על סמך שיחה עם המוביל ועם עדים נוספים הגיע החוקר למסקנה, כי הנתבעת ביצעה שתי הובלות, בראשונה הובילה את הסלון ואת המקרר שהיו בדירה אל דירתה החדשה, או למרפאת השיניים שלה, ובשנייה הובילה רהיטים ומוצרי חשמל מדירותיה השונות בעכו אל הדירה המושכרת.
הנתבעת מוסיפה וטוענת בתצהירה, כי בתום שנת השכירות השנייה (בקומה השישית) רצתה להמשיך לשנת שכירות נוספת, וגם החוזה הקנה לה אופציה כזו, אולם התובע היתנה את המשך השכירות בהעלאת דמי השכירות מ-3,000 ₪ ל-4,000 ₪, דבר שלא היה מקובל על הנתבעת.
לעניין זה יש לעיין ברשימה שצורפה לכתב התביעה, ואשר בה פורטו כל פרטי הריהוט והציוד החשמלי שנותרו בדירה, לרבות אלו שעל פי עדותו של התובע נשארו בדירה לאחר שהנתבעת עזבה אותה (יובהר, עסקינן ברשימה שנערכה לצורך הגשת התביעה, ולא בנספח להסכם השכירות).
כאמור, בכתב התביעה ובתצהיר התובע נטען, כי הנתבעת נזקקה לארכה על מנת להחזיר את הדירה לחזקת התובע, וכי התובע הסכים לכך.
...
איני באה להטיל דופי במהימנות התובע, חלילה, אך גם איני רואה סיבה להטיל דופי במהימנותה של הנתבעת; וככל שהתביעה נשענת על מהימנות העדים, הרי שכפות המאזניים מעוינות הן, ודינה להידחות.
מאחר ונותר בלבי ספק מסוים בעניין הסלון (ובעניין זה בלבד), ראיתי לנכון להביא עניין זה בחשבון בפסיקת ההוצאות, במובן זה שעל אף מסקנתי כי דין התביעה להידחות, הרי שלא אחייב את התובע בהוצאות הנתבעת, מעבר לסכומי ההוצאות שנפסקו במהלך ניהול התיק.
סוף דבר, לאור כל המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.
