ובכל זאת, דבריו הנוקבים של המומחה בענין מצבה הרפואי של התובעת – נכוחים הם. עם זאת, אין בהם כדי לגבור על קביעתה הברורה של החקיקה לפיה, כאשר הגבלת תנועה נגרמה עקב החיבור הגרוע (ואכן כך הם פני הדברים, ראו אישורו של פרופ' צינמן בענין זה בע' 9 ש' 17-19), אחוזי הנכות בגינו נקבעים בהתאם להגבלת התנועה.
היא הצהירה כי היא סובלת מכאבים ומנפיחות באיזור הקרסול ומנפיחות קבועה המתגברים בכל מאמץ ובקור.
התובעת אמנם טענה כי אינה מסוגלת לנהוג נסיעות ארוכות ובנותיה (בתצהיריהם המתואמים) העידו בהתאם, אולם, כאשר נישאלה התובעת בבית המשפט כיצד משפיעה עליה נכותה כיום, היא כלל לא ציינה ענין זה. ועוד: כאשר העידה הבת מרוות שבמשפחה לא נותנים לתובעת לנהוג נסיעות ארוכות, הנימוק לכך לא היה כרוך בכאבים ברגלה אלא בכך ש"הביטחון שלה ירד מאד בעקבות כל מה שקרה בתקופה האחרונה" (ע' 68 ש' 2).
...
שאלת הוכחת האירוע הנטען
הנתבעים (וצדדים נוספים) טוענים כי עדותה של התובעת בענין הדרך בה התרחשה התאונה היא בגדר עדות יחידה, ומאחר ואין בפני בית המשפט גרסה אמינה של התובעת שעל בסיסה ניתן לקבל את התביעה, דין התביעה להידחות.
אפתח בשאלת הוכחת האירוע: למרות שעדותה של התובעת היתה נגועה בחוסר מהימנות, הגעתי למסקנה כי הוטה מאזן ההסתברויות בטענת התובעת לפיה היא שברה את רגלה בנפילה בחול של ארגז החול בגן הילדים בו עבדה.
לא נראה לי הגיוני שילדה בת 15 יודעת לבשל" (ע' 87 ש' 33 – ע' 88 ש' 7).
המסמכים הרפואיים בענין מצב התובעת בעקבות התאונה מצדיקים מסקנה שהתובעת נזקקה לעזרת הזולת, מעבר לאותה מידה סבירה שמצופה מבן משפחה לספק; אולם לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום להסתמך על עדויות הבנות כסיוע לעדותה היחידה של התובעת בענין היקף עזרת הזולת שנדרשה.
ההודעות לצדדים השלישיים והרביעים – נדחות.
