התביעה.

חזקה כי הנוהג ברכב הוא בעליו - ולענייננו הנתבעת או מורשה מטעמה ואם לא נסתרה החזקה, תוטל אחריות אזרחית על בעלי הרכב גם אם יתכן כי הבעלים לא נהג ברכב בעת התאונה .

...

אוסיף כי נוכח עדות העד שמעון בדיון (עמ' 5 שורה 31-32) כי הרכב נמכר לשרידים תמורת הסכום של 3,000 ש"ח, הנזק יועמד על סכום של 19,632 ש"ח וכן, טרחת שמאי בסך 2,386 ₪ ובסה"כ 22,018 ש"ח. נוכח האמור לעיל, נותרה להערכה השאלה האם ארעה התאונה כמפורט בכתב התביעה: לאחר עיון בטענות הצדדים, בסיכומיהם ולאחר שמיעת העדים בפני, הגעתי למסקנה כי התובעת עמדה בנטל הוכחה והוכיחה את אירוע התאונה כמפורט בכתב התביעה ואנמק: התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית וטענה כ שמעון התקשר אליה ביום 24.6.14 וסיפר כי גב' ביטון הודיעה לו כי ראתה משאית גז השייכת לנתבעת אשר פגעה ברכב שלהם וגרמה לו נזקים ונסעה מהמקום ולא השאירה פרטים.

כשנשאל העד אמיר מדוע לא ניסה לברר מי הנהג שפגע, לא מסר תשובה ברור ולא טען כי ניסה לברר מי נהג באותו יום ובאותו מקום במשאית של החברה הנתבעת ובמקום זאת השיב כי "אני אעשה?! אומרים לך שהייהת תאונה, אתה מצפה שתהיה לך חברת הביטוח, וחברת הביטוח אומרת לי שיש תביעה פתוחה אם אני מאשר לשלם. זה הנוהל." (עמ' 21 שורה 20-21).

לאור כל האמור לעיל, ולאחר שמיעת העדים אני מקבלת את גרסת התובעת כי משאית שבבעלות הנתבעת פגעה ברכבה וגרמה לו נזק כמפורט בכתב התביעה.

את ההיגיון הנעוץ בקיומה של חזקה זו הסביר השופט זילברג הנוח, בע"א 259/63 [4] בעמ' 666:נ "יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו או ברכבו של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש בכלי הרכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר". סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה .

רקע עובדתי בתמצית המבקשת, חברת אליהו-יוחנן נדל"ן בע"מ (להלן: המשכירה), היא הבעלים של אולם אירועים ברחוב יוחנן הסנדלר 19 בכפר סבא (להלן: המושכר), שאותו השכירה למשיבים 3-1 (להלן: השוכרים).

הדיון בשני התיקים אוחד, וביום 19.9.2021 ניתן פסק הדין של בית משפט השלום, בגדריו נקבע, בין היתר, כי חוב דמי השכירות שעל השוכרים לשלם למשכירה, עומד על סך של 656,783 ₪; וכי המשכירה אינה חייבת בתשלום הוצאות תיקון התיקרה שקרסה, שכן לא הוכח קשר סיבתי בין הפגמים שהיו במושכר טרם כניסת החוזה לתוקף, לבין קריסת התיקרה; ולפי הסכם השכירות, האחריות על תיקון נזקים במושכר, במהלך תקופת השכירות, חלה על השוכרים.

בנוסף, באשר לטענת המשכירה ביחס למהימנות החשבוניות, טוענים השוכרים, כי "בשום מקום בכתבי הבית דין של [המשכירה], לרבות בתצהירים, לא נטען אפילו פעם אחת שהעבודה לא בוצעה או שיש איזה ערעור או ספק לגבי החשבוניות", וכי "בית המשפט המחוזי [...] בתחילת הדיון עבר ובדק את החשבוניות [...] ומצא אות[ן] מהימנ[ות]". דיון והכרעה בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), החלטתי לידון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

...

בנוסף, באשר לטענת המשכירה ביחס למהימנות החשבוניות, טוענים השוכרים, כי "בשום מקום בכתבי הבית דין של [המשכירה], לרבות בתצהירים, לא נטען אפילו פעם אחת שהעבודה לא בוצעה או שיש איזה ערעור או ספק לגבי החשבוניות", וכי "בית המשפט המחוזי [...] בתחילת הדיון עבר ובדק את החשבוניות [...] ומצא אות[ן] מהימנ[ות]". דיון והכרעה בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, בתגובה שניתנה לה, בפסק הדין של בית משפט השלום, ובהחלטת בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל בחלקו.

עוד באותו עניין, אציין כי אין בידי לקבל את טענת השוכרים, שלפיה "בשום מקום בכתבי הבית דין של [המשכירה], לרבות בתצהירים, לא נטען אפילו פעם אחת שהעבודה לא בוצעה או שיש איזה ערעור או ספק לגבי החשבוניות". בכתב ההגנה שהגישה המשכירה בת"א 42951-05-19, נטען כי "נספחי התביעה אינם מוכיחים את הנזק הנטען על ידי התובעת". כמו כן נטען, כי "מרבית[ן] המוחלטת של העבודות המפורטות לא קשורות כלל ועיקר לנזקי רטיבות כאלה או אחרים". לא בכדי אפוא, בפסקה 33 לפסק הדין של בית משפט השלום, ציין בית המשפט, כי המשכירה "הטילה ספק במהימנות הראיות החלקיות שהוצגו הן משום שלא נרשמו כלל במאזן הבוחן של [המשיבה] 4 והן משום שכלל לא נמסרה הודעת קיזוז בגינם בזמן אמת". טענה זו נטענה אפוא לפני בית משפט השלום, ואין מדובר בהרחבת חזית.

מסקנת בית המשפט המחוזי בסוגיה זו, נסמכה בעיקר על קביעתו כי פרשנות ההסכם הספציפי, בנסיבות המקרה הקונקרטיות, מוליכה למסקנה כי לא נובעת ממנו התחייבות של השוכרים, לשאת בהוצאות התיקון של ליקוי מבני, שהיה קיים במושכר טרם תקופת השכירות.

משכך, ומשמצא בית המשפט המחוזי, כי קריסת התקרה היא תוצאה של "פגמים מהותיים בתשתיות", נקבע כי יש לחייב את המשכירה בהוצאות תיקון התקרה; זאת, ללא תלות בפרשנות סעיף 7 לחוק השכירות.

לכשהוצג לעד נ/21, מיסמך לפיו הוזמן הארוע לתאריך האמור, השיב: "הם אמרו לי אחרת" (עמוד 797, שורה 24) ובהמשך: "זה היה 3 שבועות לפני החתונה. התקשרתי לבעל האולם ואמרנו שנגיע לסדר חתונה, שהבנתי שלא הוזמנה ולא שולמה, אז אמרו תבוא. הוא האחראי על ההזמנות. הוא היה המום כשהוא שמע ששילמנו שני שליש מהסכום, אבל שהוא לא ימשיך היתקשרות עם הקייטרינג, הוא היתקשר בפניי ברמקול ואליאב ענה בצלצול הראשון, כלומר כל הנסיונות שלנו ליצור איתו קשר לפני כן, כנראה היה מסונן, והוא אמר שהוא מדבר מרמת החייל ויש זוג לפניי הם מבקשים להמשיך הזמנה שבוצעה דרכך. הוא אמר משהו כמו, אני לא יכול להמשיך אני בצרה נקלעתי לבעיות. הוא אמר מה עם הכסף ששלמו הוא אמר, לא יכול. זה המילים שלו" (עמוד 798, שורות 15-7).

אך ממילא בהנתן הראיות למשבר האמון החריף בינו לבין אולמות האירועים, לא ראו בעלי האולמות כל חובה לכבד את בקשותיו, וככל שבכל זאת עשו כן מעת לעת, אין בכך כדי לסתור את גרסת המתלוננים לנקודה זו. ת/17, זו אסופת מיסמכי חשבון הבנק של העמותה בבנקים, ורלוונטי לענייננו בנק פאג"י. לקראת החקירה הנגדית מנתה ב"כ המאשימה 59 צ'קים שלא כובדו באין כסוי מספיק ("חזרו א.כ.מ."), בדיוק מהתקופה שקדמה להתקשרויות עם המתלוננים.

ההכרה בבעייתיות שבהתנהלות שכזו, היכתה במהלך השנים שרשים עמוקים, לפחות במישור האזרחי :- "זה מכבר הכירה הפסיקה בכך שאי גילוי קיומם של קשיים פינאנסיים בהם שרויה החברה לנושיה של החברה עשוי, במקרים מסוימים, להקים לבעלי החברה או לנושאי משרה אחריות לשאת בעצמם בחובות התאגיד. כפי שמבהירה ד"ר אירית חביב-סגל ז"ל: "למרות שסיפור המעשה משתנה ממקרה למקרה, הרי שהסיטואציה העסקית היא דומה: בכל אותם מקרים, מדובר בעסק שנגרר לקשיים פיננסים, כאשר בעליו עושה כל שביכולתו על מנת לנסות ולהצילו מאותם קשיים. בין השאר, הוא ממשיך ומקיים את הפעילות השוטפת של החברה, ניכנס להתחייבויות חדשות כלפי ספקיה, ממשיך להעסיק את עובדיה, וכולי. באופן טבעי, צופה בעליו של העסק כי במידה שיספר לספקים ולעובדים על קשייו הפינאנסיים, הרי שאלה ימהרו להפסיק את התקשרויותיהם עימו, ובכך יגיע העסק אל סופו. לכן, מתוך ניסיון נואש להציל את העסק בקשיים, ייטה בעליו להסתיר את אותם הקשיים מן הנושים. הבעיה היא שהסתרת המידע עשויה להחשב כ"הטעיית נושים" המצדיקה את הרמת המסך, או הטלת אחריות אישית על המנהלים מכוח דיני הנזיקין, בעוולת ההטעיה, הרשלנות, או הפרת החובה החקוקה".

...

ומכאן, המסקנה המתבקשת: בכל הקשור ליציבותה הפיננסית של העמותה, התהווה פער בלתי סביר בין מה שידע הנאשם אודות מצבה הרעוע, לבין הרושם שנטע בלקוחותיו.

על רקע האמור לעיל, אין להוציא מכלל אפשרות כשלים מצד הנאשם גם במישור זה, וככל שמעד עוד, ייהנה הנאשם ממחדליה אלה של המאשימה.

סוף דבר, מורשע בזה הנאשם בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק (עבירות רבות); בשלוש עבירות של הוצאת צ'ק ללא כיסוי, עבירה לפי סעיף 432 לחוק; ויזוכה מארועים 6, 23, 28, 37, על פי מספרם בפרק העובדות של כתב האישום.

דיון והכרעה - סוגיית האחריות לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין על נספחיהם ושמעתי את העדויות מצאתי לקבוע, כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח, ברמת ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי, גירסתה לנסיבות התאונה.

כך על-פי התצהיר, "... יצאנו בעלי ואני מאולם האירועים הנמצא בקומת הכניסה למלון, לאחר שצפינו בהופעה... בקומת הכניסה נמצאים גם חדר האוכל והקבלה של המלון. פנינו לעבר המעליות כדי לעלות לחדרנו. בהגיענו סמוך למעליות, לפתע החלקתי ונפלתי בעוצמה רבה... הריצפה הייתה רטובה ושמנונית, ככל הנראה רטיבות מאורחים שפנו לעבר המעלית כשהם אחרי רחצה בבריכת המלון או מסיבות אחרות" [ההדגשה אינה במקור].

בהקשר זה יוער, כי אין בעדות מנהל המשק של בית-המלון, העד היחיד מטעם הנתבעת, כדי לסייע בידה, זאת בהנתן עדותו, לפיה הוא כלל אינו מכיר את ארוע התאונה (עמוד 148 בשורות 22-26); אינו מעורב מתוקף תפקידו בחקירת אירועים כגון דא (עמוד 149 בשורות 1-5) ומחלקת הניקיון, שבראשה הוא עומד, אינה אחראית לתעוד הרישום אודות ארוע תאונה, פעולות הניקיון ופעולות תיחזוקה חריגות במלון בעקבות ארוע כאמור (עמוד 148 בשורות 8-12 ועמוד 152 בשורות 1-2).

בהקשר זה העידה התובעת, כי היא פנתה לכאורה למוסד לביטוח לאומי בתביעה להתאמת דיור וועדה מטעם המוסד לביטוח לאומי ביקרה בביתה ולצורך התאמה כאמור נדרשה הרחבת חדר השירותים, אשר לא ניתן היה לבצעה, שעה שלטענתה, "הקומה למעלה הייתה נופלת..." (עמוד 114 בשורות 14-25), אולם בהיעדר הוכחה, עדותה של התובעת אינה אלא עדות יחידה של בעל-דין שנותרה ללא כל סיוע חצוני ואין מקום להסתפק בה. למעלה מכך, עדותה בדבר התלות בכסא גלגלים מאז התאונה ועד היום עומדת בסתירה לדברים, כפי שנרשמו על-ידי האורתופד, ד"ר אבינעם שטרן, במסגרת איבחון רפואי מטעם המוסד לביטוח לאומי ביום 15.12.08, למעלה משנה לאחר התאונה, לפיהם התובעת "נכנסה במיטת אמבולנס... במהלך השקום בתל השומר, יצאה בהליכה בעזרת הליכון ובעזרת קביים. אין הסבר מדוע זקוקה למיטת אמבולנס. מהיכרותי עם המקרה בבקורת שלאחר הניתוח בבי"ח עפולה באה בהליכה רגילה. נראה שקיים דיסוננס גדול בין היתנהגותה של הנבדקת לבין הממצאים בבדיקה" [ההדגשה אינה במקור] והדברים מדברים בעד עצמם.

...

עם זאת ובהינתן שיעור וטיב נכותה הרפואית של התובעת, גילה במועד התאונה [חמישים ואחת שנה], גילה כיום [שישים ושש שנה] והעובדה שנדרשה לשני ניתוחים ואושפזה בבית-החולים, לרבות לצורך שיקום, אני נכונה להניח, כי היא נדרשה בכל זאת לעזרה החורגת מעזרה רגילה של בני-משפחה ולמצער בתקופה הסמוכה לאחר התאונה ואני סבורה, כי בנסיבות העניין, יהא זה נכון וראוי לפצותה בראש נזק זה לעבר ולעתיד בפיצוי גלובאלי על דרך האומדנה בסך של 65,000 ₪.

סוף דבר מכאן, שנזקי התובעת בגין התאונה עומדים על סך כולל של 661,008 ₪, כמפורט לעיל ולהלן: הפסד שכר לעבר - 500,000 ₪ הפסד שכר לעתיד - 99,296 ₪ עזרת הזולת לעבר ולעתיד - 65,000 ₪ הוצאות לעבר ולעתיד - 30,000 ₪ כאב וסבל - 250,000 ₪ _____________________ 944,296 ₪ _____________________ בניכוי אשם תורם בשיעור של 30% - 283,288 ₪ (-) _____________________ 661,008 ₪ בהינתן שיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך של 875,185 ₪ ומשהתביעה ממילא "נבלעת", הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 165,252 ₪, המהווה רבע בלבד מנזקי התובעת [הנאמדים בסך של 661,008 ₪], בתוספת שכר-טרחת עו"ד בסך של 38,669 ₪, אגרה ויתרת האגרה השנייה.

בהינתן המסקנה בדבר העדר נכות אורולוגית, התובעת תישא בעצמה בחלקה של הנתבעת בשכר-הטרחה וכן בשכר עדות המומחה בתחום האורולוגיה, אשר ינוכו מסכום הפיצוי לו התובעת זכאית, בכפוף להצגת אסמכתאות מתאימות.

המשיבות טוענות כי למצער היתה המבקשת 2 בעלת אולם האירועים במועדי ההפרה השנייה והשלישית הנטענות בתביעה והמבקש 4 היה הבעלים של המבקשת 2 במועדי ההפרה השנייה והשלישית, בעוד שהמבקש 5 היה מנהל ובעלי אולם האירועים למצער במועד ההפרה הרביעי.

המשיבות מוסיפות וטוענות בתגובתן כי בידן ראיות למכביר על הפרת זכויות יוצרים על ידי המבקשים; כי הלכה פסוקה היא כי בעלי אולמות ומנהלי אולמות אחראים על הסדרת רישיון להשמעה פומבית של יצירות בנות הגנה בזכויות יוצרים בחצריהם.

תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן – תקנות סד"א) קובעת כי בית המשפט רשאי בכל עת לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד נתבעים או מי מהם על יסוד אחד מן הנימוקים המפורטים בתקנה הנ"ל וביניהם מחמת העידר עילת תביעה.

...

המשיבות הגישו תגובה לבקשה, במסגרתה טענו כי יש לדחות את הבקשה על הסף, מן הטעם שלא צורף לה תצהיר בתמיכה לטענות העובדתיות עליהן מבוססת הבקשה.

דיון והכרעה: דין הבקשה להידחות.

סוף דבר: הבקשה לסילוק על הסף נדחית.

בהתאם להחלטתי מיום 22.12.15, ולנוכח סיום ההליכים המקדמיים, אני מורה על הגשת תצהירי עדות ראשית וחוות דעת מומחה, כדלקמן: התובעות תגשנה תצהיריהן וחוות דעת מומחה מטעמן עד ליום 24.3.16 והעתק יימסר באותו מועד ישירות לידי ב"כ הנתבעים.