בהתאם לחוות דעתו של ד"ר דפנא, נותרה בתובע נכות כדלקמן:
· בגין העידר ראיה בעין 30% נכות
· בגין הוצאת גוף זר מהעין- 5% נכות
· בגין דלקת עפעפיים כרונית- 5% נכות.
הנכות הרפואית
מומחי שני הצדדים מסכימים, כי לא ניתן לקבוע לתובע נכות מאקסימאלית יותר מזו הקבועה בסעיף 52 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.
מכל מקום, בהיעדר כל אינדיקאציה לכך שהתובע לא עבד בשל בעיית הראיה, שבגינה גם לא טופל באופן מיוחד בשנים האחרונות, הרי שלא ניתן לזקוף לחובת העובדה שהתובע אינו עובד סיבות באחוזים גבוהים יותר משעור נכותו.
...
אין צורך להכביר במלים על הצורך להוכיח עניין שברפואה רק על פי חוות דעת של מומחה ועל היעדר אפשרות להוכיח שיעור הנכות באמצעות קביעות המל"ל.
התובע אף עתר בבקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט, חלף הגשת חוות דעת מטעמו, בקשה שבית המשפט לא נעתר לה. בהמשך עתר לדחייה בהגשת חוות הדעת, עד אשר הודיע כי זו לא תוגש.
"16. ברוח הפסיקה דלעיל, אני סבור כי במקרה של אבדן עין אחת ראוי להעמיד את אבדן כושר ההשתכרות על הנכות הרפואית שנקבעה בגין אבדן העין כשלעצמה, בשיעור של 30%, למעט מקרים חריגים שבהם תיתכן סטיה למעלה או למטה. זאת, לא בשל המגבלות בפועל בגין אבדן העין, אלא בשל החשש המלווה את מי שאיבד את עינו האחת מפני פגיעה בעינו הבריאה (כפי שאכן אירע במקרה דנן בתאונה השנייה אם כי פגיעה זו לא גרמה, חלילה, לאובדן הראיה בעין השניה). חשש זה עלול להשפיע על הנפגע בדרך של הימנעות מעבודות מסוימות או הימנעות ממאמץ בעבודה בה עוסק. לכך יש להוסיף כי חלק מהמקצועות חסומים בפני נפגע שאיבד את עינו האחת, כמו נהיגה של רכב כבד או כל עבודה הדורשת ראיה תלת-מימדית, וכי יש מעסיקים שיחששו להעסיק עובד שאיבד את עינו.
חישוב זה אינו מדוייק, אלא שבהעדר תחשיב מפורט על ידי הנתבעת, יש להסתפק בו.
סוף דבר
אני מחייבת אפוא את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 254,425 ₪.