בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
עמ"ש 25754-04-23 ב. א. נ' ב. א.
לפני
כבוד השופטת, סגנית הנשיאה ו. פלאוט
כבוד השופט צ. ויצמן
כבוד השופטת י. מושקוביץ
מערער
צ. ב. א.
ע"י ב"כ עוה"ד בצלאל הוכמן
משיבה
מ. ב. א.
ע"י ב"כ עוה"ד אליחי קדוש
פסק דין
ודוק, בפסק דינו הנזכר מיום 29.12.20 לא מצא בית המשפט לדחות על הסף את התביעה כנגד המשיבה עצמה, בהבהירו כי לא חלה היתיישנות על עילת התביעה שכן מירוץ ההתיישנות אינו מתחיל כל עוד הצדדים נשואים, וכי בהנתן קיומה של חובת גילוי החלה על בן זוג כלפי מישנהו הרי שיש לברר התקיימותה של עילת תביעה זו.
במסגרת ההליך שהתקיים לפני בית משפט קמא עתר המערער, בין השאר, לגילוי תעוד רפואי של המשיבה עובר לנישואיהם, וזאת על מנת להוכיח את טענותיו באשר לעברה הרפואי.
הובהר כי הדברים עולים בקנה אחד עם הוראות תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט – 2018 ועם תקנה 2 (א) לתקנות בית המשפט לעינייני מישפחה (סדרי דין) התשפ"א – 2020, המורה כי בית המשפט הוא האחראי על ניהול ההליך השפוטי ובתפקידו זה ידאג אף לצימצום ההיתדיינות המשפטית בין בעלי דין שהם בני מישפחה במטרה להגיע לסיום הסיכסוך בניהם.
אלא שעל מנת להוכיח קיומה של העילה הנטענת שומה היה על המערער להוכיח כי הייתה למשיבה בעיה רפואית נפשית קיימת הידועה לה עוד טרם נשואי הצדדים, וכי זו הוסתרה על ידה מהמערער באופן מכוון, ואף ניתן להניח כי באם היה יודע על בעיה זו בזמן אמת, כלומר טרם הנישואין – לא היה נישא לה. בית המשפט מתוך עיון בראיות שצורפו על ידי הצדדים, סבר כי "הדבר לא הוכח ואף לא בקרוב לכך", וכי הדרך להוכחת הנטען אינה קיימת בהנתן הראיות והעדויות שלא סופקו על ידי המערער עובר לישיבת ההוכחות הקבועה.
המערער שטען כי המשיבה הייתה עמו "אצל מאות רופאים ו/או מטפלים גם מתחום הנפש" לא ידע למנות ולציין ולו שם אחד של מי מהם.
...
ודוק, בפסק דינו הנזכר מיום 29.12.20 לא מצא בית המשפט לדחות על הסף את התביעה כנגד המשיבה עצמה, בהבהירו כי לא חלה התיישנות על עילת התביעה שכן מרוץ ההתיישנות אינו מתחיל כל עוד הצדדים נשואים, וכי בהינתן קיומה של חובת גילוי החלה על בן זוג כלפי משנהו הרי שיש לברר התקיימותה של עילת תביעה זו.
במסגרת ההליך שהתקיים לפני בית משפט קמא עתר המערער, בין השאר, לגילוי תיעוד רפואי של המשיבה עובר לנישואיהם, וזאת על מנת להוכיח את טענותיו באשר לעברה הרפואי.
בצד זה בעניינים שונים שאינם נוגעים בהכרח לתחושותיו האינטימיות והילכי מחשבתו של בן הזוג, מצאנו פסיקה בערכאות הנמוכות בהן סבר בית המשפט כי אי גילוי של מום מהותי לבן הזוג עולה כדי אי עמידה בחובת גילוי בין בני זוג, וממילא, אף יש בה להקים את עילת הרשלנות במקרה של הוכחת נזק כתוצאה מכך.
רושם זה מתחזק בהינתן שהמשיבה היא זו שהגישה את תביעת הגירושין והמערער לא נעתר לה על אתר.
אם רעות ושדופות היו שנים מדוע לא הפסיקן באחת אלא המתין עידן עד שזקנו הוא ורעייתו? שוב יש בדבר ללמד על אפסותה וקלישותה של התביעה גם אם נמצא בה עילת תביעה רעיונית כזו או אחרת, ואין אנו סבורים כך.
ערים אנו לכך כי מלכתחילה סבר בית המשפט קמא כי כתב התביעה על פניו מגלה עילה ראויה לבירור ומשום כך דחה את בקשתה הראשונה של המשיבה למחיקת התביעה על הסף ובחר להיעתר לבקשה רק עתה, לאחר שהתחוור לו כי אין בידי המערער ראיות כל שהן להוכחת תביעתו.
סבורים אנו, כי בית המשפט קמא צעד כברת דרך עם המערער, ריסן עצמו בזהירות המתבקשת ואף למעלה מכך, על מנת לאפשר למערער לבסס תביעתו, שלטעמנו, עילתה הייתה קלושה, אם לא אפסית, אף מלכתחילה.
מחיקתה של התביעה אף קודם סיום הליכי ההוכחות היא אקט דיוני שעל אף היותו חריג ביותר, היא בסמכותו של השופט מכוח תקנות סדר האזרחי, כפי שהבאנו לעיל, ומהווה כלי מכלי ארגז הכלים המצוי ברשותו בניהול ההליך המשפטי, במיוחד עת עסקינן בערכאת המשפחה, נוכח הבהרת התקנות כי מטרתו של שופט המשפחה היא, בין השאר, להביא למיצוי ההליכים בין בני זוג ולהביא ל"צמצום ההתדיינות השיפוטית בין בעלי דין שהם בני משפחה" (תקנה 2 (א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) תשפ"א – 2020), מתוך שכך ומכלל האמור אנו סבורים כי מחיקת התביעה מנימוקיה נעשתה בדין.
סוף דבר
הערעור נדחה.
