רקע עובדתי
נגד המשיב, תומר אליאב, תלויים ועומדים שלושה כתבי אישום, בשלושה בתי משפט שונים, בגין עבירות של סחר בסמים ואחזקת סמים שלא לצריכה עצמית.
זאת, נוכח הוראת סעיף 7 לפקודת החופשות, הקובע כי "עצורים אינם זכאים לצאת לחופשה לרבות לחופשה מטעמים מיוחדים המנויים בפרק ח' להלן בתקופת מעצרם, שכן חופשה מן המעצר אינה עולה בקנה אחד עם תכלית המעצר ועם עילותיו". כפי שהוטעם בפסיקה, "החזקתו של נאשם במעצר מבוססת על קיומה של עילת מעצר נגדו – מסוכנות, המלטות מהדין, העלמת רכוש, השפעה על עדים או פגיעה בראיות [...] שיחרורו של עצור עד תום ההליכים לחופשה עלול איפוא להעמיד בסיכון את שלום הציבור או את תקינותם של ההליכים המשפטיים" (עניין קורובקוב, פסקה 18).
...
שב"ס טען, מנגד, כי יש לדחות את העתירה על הסף, שכן "מבירור שנערך מול היחידה והמערכת הממוחשבת אצל [שב"ס] עולה, כי העתירה הוגשה מבלי שהעותר מיצה את ההליך [המנהלי]". שב"ס הוסיף וטען, כי בקשה ליציאה לחופשה ללא ליווי, יש להגיש במסגרת הליכי המעצר; לא בעתירת אסיר.
גם אם נניח כי בקשתו של תומר אכן כוונה אך לחופשה בליווי – דינה להידחות על הסף, מטעם נוסף.
משלא מיצה תומר את ההליכים מול שב"ס, הרי שעתירתו צריכה היתה להידחות על הסף (תקנה 4(ג)(1) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980); לא היה מקום לדון בעתירה גופה.
אשר על כן, החלטנו להעתר לבקשת הרשות לערער, לדון בה כבערעור, ולקבלו, כאמור לעיל, ואלה הם נימוקינו.