אזרחות יהודי שעלה לישראל לפני הקמת המדינה

(2) מי שהיה במאסר או שהיה ששה חדשים לפחות במעצר או בהגליה בארץ אויב בגלל יהדותו או בגלל יחסי האיבה של אותה ארץ כלפי ישראל, והכל אם הוא אזרח ישראלי מכוח שבות ותושב ישראל; (3) מי שנימצא במאסר, במעצר או בהגליה בשל סיבה מהסיבות האמורות בפסקות (1) ו-(2), או שהוא נאסר, נעצר או הוגלה כאמור ונעלמו עקבותיו וחלפו ששה חדשים מיום מעצרו, והכל אם חוק השבות, תש"י-1950, היה חל עליו; (4) מי שהיה תושב ארץ ישראל לפני הקמת המדינה, ובשל פעילותו למען הקמת המדינה היה במאסר או שהיה שישה חודשים לפחות במעצר או בהגליה, והכל אם הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל".

בהחלטתה, סקרה ועדת הערר את האירועים שבעטיים מבקש המערער להכיר בו כאסיר ציון, כפי שעלו מגרסאותיו וכן מדבריהם של כלל העדים, לפני שתי הועדות; ובהתייחס לגירסאות שהושמעו לפני ועדת הרשות, צוין בסעיף 2 להחלטתה של ועדת הערר: "גם העד קסאי אספה מעיד בועדת הרשות, כי העורר היה יוצא מהמחנה באומרה ומגונדר, אפילו פעמיים ביום כדי לרכוש מצרכים" (ההדגשות הוספו).

...

לאחר שעיינתי בפרוטוקולים של ישיבות הוועדות, בדברים שמסרו לפניהן העדים מטעם המערער וכן בבקשות שהגיש המערער – לא מצאתי כי קמה עילה להתערב בקביעותיהן העובדתיות של הוועדות.

לפיכך, דין הערעור להידחות.

התוצאה אשר על כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

כפי שצוין בעיניין גמיש אשר דן בשאלת ההכרה ביהודי עיראק, גם כאן יש לציין שאמנם קיים ספק של ממש אם בזמן המו"מ מול גרמניה בשנות החמישים על הסכם השילומים מדינת ישראל לקחה בחשבון תביעות אפשריות של יהודי מרוקו אולם עניין זה כשלעצמו איננו מונע הכרה ותשלום ליהודי מרוקו שכן לאחר החתימה על הסכם השילומים חייבת מדינת ישראל, בגדר הסיכונים המשפטיים שנטלה על עצמה, לפצות כל יהודי מכל תפוצה שהיא שהפך לאזרח ותושב מדינת ישראל עד התאריך הקובע במידה והוא יוכיח את זכאותו לפי חוק הפיצויים הגרמני והדין הישראלי ובחובת הוכחה זו עוסק הערר כאן.

עובדה נוספת שעלתה מתוך החומר שהוגש לתיק וגם עליה אין חולק, היא שאמנם בעת השילטון הצרפתי לפני משטר וישי היה מותר ליהודי הערים להתגורר מחוץ למלאח אולם בפועל מעטים מהיהודים עזבו לטובת הרובע הארופאי, מדובר על מיעוט שכלל בעיקר את האליטה הכלכלית או אלו שהיו בעלי אזרחות צרפתית עם זיקה ברורה לצרפת.

הפוגרום הזה לא היה קשור לגרמנים נכון? כבר הגרמנים לא שם. העד הרב, פרופ' משה עמר: היה קשור להקמת מדינת ישראל.

...

גם אם נקבל (ואיננו מקבלים) את הגישה לפיה "מתח מירבי וקיצוני" יכול להוות עילה עצמאית לזכאות לא ניתן לקבוע שמתח מירבי וקיצוני במובן שהוענק לו בפסיקה התקיים במרוקו או שמתח כזה קשור לצורר הנאצי ולכן אין להכיר בהלכת הפחד בעניין יהודי מרוקו.

בעניין גמיש התייחסנו למקרה שקרה ברומניה שלה היו יחסי קרבה-גם אידיאולוגית לגרמניה הנאצית ובכל זאת החקיקה האנטישמית ויישומה לפני התאריך שלפיו גרמניה לקחה אחריות לא הוכרו כמזכים בפיצוי : "ולמרות שיחסיה של רומניה באותה תקופה עם גרמניה היו קרובים בהרבה מאלו של עיראק עם גרמניה, למרות שהמעורבות הגרמנית ברומניה הייתה עמוקה יותר, למרות שרומניה הסכימה להיות חלק ממדינות הציר והבינה היטב שעליה לשאת חן בעיניי גרמניה מכל מיני טעמים ולמרות שגם ברומניה ואולי בעיקר שם, השפיעה גרמניה, במישרין ובעקיפין על התעוררות האנטישמיות שהייתה טבועה באנשי המקום, הפסיקה הישראלית לא הכירה כלל בכל שרשרת האירועים האנטישמיים הללו ולרבות בחקיקה הפשיסטית והאנטישמית באותה התקופה כמזכים בתגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים ויש לומר שלא בכדי." סוף דבר על אף הרצון "הטבעי" של ועדות הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים להקל ככל האפשר על נרדפים שעניינם נדון לפניה , אין ביכולתנו להעניק הכרה באותם מקרים שאינם עונים על הגדרות החוק.

משכך נדחה הערר וללא צו להוצאות.

בשנת 1982 התחתנה העותרת עם יהודי, ובהמשך לכך נולד בנה הראשון שעלה לישראל סמוך לשנת 2005.

בעקבותיה, ביום 14.5.18, ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בו נכתב בסעיף 2 כדלקמן: "העותרת תגיש תוך 30 יום בקשה לקבלת מעמד בישראל, בהנתן שבנה שוהה בארץ משנת 2005 כאזרח מכוח חוק השבות (כבן ליהודי). הבקשה תבחן בלב פתוח ובנפש חפצה תוך 120 יום. במהלך פרק זה העותרת לא תורחק מהארץ". ביום 25.7.19, בעקבות פניית העותרת באמצעות בא-כוחה הנכבד, נתקבלה החלטת המשיב הדוחה את בקשת העותרת לקבלת מעמד עולה.

כמו כן, אבקש להבהיר כי זכאותה לשבות של אלמנה ליהודי מוענקת לה מכורח הצורך לשמר על תא משפחתי באם קרובי משפחתה בוחרים לממש זכאותם ולעלות למדינת ישראל.

מבחינת הטענה לזכאותה של מרשתך כאלמנה ליהודי לשם שמירה על התא המשפחתי אציין ראשית כי למבקשת בן נוסף אשר מתגורר בארץ נתינותה עמו היא שומרת על קשר רציף וכן כי בנה הבכור של מרשתך עלה לישראל בשנת 2005 ואילו מרשתך אשר כאמור הקימה תא משפחתי נוסף בארץ נתינותה, ביקשה להתאחד עמו והגישה בקשה למעמד עולה בשנת 2016, כ – 11 שנים לאחר עלייתו לישראל.

נשואה הייתה העותרת לבעלה הראשון, היהודי, כ – 4 שנים, שנסתיימו בשנת 1986, היינו, לפני כ – 33 שנים.

...

כללו של דיון במסקנה, שאין על הפרק החלטה מצד המשיב בה ניתן לאבחן שגיאות של ממש או החלטה החורגת ממתחם הסבירות.

סוף דבר, דין העתירה לדחייה; תוך שאזכיר את צו הביניים מיום 27.11.19, אורה שתעזוב העותרת את ישראל בתוך 30 יום מהיום.

לא אסתיר שבנסיבותיה של עתירה זו התלבטתי עד מאוד האם לא יהיה נכון לחייב את העותרת בהוצאות, ואך משיקולים שלפנים משורת הדין באופן קיצוני, החלטתי להימנע מכך.

אולם, אין זה מתקבל על הדעת כי במקרה של היתנגשות בין עקרונות יסוד שונים, "מזלו" של האחד, שעלה בגורלו להיכלל באחד מפרקיה הראשונים של החוקה העתידית, יעניק לו עליונות שייתכן שאינה אמורה ליפול בחלקו.

אכן, "מטרתם של יוזמי חוק הלאום הייתה לחזק את מה שנתפס בעיניהם כביטוי לאופייה של ישראל כמדינה יהודית, ולגבי חלק מהוראות החוק הוצהר מפורשות על ידי חברי כנסת אחדים כי הדבר יעשה בדרך של צימצום המחויבות לעקרונות יסוד דמוקרטיים, ובראשם החובה לנהוג בשויון כלפי כלל האזרחים. לפי גישה זו, חוק הלאום נועד להעניק לרשויות השילטון סמכות לפגוע בזכויות אדם, בעיקר בזכות לשויון..." (עשור ויצמן וברק מדינה "סעיף 7 לחוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי: 'המדינה רואה בפתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה'" טיוטה להערות קומנטר מאמרים (המכון הישראלי לדמוקרטיה, טרם פורסם) (להלן: ויצמן ומדינה); ההדגשה הוספה).

...

המסקנה היא כי סעיף ההתיישבות היהודית – המתיר הקצאה מפלה של משאבי קרקע במדינה על בסיס השתייכות לאומית – פוגע באופן קיצוני בליבת הזהות הדמוקרטית של המדינה.

לסיכום, הוראות סעיפי העקרונות, השפה וההתיישבות היהודית פוגעות אנושות בעקרונות-על המצויים בליבה של הערכים של המדינה כמדינה דמוקרטית, עד כדי שלילתם והפיכתם "פלסתר". חוק הלאום שולל את המאפיינים הגרעיניים של המדינה כמדינה דמוקרטית, באופן המצדיק התערבותו של בית משפט זה. כפי שפורט לעיל, מעבר לפגיעה האנושה בליבת הדמוקרטיה הישראלית, את הליך החקיקה של חוק הלאום אפיינו מאפיינים שאינם הולמים הליך חוקתי מן המעלה הראשונה, ואשר אין בכוחם להשיג את התכליות והרציונלים שהליך חוקתי נועד לקדם.

סוף דבר המיעוט (הערבי והדרוזי) בישראל – מיעוט ילידי, שאינו גר תושב או זר, הרואה במדינת ישראל את מולדתו בה מבקש הוא לחיות את חייו כשווה בין שווים, מתקומם על הדרתו ועל שלילת היותה של מדינת ישראל גם מדינתו.

העירעור שלפניי מעלה שאלה משפטית באשר לזכויותיהם של קטינים במעמד "נין של יהודי" שהם ילדי עולים חדשים זכאי שבות, אשר הוריהם התגרשו וחייהם התפצלו בין בית ההורה שעלה לישראל לבין בית ההורה השני במדינה אחרת.

בית המשפט לא מצא להתערב בהחלטת המשיב שלא לאפשר מתן מעמד בישראל לביתו של האזרח העותר, מספר שנים אחרי עלייתו לישראל: "העותרת איננה עומדת בקריטריונים. העותר עלה לישראל בשנת 1999 עם בתו האחת, בעוד בתו השניה, העותרת, נשארה עם אמה והגיעה בכל התקופה לשני ביקורים קצרים בקיץ לפני הגעתה לישראל, ופעם נוספת כשהגיעה לאחרונה לישראל בשנת 2005. משום כך אין העותרת עומדת בקריטריון לפיו על נינו של יהודי להגיע לארץ עם הוריו (או עם אביה) שנרשמו כעולים". בית הדין הורה למבקשת לעזוב את הארץ תוך 45 יום, או לפנות לרשות בעיניין זה (לאור מגיפת הקורונה).

אלא, שבניגוד למבוגרים שגירושיהם גורמים לפירוק התא המשפחתי ביניהם והם מפסיקים להיות בני מישפחה במובן חוק השבות ורשאים וזכאים להקים לעצמם תא משפחתי חדש, התא המשפחתי של הורים עם ילדיהם אינו מתפרק לאחר הגירושין, ואף לא במקרה שאחד ההורים מהגר למדינה אחרת, אלא הוא מתפצל ומשנה את טיבו ואת שגרתו.

...

בנסיבות אלה, אני סבורה כי הפעלת שיקול דעתה של הרשות ושל בית הדין לעררים, בהגינות, ביושר, בשוויון ובאופן ענייני, אינם יכולים להיתלות באי הכללת שמה של המערערת בטופס ובאי הגשת בקשה במקרה זה. אף אילו היה אביה ממלא את הטופס כנדרש, לא היה בכך כדי לשנות את תוצאת העניין ובתו לא היתה רשאית לעלות יחד עמו ולא היתה יכולה להתאזרח יחד עמו, לאור התנגדות אמה שהיתה ההורה המשמורן.

בנסיבות אלה אני סבורה כי התלות בנימוק טכני של מילוי טופס, ובמיוחד לאור ההחלטה שקיבלה המערערת עת בגרה לקשור את חייה עם מדינת ישראל מרגע שהוסר האילוץ שמנע זאת ממנה קודם לכן, אינה מצדיקה את דחיית הבקשה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל.