בית המשפט העליון ניסח את הדברים באופן ממצה לאחרונה:
"השאלה שעל בית המשפט להציב בפניו, היא אם גורמי המישטרה או הפרקליטות פעלו באופן בלתי-סביר. שאלה זו יש לבחון על רקע המידע שעמד בפני הגורמים הרלוואנטיים בעת החקירה ועובר להגשת כתב האישום, בהנתן 'הערפל הנילווה באופן אנהרנטי לחקירה המשטרתית'... ...גם אם גורמי החקירה והתביעה טעו בהערכת משקלן ומהימנותן של הראיות, הרי שבית משפט זה עמד בעבר על כך שלא כל טעות שנעשתה בזמן אמת על ידי המישטרה, מהוה הפרה של חובת זהירות או התרשלות..." (ע"א 8209/19 רוברט דויטש נ' מדינת ישראל (1.7.2021)).
שלב הגשת כתב האישום והבקשה למעצר עד לתום ההליכים
בתוך תקופת מעצר קצרה של ששה ימים, הובא התיק בפני הפרקליטות, אשר סברה כי יש מקום להגשת כתב אישום ובקשה למעצר על לתום ההליכים, והגישה ביום 2.3.2015 הצהרת תובע, וביום 4.3.2015 כתב אישום ובקשה למעצר עד לתום ההליכים.
...
הנתבעת טענה כי אין יסוד לטענת הרשלנות, שכן למרות הזיכוי בסופו של דבר, התנהלות המדינה היתה התנהלות סבירה וראויה לאורך כל הדרך:
ראשית, נטען כי ב"כ התובעת עצמו הסכים בתחילת הדיון לקיומן של ראיות לכאורה, כך שעמדה לדיון רק סוגיית עילת המעצר, ולנוכח תסקירי שירות המבחן אשר לימדו על הערכת סיכון גבוהה מאד, לא היה מנוס ממעצרה של התובעת.
סיכומו של דבר - השילוב של שלושת השיקולים: כי עניין הפגיעה העצמית והסכין היה ידוע גם ללא החומר, כי החומר הומצא בסופו של דבר בשלב מקדמי, וכי הזיכוי לא היה קשור לחומר שבתיקי הרווחה ובית הספר – מוביל בהכרח למסקנה של העדר קשר סיבתי בין המחדל שבהעדר איסוף החומר מהתיקים לזיכוי.
בית המשפט פירט בהכרעת הדין, שורה ארוכה של תמיהות שעלו מחקירתה הנגדית של הקטינה, והן שהביאו בסופו של דבר לזיכוי מחמת הספק.
סיכומו של דבר
לנוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית.
