אחראית קלדניות בבית משפט מואשמת בגניבת שעות עבודה

לדעתנו בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי למסכת של עבירות זו, וכן לא נתן משקל לעובדה כי המשיב לא לקח אחריות וגם בתסקיר שירות המבחן רואים שהוא ממשיך לדבוק בגירסתו כי הרכב נגנב ולכן בדעתנו בנסיבות כאלה לא היה מקום להקל עמו ולבחור באפיק השיקומי, זאת כיוון שלעמדתנו השקום מתחיל בעצם מנטילת האחריות ומרצון שלא לחזור על המעשים ושהנאשם מבקש לשפר את דרכיו.

העבירות האמורות יוחסו למשיב משנטען בכתב האישום כיו ביום 26.6.10, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, נהג המשיב בכביש דימונה ב"ש, כאשר הגיע לצומת בכביש ועמד לפנות בו שמאלה, לא נתן זכות קדימה לרכב שהגיע מימינו, והיתנגש בו, הרכב הסתחרר, נעצר בתעלה וכתוצאה מכך, אחת מנוסעות הרכב, ניחבלה קל. המשיב למרות שידע או היה עליו לדעת כי בנסיבות התאונה היו עשויים להפגע נוסעי הרכב המעורב בתאונה, לא עצר במקום, אלא נימלט עם רכבו.

משנטה בית משפט השלום חסד עם המשיב והסתפק בעונש של מאסר של 6 חודשים שירוצה בדרך של עבודות שירות ומשאין אנו כאמור ממצים את הדין בערכאה זו, הננו מותירים את העונש של מאסר כפי שהושת על המשיב בבית משפט השלום.

בסעיף 40 לפקודת התעבורה, נקבעה תקופת מינימום של 3 שנים לאדם אשר נמצא אשם בעבירה של הפקרה כפי שנימצא המשיב אשם במקרה זה. לא נעלם מעינינו כי למרות שהמשיב נוהג מזה 5 שנים, נימסר לנו כי הוא עובד כנהג משאית ואף הוגש מכתב המלצה מטעם מעבידו, עברו התעבורתי אינו משמעותי, מדובר ב- 3 עבירות, האחת שימוש בטלפון בעת שהרכב נע, האחת בגין חניה והשלישית נוסע במושב קדמי ללא חגורה וכן עבירות תעבורה שהן מושא ערעור זה. לנוכח החומרה שרואים אנו בעבירת ההפקרה ונסיבותיה שכאמור לאחר ההפקרה המשיב מסר ידיעה כוזבת ושיבש מהלכי משפט, ומאחר וערכאה זו, אנו חוזרים ומדגישים, אינה ממצה את הדין, הנני גוזרים על המשיב את עונש המינימום הקבוע בסעיף 40, היינו 3 שנות פסילה.

רות אבידע, שופטת יורם צלקובניק, שופט יעל רז-לוי, שופטת שם הקלדנית: מיכל וקנין 2 7 image1.

...

לעניין הפסילה בפועל, אני סבור כי משיב שהורשע בעבירות תעבורה ביניהן הפקרה, גזר דינו לא יכלול רכיב של פסילה בפועל כלל, במיוחד שהמחוקק קבע פסילה של 3 שנים ונראה כי אך הגיוני להטיל עליו עונש פסילה שיעלה על תקופה של 3 שנים.

אשר לעונש הפסילה, בעניין זה סבורים אנו כי אין העונש יכול להיוותר כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום.

בסעיף 40 לפקודת התעבורה, נקבעה תקופת מינימום של 3 שנים לאדם אשר נמצא אשם בעבירה של הפקרה כפי שנמצא המשיב אשם במקרה זה. לא נעלם מעינינו כי למרות שהמשיב נוהג מזה 5 שנים, נמסר לנו כי הוא עובד כנהג משאית ואף הוגש מכתב המלצה מטעם מעבידו, עברו התעבורתי אינו משמעותי, מדובר ב- 3 עבירות, האחת שימוש בטלפון בעת שהרכב נע, האחת בגין חניה והשלישית נוסע במושב קדמי ללא חגורה וכן עבירות תעבורה שהן מושא ערעור זה. לנוכח החומרה שרואים אנו בעבירת ההפקרה ונסיבותיה שכאמור לאחר ההפקרה המשיב מסר ידיעה כוזבת ושיבש מהלכי משפט, ומאחר וערכאה זו, אנו חוזרים ומדגישים, אינה ממצה את הדין, הנני גוזרים על המשיב את עונש המינימום הקבוע בסעיף 40, היינו 3 שנות פסילה.

לתקופת הפסילה בפועל שאנו גוזרים על המשיב תנוכה תקופת הפסילה של 4 חודשים שהמשיב היה פסול בה. יתר רכיבי הענישה יעמדו בעינם.

הצדדים הסכימו כי בית המשפט יתן פסק דין עקרוני בעניין העמלה בשני פרויקטים אלו כמו גם חישוב הרווח הקבלני בשני הפרויקטים הנוספים ויכריע כיצד יש לחשב באופן עיקרוני את ההוצאות בפרויקטים, האם רק מה שהנתבע חתם עליו (תעודות משלוח וכד') או שמא לפי שיטה אחרת כמבוקש ע"י התובעת.

(פרוטוקול מיום 22/11/09 שנערך בכתב ידי נוכח שביתת קלדניות).

טענת גניבת מיסמך ממשרדי החברה, גניבת חותמת התובעת, שימוש בה וזיוף חתימה הן טענות קשות ולאור פליליותן הן טעונות רמת הוכחה הגבוהה מהנדרש במשפט האזרחי.

קשה להאמין שחברה גדולה ומסודרת בהתנהלותה כמו התובעת, כפי שהציגה עצמה, תתקשר, בבצוע 4 פרויקטים בסדרי גודל של מיליוני שקלים בשיטת "גב לגב" עם קבלן שטרם העסיקה עד אז, ולא תערוך חוזה בכתב שיעגן את ההסכמות הבסיסיות ביותר של אחוז רווח קבלני המגיע לה, מנגנון אישור חשבוניות והוצאות של ספקים קבלני משנה, כמו גם מנגנון שיבטיח איכות ביצוע העבודה, הטלת אחריות בגין כשלים וליקויים בעבודה, אחריות לבטיחות העובדים וכד'.

ההיסוס והזיכרון הלקוי ביחס לשאלות החשובות שבבסיס התביעה, אינו מתיישב עם חומרת ועוצמת ההאשמות בדבר זיוף מיסמך ע"י הנתבע ולמעשה אין כל ראיה עצמאית ממקור ראשון על עריכת הסכם בעל פה בו הוסכם בפועל על 15% דוקא.

העובדה שהגיש תביעה נגד התובעת בשל אי תשלום מלוא המגיע לו עם סיום עבודתו, תביעה בה אגב זכה, אינה מעיבה על יכולתו להעיד ואינה אפריורי סימן להיעדר אמינות או נכונות לשקר בבית המשפט.

הוא, לעומת זאת יכול לעבוד ועובד בציוד שלו בפועל יותר מ-8 שעות ולכן אם חייב ב-700 ₪, סימן שזה עבור עבודה של יותר מ-8 שעות (עמ' 59-60 לפרו').

...

נמצא כי הבסיס לחישוב ההוצאות שהציגה התובעת אינו תואם את עקרונות ההתחשבנות עליהם הוסכם, נמצא כי ההתחשבנות נוהלה תוך אי סדרים ולכן אינני מקבלת את הטבלאות והכרטסות כבסיס לחישוב ההוצאות, לא בפרויקט מכר ולא בשאר הפרויקטים.

במצב דברים זה לאור קביעתי כי יש להכיר רק בהוצאות בהן הודה הנתבע, ובשים לב לשאר האמור בהחלטה כמפורט לעיל, נראה על פני הדברים כי אפשר שאין צורך במינוי מומחה שישום את ההוצאות, ויש לדחות את התביעה.

אשר על כן, ונוכח הסכמת הצדדים שקבלה תוקף של החלטה, אני מורה לצדדים להודיע עד 20/1/11 אם שניהם או מי מהם מבקש למנות מומחה לשומת ההוצאות בהתאם לעקרונות שקבעתי בהחלטה זו. ככל ששניהם מעוניינים הם יוכלו להציע שם מוסכם.

הנאשם לקח אחריות חלקית למעשיו והטיל אחריות זאת על שותפו לעבירה אשר לטענתו גרר אותו בעקבות השמוש שלו בסמים ו"איתגר" אותו בכך שאמר לו כי הוא "פחדן". הנאשם ציין, כי משפחתו רואה בחומרה את מעשיו וחששו לאָבְּדם הביאו לפנות לגורמי הטיפול בכלא כבר בעת מעצרו, ואולם הוא טרם הישתלב בתוכנית גמילה, משום שתוכנית כזו ניתן להתחיל רק במאסר ולא במעצר.

טיעוני ב"כ הצדדים טיעוני ב"כ המאשימה בטיעון כתוב, עינייני ותמציתי, הדגיש ב"כ המאשימה את הנסיבות לחומרה דהיינו, כי מדובר באירוע חמור, מתוכנן, לא ספונטני, כלפי אדם חלש הנותן שרות לציבור בשעת לילה מאוחרת ולדעתו, דומה הוא ל"אוכלוסיית המתדלקים" שאף היא חשופה למעשי שוד ואלימות, ולגבי שודדים שפגעו באוכלוסייה זו, כבר הורה בית המשפט העליון להחמיר בענישה.

לסיכום ב"כ הנאשם ביקשה כי בית המשפט לא ימצה את הדין עם מרשה, אלא יעדיף בעיניינו את אינטרס השקום – שלדעתה תיקון 113 לחוק העונשין, קבָעוׂ כָּשיקול המרכזי בענישה - על מנת "לאפשר לו לראות אור בקצה המנהרה". דברי הנאשם בדבריו האחרונים אמר הנאשם כדלקמן: "אני רוצה לבקש סליחה על מעשי, מהמתלונן, מבית המשפט ומהמשפחה שלי. עד היום אני לא יכול להסתכל להם בעניים, כל הזמן אני חייתי בהכחשה שאני חולה, היום אני הבנתי שיש לי מחלה, מחלת היתמכרות. היום אני עושה דרך, אני אף פעם לא ניסיתי את זה, אף פעם לא הייתי נקי יותר משבוע. מה שהציג אחי, הייתי נקי יומיים, לא האמנתי שאני מכור, הייתי בטוח שאני אצא מזה. אני בן אדם חולה, אני צריך לטפל במחלה, כימעט חודש אני במחלקה טיפולית, עליתי על דרך של החלמה ואני מבקש, אני בחיים שלי לא גנבתי אפילו קש, אני לא בנוי לגניבה, כל העבר שלי סחר בסמים לצורך שימוש. אני מבקש כי בית המשפט יתחשב, אני בן 40, ילדה בת 18 וכעת אני מתחיל להבין את העניינים, איזה עוצמה יש למחלה שלי שהביאה אותי לעשות דברים שאני לא רוצה, אני מבקש היזדמנות אחת, מצדי תנו לי תנאי לאיזה שאתם רוצים, זה שיק פתוח. המעידה, מעידה חד פעמית וזהו, מבקש את היתחשבות בית המשפט שבית המשפט לא יוותר אך משהו ראוי וסביר.

מיתחם העונש ההולם העיקרון המנחה בענישה לאחר תיקון 113 לחוק העונשין, "... הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשי העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו". על בית המשפט לקבוע מיתחם עונש הולם בהתאם לעיקרון המנחה הנ"ל, תוך היתחשבות "... בערך החברתי שניפגע מבצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בבצוע העבירה, כאמור בסעיף 40ט.". הערך החברתי אשר נפגע מבצוע העבירה הוא ערך מקודש של שמירת הגוף והרכוש וביטחון הציבור, ובגין פגיעה בערך זה ראוי להשית עונש הולם, דהיינו גמול הולם למעשי הנאשם.

אני רואה בבקשותיו של הנאשם להתחיל בהליך גמילה עוד בשלב המעצר, בכך שהחל לעבוד במסגרת הכלא בתקופת המעצר, ובכך שהוא נתון במעצר כ- 10 חודשים ושתי בדיקות השתן האחרונות (מהחודשים ספטמבר ואוקטובר 2013) נימצאו נקיות מסמים, נסיבה לקולא, במובן זה שהנאשם עושה מאמצים לחזור למוטב (סעיף 40יא.(4) לחוק העונשין) וראוי ליתן לו היזדמנות ולעודדו להמשיך במאמצים אלה.

מ. גלעד, שופט קלדנית: ליאת פ. עמוד 14 מתוך 14 image1.

...

אולם, בסופו של דבר, ולא בלי התלבטות, אני סבור, כי דווקא מתוך ראיית אינטרס הציבור "להחזיר" אל שורותיו אדם טוב יותר באמצעות הענישה, ראוי לגזור על הנאשם עונש מתון ביחס על מנת לעודדו להמשיך במאמצי השיקום והגמילה וזאת בלי להתעלם כמובן משיקולי הרתעת היחיד והרבים.

לאור האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 33 חודשי מאסר בפועל.

אני מחייב את הנאשם לשלם למתלונן פיצויים בסך של 5,000 ₪, באמצעות הפקדת סכום זה בקופת בית המשפט עד ליום 15.1.14.

לאור חוסר הפניות של הנאשם בשל שעות העבודה הרבות וההתעסקות למול רשות האוכלוסין הועבר המשך הטיפול לשירות המבחן, שם שולב במתכונת טיפולית דומה.

עמד על כך כבוד השופט ח' מלצר בע"פ 7453/08 מדינת ישראל נ' אואזנה (31.12.08): "פריצה לביתו של אדם, טומנת בחובה לעיתים קרובות לא רק נזק כלכלי רב, אלא גם צער ועוגמת הנפש הנגרמים לקרבנות של עבירות אלה. הינה כי כן, אין מדובר בעבירות נגד רכוש גרידא, אלא בעבירות המפרות את פרטיותו של האדם בצורה הגבוהה ביותר... ברגע שביתו של אדם נפרץ, תחושת חוסר אונים וחוסר בטחון ממלאת את ליבו. הינה כי כן, הפריצה אינה רק לבית – מבחינה פיזית, אלא בעיקרה חדירה לתוך התא האישי-משפחתי השמור ביותר של האדם". ברע"פ 244/10 מיור נ' מדינת ישראל (25.1.10) עמד כבוד השופט ס' גובראן, אף על הצורך בנקיטת ענישה מחמירה: "בית משפט זה חזר והזהיר והתריע פעמים רבות, כי תינקט גישה מחמירה בענישה על עבירות רכוש בכלל ועל עבירות ההתפרצות לבתים בפרט, גישה אשר תציב הגנה משמעותית ויעילה יותר לבטחונם של אזרחים תמימים, ואשר תעניק את המשקל הראוי גם למחיר הנפשי והצער שמוסבים להם בשל החדירה לפרטיותם". כפועל יוצא מכך הענישה בה נקטו בתי המשפט השונים, כללה , על דרך הכלל, עונשי מאסר גם לתקופות ארוכות, אם כי לעיתים הסתפקו בענישה בדרך של עבודות שירות ואף פחות מכך.

האם ראוי במקרה זה להפעיל את החריג לכלל ולבטל את הרשעת הנאשם? הכלל הוא, כי מי שהובא לדין ונימצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו, אי ההרשעה היא החריג לכלל.

בהתאם לפסיקה המנעות מהרשעה או ביטול הרשעה יעשו בהצטבר שני גורמים וזאת כדבריה של כב' השופטת ד' דורנר בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337: "המנעות מהרשעה אפשרית איפא בהצטבר שני גורמים: ראשית על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים". וכן ראו ברע"פ 11476/04 מדינת ישראל נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, (14.04.10), בו הדגיש בית המשפט העליון כי: "ככלל, ביטולה של הרשעה במערך הענישה בפלילים הוא עניין חריג שבחריג, המתאפשר בנסיבות מיוחדות... על פי העקרון המשפטי הרווח, קיומה של אחריות בפלילים לבצוע עבירות על החוק מחייב הרשעה וענישה כחלק מאכיפת הדין, כנגזר ממטרות הענישה, וכנדרש מיישום עיקרון השויון של הכול בפני החוק. בהתקיים אחריות פלילית, סטייה מחובת הרשעה וענישה היא, על כן, עניין חריג ביותר. ניתן לנקוט בה אך במצבים נדירים שבהם, באיזון שבין הצורך במימוש האנטרס הצבורי באכיפה מלאה של הדין, לבין המשקל הראוי שיש לתת לנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם, גובר בבירור האנטרס האחרון". חומרת העבירה ונסיבותיה – עמדתי לעיל על חומרתה של עבירת ההתפרצות ובעניינו הכניסה לבית מגורים וגניבת רכוש מתוכו.

גל שלמה טייב , שופט קלדנית: עינבר סבן הוקלד על ידי איטה רוט 26 36

...

בשים לב לכך, אני סבור כי על אף חומרת העבירות, אין בהן כשלעצמן כדי לשלול על הסף אפשרות לביטול ההרשעה וניתן לבחון שאלה זו גם בשים לב לחומרת העבירות.

יוצא אפוא, כי הותרת ההרשעה על כנה עלולה לפגוע בסיכויו של הנאשם להעלות את משפחתו לישראל, פגיעה אשר ניתן להניח עלולה אף להביא לפגיעה בהליך השיקומי אותו עבר הנאשם.

בעת ששירתה כיומנאית בשירות חובה במשטרה, גנבה הנאשמת מחשב נייד, שהגיע לידיה במסגרת תפקידה ואשר שייך לשוטרת אחרת ששירתה בתחנה, כאשר הנאשמת תחילה החזיקה בו בתחנה, מבלי לדווח על מציאתו או לרשמו כאבידה, ובהמשך לקחה אותו לביתה, תוך שחזרה וטענה בכזב בפני המתלוננת, שפנתה אליה בנדון, כי קיבלה תיק ריק ללא מחשב וכי התיק נלקח למחלקה אחרת, אף אמרה לה שתוכל לפנות בעניינה למח"ש עונשים: של"צ: 140 שעות, צו מבחן למשך 12 חודשים, אי הרשעה בעת ששירתה כיומנאית בשירות חובה במשטרה, גנבה הנאשמת מחשב נייד, שהגיע לידיה במסגרת תפקידה ואשר שייך לשוטרת אחרת ששירתה בתחנה, כאשר הנאשמת תחילה החזיקה בו בתחנה, מבלי לדווח על מציאתו או לרשמו כאבידה, ובהמשך לקחה אותו לביתה, תוך שחזרה וטענה בכזב בפני המתלוננת, שפנתה אליה בנדון, כי קיבלה תיק ריק ללא מחשב וכי התיק נלקח למחלקה אחרת, אף אמרה לה שתוכל לפנות בעניינה למח"ש בשים לב לכל האמור אני מורה על ביטול הרשעתו של הנאשם בדין, בהתאם לסעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי ומורה כדלקמן: ניתן בזאת צו של"צ בהיקף של 150 שעות.

בית משפט השלום בירושלים תא"מ 5931-09-11 ישראל נ' גליק ואח' בפני כב' השופט גד ארנברג, סגן הנשיאה תובע ירון ישראל נתבעים 1.גבריאל גליק 2.משטרת ישראל-יחידת תביעות ירושלים פסק דין נגד נתבעת 2 בלבד

התובע תובע מן הנתבעים סך של 75,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך שהנתבע 1 האשים אותו בגניבת אופניו והנתבעת 2 טיפלה, לטענתו, ברשלנות באותה תלונה.

רק לאחר כשעה נעתרו השוטרים לבקשת התובע,לא לקחו את האופניים והורו לו להתייצב במישטרה לאחר חג הפסח.

התובע טוען לאחריות 2 הנתבעים.

20,000 ₪ אובדן ימי עבודה.

קלדנית: כרמלה עובדיה 1 מתוך 5 image1.

...

התוצאה היא איפוא שמרבית הפעולות בחקירה זו נעשו כדין ללא כל רשלנות ולפי סמכויותיה וחובותיה של המשטרה כגוף חוקר.

יתכן שיכול מאן דהו לסבור שדי היה בראיות שהמציא התובע עד אותו מועד כדי לקבוע שלא מדובר באופניים גנובים, ואולם נראה לי כי מסקנה אחרת, שאליה הגיעה המשטרה בשלב זה, שנבעה מהראיות שהיו בידיה, אין בה כדי להוות רשלנות.

לאור כל האמור אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע את הסך של 3,000 ₪ ובנסיבות אילו לאור סכום התביעה – 75,000 ₪-לעומת הסכום שהתקבל ממנה- 3,000 ₪- אינני עושה צו להוצאות.