אחריות אדריכל מהנדס וקבלן לנזקי תוספת בניה

חלוקת האחריות בין הקבלן והמהנדסת אשם תורם מצד התובעים והנתבעים ניזקי התובעים נזקים לדירת התובעים; נזקים שנגרמו כתוצאה מבניית המעקה, הקנס וההוצאות המשפטיות; ירידת הערך; הפצוי המוסכם והקשר הסיבתי בין הפרת החוזה והתרשלות צדדי ג' לפצוי; הקטנת הנזק.

אחריות הנתבעים האם הנתבעים הפרו את הסכם השתוף סעיף 12 להסכם השתוף קבע כי "במידה ויהיו נזקים בקומה העליונה, כתוצאה מתוספת הבנייה הצדדים מסכימים כי מישפחת אבישי תתקן את הנזק". לשיטת התובעים, הסטייה בגובה גג ההרחבה מהוה "נזקים בקומה העליונה" שניגרם כתוצאה מההרחבה, ואשר אי תקונם מזכה אותם בפצוי המוסכם שנקבע בסעיף 11 להסכם.

כך תיאר בית המשפט כי הנתבעים שכרו אנשי מיקצוע לבצוע השיפוצים, והנחו אותם לבנות בית בהתאם לתכנית שאושרה בהיתר הבניה – אדריכלית האחראית להכין את התכנית ולפקח פקוח עליון על הפרויקט, מהנדסת מבנים האחראית על שלד הבניין וקבלן האחראי על הבצוע.

...

סוף דבר משכך, ולאחר ששקלתי בדבר מצאתי כי הנתבעים חבים כלפי התובעים בתשלום הפיצוי המוסכם מכח הפרת הסכם השיתוף, בהפחתת ערכו ב- 20% ובניכוי אשם תורם בשיעור של 20%.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים פיצוי בסך של 38,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ההודעה לצד ד' נגד הקבלן נדחית.

3) אין רלבאנטיות למחלוקת - האם התובעת אכן מסרה את דו"ח הקרקע לקבלן ולמהנדס – לעניין אחריות הקבלן והמהנדס, מהטעמים הבאים: (א) אין חולק כי תכנית הבנייה של צ'רנובלסקי, המפנה לדו"ח הקרקע, נימסרה לפחות לקבלן; (ב) המהנדס התרשל כאשר נימנע מלהתייעץ עם יועץ קרקע והתעלם מדו"ח הקרקע, זאת נוכח עדות המומחה מטעם בית המשפט, המהנדס בס, טענת ההגנה של אביגור (סעיף 12 לכתב הגנתו), תצהיר אביגור וחוות דעת המומחה מטעם התובעת; (ג) נוכח חוות דעת המהנדסים בס ומכטה מטעם בית המשפט, המהנדס גררה אחראי לנזקים הנטענים; 4) אין לה אחריות משום שלא שכרה מפקח על, שהרי המהנדס בס ראה בפקוח נוסף כתוספת שולית; 5) ממכלול הראיות, הוכחו הנזקים הנטענים בכתב התביעה, לרבות על ידי מומחי בית המשפט, כדלקמן: (א) נזקים לנכס בסך 321,345 ₪ נכון ליום 12.7.2011, ובתוספת עבודות בנייה ושיפוצים שיעור הנזק עולה עד כדי 480,201 ₪; (2) 50,000-20,000 ₪ עלות בדיקת התיקונים הסופיים שבוצעו לאחר הבנייה; (3) 15,000 ₪ עבור נזקים לגינה; (4) הוצאות על 14 ימי דיור חלופי; (5) עוגמת נפש בסך 80,000 ₪, המהוים 15% מהנזקים בפועל.

אולם על דרך ההקש לנזק רכוש ניתן ללמוד על אחריות התובעת בעיניין זה. חובת הפיקוח והביקורת על פי חוק התיכנון והבנייה - אחריות המהנדס, האדריכל והקבלן: סעיף 158לא לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1958 (להלן: "חוק התיכנון הבניה") קובע את תפקידם של האדריכל (מורשה להיתר לפי סעיף 158יג לחוק התיכנון והבניה וסעיף 13א לחוק המהנדסים והארדיכלים, התשי"ח-1958), המהנדס (מתכנן שלד הבנין לפי סעיף 158כא לחוק התיכנון והבניה) והקבלן הראשי, ובין השאר הוא מחלק את אחריותם על הפיקוח כדלקמן: "(א) תפקידיו של מורשה להיתר הם:

...

סבור אני שיש לדחות טענה זו שכן כל מהנדס עם שיקול הדעת שלו והתכנון שלו, ואם מר גררה היה חפץ לקבל תכניות אלו היה מבקשן ממר אביטל או מהתובעת.

סבור אני שיש לדחות טענה זו של התובעת מהסיבות כדלקמן: 1) בהתאם לתכניות ולעדויות גובה המרזבים מעל פני הקרקע היה 20 ס"מ ואילו גובה הסינרים היה 10 ס"מ, כך שמבחינה טכנית לא ניתן היה ליצוק את הבטון של הסינרים על פתחי המרזבים; 2) הקרקע של מגרש התובעת הייתה מלאה במים, לא מן הנמנע שהגעת הבטון למרזבים נבע כתוצאה מתפיחה נוספת של הקרקע; 3) שיפוע הניקוז של מגרש התובעת היו שיפועים הפוכים עקב חוסר ניקוז נכון, שלא מן הנמנע שבוצעו בעת הקמת הגינה.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת כנגד הנתבעים.

זאת ועוד, על פי הוראות סעיף 208(א)(8) לחוק התיכנון והבניה נושאים באחריות פלילית בגין בניית ביניין ללא היתר גם האחראי לעבודה, לרבות האדריכל, המהנדס המתכנן, הקבלן הראשי וסוכניהם.

כך הדבר גם לגבי הטענה כי התובעת היא שמכרה לבעלים הקודמים של דירת הנתבע את זכויות השמוש בגג שנוצר עקב תוספת הבניה שביצעה (המשמש כמרפסת לנתבע) ועל כן אחראית כביכול לכל ליקוי או פגם הקיימים בו- אין לקבל טענה זו: מעת שנמכרו זכויות השמוש בגג דירת התובעת לדי המוכרים–הועברה גם החזקה והאחריות להמשך תקינותו ותחזוקתו- לידי המוכרים ומהם הועברה האחריות ליד הנתבע שרכש מהם את הדירה.

לסיכום: לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי האחריות לניזקי הרטיבות בדירת התובעת מוטלים על הנתבע, אשר ביצע את התיקונים הדרושים במרפסת דירתו; ולפיכך אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 9,300 ש"ח שנקבעו בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט כעלות התיקונים בדירת התובעת, בצרוף הוצאות משפט של התובעת בסך של 2,000 ש"ח ובצרוף אגרת המשפט בסך של 875.16 ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,800 ש"ח. הסכומים ישולמו לתובעת בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרישי הצמדה וריבית כחוק.

...

בעניין אחד בלבד סבורני כי לא היה מקום שהמומחה מטעם בית המשפט יערוך בדיקתו והוא נושא הפיצוי שקיבלה התובעת בהליך הקודם שהתנהל כאמור בין הצדדים והאם הוא משקף נכונה את עלותו.

וככל שהעלו הצדדים ו/או מי מהם טענות בעניין זה- היה על המומחה להבהיר להם שאין המדובר בנושא שהוסמך לבחון אותו לפיכך אני מורה על מחיקת סעיף זה מחוות דעתו של המומחה אשר ממילא אינו מוריד ואינו מעלה לעניין מסקנותיו של המומחה לגבי המחלוקת בין הצדדים.

לסיכום: לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי האחריות לנזקי הרטיבות בדירת התובעת מוטלים על הנתבע, אשר ביצע את התיקונים הדרושים במרפסת דירתו; ולפיכך אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 9,300 ש"ח שנקבעו בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט כעלות התיקונים בדירת התובעת, בצירוף הוצאות משפט של התובעת בסך של 2,000 ש"ח ובצירוף אגרת המשפט בסך של 875.16 ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,800 ש"ח. הסכומים ישולמו לתובעת בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

אחריותה של התובעת – החל מעילה בת עוולה וכלה בהיעדר הקטנת נזק: כפי שהובהר כבר, התובעת בחרה להזמין את עבודת תוספת הבניה, מבלי לקבל ייעוץ הנדסי ואדריכלי ובהעדר היתר בניה.

בתי המשפט עשו שימוש בהסדרים הנורמטיביים שהוזכרו גם כאשר דובר בבנייה בלתי חוקית על ידי התובעים; בפסק הדין ע"א 2242/03‏ אברהם נ' רשאד,  פורסם בנבו (18.7.2005) נקבע אשם תורם בשיעור של 40% לבני זוג שבנו את ביתם ללא היתר ובאמצעות קבלן שאינו רשום ותבעו את המהנדס והקבלן בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מעבודה רשלנית.

...

מן הטעמים האמורים, אני דוחה את עתירת התובעת לחיוב הנתבע בפיצוי בגין הפרשי שכר דירה, הן בגין ההפרשים הקיימים לכאורה בין השכרת הדירה כדירת 3 חד' לעומת 4 חד, והן בגין הסכום הכספי שהשיבה התובעת לשוכרת, גב' לוסטיג, בשל עזיבתה המוקדמת את הדירה.

סוף דבר: לסילוק סופי ומוחלט של התביעה, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 15,883 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד תשלום המלא בפועל.

באשר לשאלת ההוצאות, בשים לב לקביעותיי ביחס להתנהלות התובעת ותרומתה לנזקים שנגרמו, נוכח העובדה שניתן היה לייתר את ניהול ההליך המשפטי לו הייתה התובעת נעתרת להצעת הנתבע - משנת 2016 - להשבה כספית מלאה והריסת תוספת הבניה ולאור הפער הניכר שבין סכום התביעה לסכום הפסיקה הסופי, איני עושה צו להוצאות.

על פי הנטען, נתבע 1 היה גורם פעיל בהתווית צורת העבודה, והוא ניהל בעצמו את ההתקשרויות מול המהנדס והאדריכל שתכננו את תוספת הבנייה, ומול נתבע 2.

ערכנו הסכם עבודה ביני לבין הקבלן בו אני הוא מזמין עבודה והוא הקבלן מבצע בשלמות, התחייבות הקבלן בקשר חוזי לפעול בהנחיית המהנדס שי שטרית ועל פי תוכניות מהנדס ואדריכל, הקבלן התחייב בחוזה לעניין אחריותו לכל נזק שיגרם לכל דבר מכח עבודתו.

בתמליל שהוגש נתבע 2 אמר בין היתר לנתבע 1, שאם הטענה הנטענת בתביעה כלפי נתבע 1 היא, שהנתבע 1 הביא קבלן שאינו מורשה, כי אז נתבע 1 "זכאי". נתבע 1 גם מפנה להסכם שנכרת בינו לבין נתבע 2 ואשר בו נכתב, כי "הקבלן מתחייב לשאת באחריותו כל נזק שייגרם לכל דבר בגלל עבודתו". כאמור, נתבע 1 טוען שהוא לא היה מעורב כלל בתהליך הבנייה, וכי נתבע 2 היה הגורם האחראי הבלעדי לבצוע העבודה.

...

התובע ישלם לנתבע 1 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪.

מהטעמים שהבאתי לעיל אני מחליט לקבל את תביעת התובע נגד נתבע 2, ואני מחייב את נתבע 2 לשלם לתובע את הסכומים, לפי הפירוט הבא: הפסד השתכרות בעבר - 1,300,000 ₪ הפסדי שכר לעתיד - 600,000 ₪ עזרת הזולת לעבר - 766,000 ₪ עזרת הזולת לעתיד - 900,000 ₪ הוצאות רפואיות ונלוות לעבר ולעתיד - 50,000 ₪ כאב וסבל - 600,000 ₪ סה"כ 4,216,000 ₪ מסכום זה (4,216,000 ₪) יש להפחית ניכויי מל"ל בסכום של 1,751,762 ₪.

יוצא אפוא, שעל נתבע 2 לשלם לתובע סכום של 2,464,238 ₪.