אזהרת עדות שקר בדיון בתביעה נזיקית

אלה הם הנימוקים שעמדו בבסיס ההכרעה, והאמור בפיסקה המובאת להלן מהוה נקודת מוצא גם לדיון בעתירה שלפנינו: "ההלוויה נערכת בנגב, בשטח ישראל; משפחתו של המנוח משתייכת לעדה הבדואית שבניה הם אזרחי ישראל שומרי חוק וחלקם אף משרתים בכוחות הבטחון; לא נשמע ולו קול אחד בקרב העדה המשבח או מהלל חלילה פיגוע דריסה, והמשפחה והעדה הבדואית מגנים תופעה מעין זו פה אחד ובכל תוקף. לטעמי, יש בדברים אלה כדי להקהות את החשש שהביעה המישטרה.

סעיף 23 לחוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, תשע"ו-2016 מורה כי "דין וחשבון, החלטה [...] וכן הודעה שהתקבלה בידי הנציב או עובדי הנציבות במסגרת מילוי תפקידם, לא ישמשו ראיה בהליך משפטי או משמעתי, למעט במשפט פלילי בשל מסירת עדות שקר", וממילא לא ניתן להגיש את מכתבו של ראש מח"ש שניתן במסגרת הבירור שערך הנציב.

השורה התחתונה בפרשה זו (לאחר שהצדדים הגיעו להסכמות בדיון הנוסף) היתה מתן צו מוחלט המורה ליועץ המשפטי לממשלה לערוך חקירה באזהרה לשוטר שלגביו נטען כי הוא חב באחריות פלילית למותו של מעורב שלא נשקפה ממנו סכנה ממשית, לאחר שבמסגרת בדיקה מקדימה נמצא כי אין מקום לחקור באזהרה את אותו שוטר.

הוא אינו דן, וממילא אין בו משום הבעת עמדה כלשהיא, בשאלת אחריותה הנזיקית של המישטרה (לשם כך נועד הליך התביעה האזרחית שהוגשה על ידי מישפחת המנוח); הוא אינו נוגע במישרין בבחינת הכשלים המקצועיים-מבצעיים, הפיקודיים והמשמעתיים שנפלו בהתנהלותם של השוטרים (כאמור, היבטים אלה נבחנו על-ידי המישטרה ולא נמצא כי נפל פגם המצדיק בנקיטת צעדים מעין אלה).

...

סוף דבר, אם תישמע דעתי נורה על דחיית העתירה ללא צו להוצאות.

השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים כי דין העתירה להידחות.

לפיכך, לוּ היינו מצויים בסמיכות זמנים לאותו יום מר ונמהר, לא הייתי מתקשה להגיע למסקנה כי את האירוע יש לחקור – ואדגיש: לחקור – לא רק לבדוק; לחקור – לא בהכרח להעמיד לדין.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה על נימוקיה ובתגובה לה הגעתי להכרעה כי דינה להדחות.

בגוף המסמך נכתב: מועד הבדיקה, הממצאים, אחוזי נכות שהמומחה מצא לנכון לקבוע, וכן הצהרת אזהרה מטעם המומחה שבדק, שהמסמך הנו ראיה, ושהדבר יהווה בחזקת עדות שקר ככל שהכתוב בו שגוי.

עת מדובר בתביעת נזיקין, הרי כדבר שבשיגרה על תביעה להתמך בחוו"ד רפואית באשר לאחוזי הנכות שנותרו לתובע.

...

בפרשת "מונדי" קבע כב' השופט מנדל את הדברים הבאים: "... המונח תעודת רופא וכן הטופס הרלוונטי בפקודת הראיות, מובילים למסקנה שיש להגדיר את מהותה של תעודת רופא, להבדיל מחוות דעת, למסמך אשר מתאר ממצאים בעטייה של בדיקה (ראה טופס תעודת רופא בתוספת הראשונה לפקודת הראיות). עיון בחוות הדעת הרלוונטית מגלה כי בתוך ה – REPORTMEDICAL – אשר הוגש, מופיע בסעיף המסקנות אחוזי נכות צמיתה. מסקנה כזו איננה בדיקה או רשימת ממצאים אלא חוות דעת של מומחה המוציא את הנדון מהסיווג של תעודת רופא, ברי, כי לא ב"כ צד זה או אחר הוא אשר יקבע את המסמך אשר הוגש הינו תעודה רפואית או חוות דעת מומחה, אלא, תוכן המסמך". במילים אחרות, כאשר במסמך אין רק תוצאות בדיקה, אלא גם מסקנות באשר לאחוזי הנכות הנובעים מהמצב הרפואי - כמו בענייננו- עסקינן בחוות דעת רפואית וכך הדין באשר למסמך מושא ההחלטה.

היא יכולה לספק להוכחת עצם הפגיעה, אך לא למסקנה באשר לנכויות שנותרו - בעוד אלה נדרשות לתובע, במרבית המקרים.

סוף דבר הבקשה נדחית .

"אֶת ה' אֱלֹקיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ": (חומש דברים, פרשת עקב פרק י', פסוק כ') "כשם ששבועת שווא ושקר בלא תעשה, כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תישבע זו מצות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להישבע בשמו." (משנה תורה לרמב"ם, ספר הפלאה, הילכות שבועות, פרק י"א, הלכה א') רקע לפניי תביעה נזיקית שעילותיה תקיפה, מעשה מגונה, הטרדות והוצאת לשון הרע.

לאחר שגם ניסיון זה להביא את הסיכסוך לידי סיום לא צלח, קבעתי את התיק להוכחות ולאחר ששוכנעתי שגירסאות העובדתיות הקוטביות בין הצדדים מצביעים על כך שמי מהם משקר במצח נחושה וכשתחושתי היא שהם יראים הרבה יותר לשקר תחת שבועה בשם ה' מאשר בפני החוק וה"ערכאות", החלטתי להשתמש בסמכותי הקבועה בסעיף 5 לחוק לתיקון דיני הראיות (אזהרת עדים ובטול שבועה) תש"ם-1980 וקבעתי שיש יסוד להניח כי השבעת עדים בתיק זה עשויה לסייע לגילוי האמת ולפיכך הוריתי כי העדים יושבעו לפני עדותם על פי הנוסח הקבוע בחוק.

מאחר שרק במועד דיון ההוכחות הסתבר שאף עד לא היה מוכן להעיד בשבועה וגם לא היו מוכנים להגיע להסדר דיוני אחר, הוריתי על מחיקת תצהירי העדות מהתיק והצדדים סיכמו טענותיהם בע"פ. טענות הצדדים לטענת התביעה, ביום ה – 18.10.16, התובע, בן 47 בזמן הארוע (להלן: "התובע"), התייצב מחוץ לבית הכנסת נחלת משה בבני ברק על מנת למחות כנגד היתנהלותו של ראש הישיבה הרב יגאל רוזן.

...

הבעתי בפני הצדדים את תחושתי הקשה שניהול תיק זה ב"ערכאות" (וראה לעניין זה החלטתי מיום 5.5.08 בת"א (ת"א) 16016/07 אסקימו סחר בע"מ נ' משה וידיסלבסקי) עלול לגרום לחילול ה' גדול, כשמדובר בסכסוך בין חרדים לדבר ה' אשר הגיעה לכדי ביזיון וקצף, השתלחות איש ברעהו ואלימות מילולית ופיזית תוך התעלמות בוטה מדברי "הנשר הגדול": "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו, ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אישה...הרי זה עובר בלא תעשה, אפילו להגביה ידו על חברו אסור וכל המגביה ידו על חברו אף על פי שלא הכהו הרי זה רשע". (רמב"ם הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכות א' -ב').

לדידו של ב"כ התובע המלומד, טענת הנתבע כי ניסה למנוע מהתובע לפגוע באחרים דינה להידחות שכן היו שם במקום בין 100 ל200 איש כך שלא סביר שהתובע התכוון לפגוע בהם.

ב"כ ההגנה המלומד טוען כי יש לדחות את התביעה וזאת בשל העובדה כי אין תצהירים בתיק ולפיכך אין התובע יכול להוכיח את תביעתו.

דיון והכרעה לדידי דין התביעה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט בסך 1,800 ₪.

בנוסף נטען להעדר עילה לפי חוק הגנת הפרטיות, פקודת הנזיקין וחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, שכן כתב התביעה נעדר אפילו פירוט עובדתי מינימלי לטענות אלה.

לטענתה, החובה למסור עדות בחקירה משטרתית, איננה מקנה פטור מלשון הרע כאשר נמסרת עדות שקרית במפגיע.

עוד הוצע לצדדים לשקול איחוד הדיון עם תביעת לשון הרע אחרת שהוגשה ע"י התובעת כנגד עובדת בנק אחרת, שאף היא עדה במסגרת כתב האישום הפלילי.

כך למשל, כאשר נערכה "שיחת אזהרה", נקבע כי חובה זו מתפרשת אף על "שיחות אזהרה" ע"י ראש מחלקת הפיקוח על קרנות נאמנות, שכן שיחות אזהרה מעין אלה עשויות להיכלל בגדר חובתה על פי דין (ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש (22.2.2017).

...

אני מקבל אפוא את הבקשה החלופית לעיכוב הליכים בתובענה.

בשלב זה אני מורה על עיכוב הליכים עד לאחר פגרת בתי המשפט, היינו עד ליום 6.9.2024 בתקווה כי עד אז יסתיימו ההליכים בתיק הפלילי.

התובעת תשלם הוצאות הבקשה לנתבע בסכום סמלי בסך 2,500 ₪.

א. וחברתה, הנתבעת 2, הגישו תלונות שוא במישטרה ומשעה שעשו כך הרי שהן "...נהגו ברשלנות כלפי התובע. ... פעולתן גרמה להוצאת דיבתו רעה של תובע ונזקים לשמו הטוב". בעקבות תלונתו על ארוע אלימות של א. כלפיו בשעה שהיא וחברתה, הנתבעת 2, הגיעו לפתח ביתו על מנת לקחת את ילדיהם המשותפים "... להפתעתו מצא את עצמו נחקר באזהרה על תקיפת חברתו של אישתו, נתבעת מס' 2". הוגש כנגדו כתב אישום (ת.פ.(אילת) 27651-11-19 בפני כב' השופט שי ברגר).

"...בשנים האחרונות ...[אנו עדים ל] חדשות מחרידות אודות נשים העוברות אלימות פיזית, מינית, כלכלית ונפשית מצד בני זוגן ואף לעיתים מוצאות את מותן עקב אלימות חוזרת ונישנת של בני זוגן כלפיהן, וזאת למרות שמשטרת ישראל, גורמי אכיפת החוק והרווחה היו מודעים לאלימות". מטרת הגשת התביעה היא בעצם הגשתה ולא לצורך הדיון בה. החזרה מכתב האישום על ידי המאשימה לא נעשתה משום ש"הנתבעות העידו עדות שקר,.

מ. נישאל "מי יושבת כאן ועל מה התלוננת נגדה? ת. א. על תקיפה איומים וחבלה...". משעה שהתובע שם יהבו על הגשת כתב האישום הרי שלגישתו די בכך שהמאשימה חזרה בה מכתב האישום נגדו כדי לראות בעדותה של א. (שכן אין תלונה מכוחה הוגשה כתב האישום) כבסיס מספיק לחיובה הן מכוח פקודת הנזיקין והן לשון הרע.

...

משכך, משעה שדבריה לא הוזמו אני מקבל את תצהירה ועדותה אמינה בעיני.

דומני שכל מי שעיניו בראשו יגיע לכדי מסקנה שייחוס הדברים לא. גרושתו ולכל אישה באשר היא מהווים לשון הרע.

משכך אני קובע שהפרסום שהושמע באזני החָברה בקפה קרמה הוא לשון הרע של מ. כלפי א. בשים לב לאמור לעיל אני מקבל את תביעתה של א. כלפי מ. בפרסום השני ולאור התוצאה אליה הגעתי מ. יישא בהוצאות א. בסך 10,000 ₪.