אופן חישוב הפיצויים בנזקי גוף

על פי נוסח הסכמי הפשרה שצורפו לתצהיר התובע, סכום זה כלל גם פיצוי לסילוק תביעתו בגין נזק גוף.

בהיעדר חישוב מפורט באשר לאופן חישוב הפצוי עליו הסכימו הצדדים, יונח שבסיס השכר של התובע עמד על 7,000 ₪.

...

אשר על כן, גם בהנחה שיש להטיל על הנתבעים אחריות לפיצוי התובע בגין 25% מהנכות במועד פרישתו מעבודה אצלם, נזקיו של התובע "נבלעים" בתגמולי המל"ל, ודין התביעה להידחות.

לסיכום התובע עבד כנגר אצל הנתבעים, עבודה פיזית, הכוללת גם, אך לא בעיקר, הרמת פלטות עץ והובלת רהיטים להרכבה בבתי הלקוחות.

לפיכך דין התביעה להידחות.

בפני תביעת התובעת לפיצוייה בגין ניזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה מפגיעתה בתאונת דרכים שאירעה ביום 22.1.12.

יתירה מכך, אופן חישוב הפצוי בכל אחד מההליכים שונה במהותו, ונקבעו לגביו כללים שונים.

בעוד שביחס לתביעות תלויים/עיזבון נקבע ככלל כי החישובים יבוססו על המצב הנתון בעת התאונה שגרמה לפטירת המנוח (מבחינת הרכב המשפחה למשל) הרי שבתביעות לניזקי גוף אנו מנסים, באמצעות כללים שונים, לחזות את העתיד התעסוקתי של הנפגע (על בסיס המידע שהצטבר לגביו בעבר, ככל שהצטבר), כאשר הכלל לגבי קטינים ובגירים צעירים (כפי שהיתה התובעת במועד התאונה), הנו כי בהיעדר נתונים סותרים, בסיס השכר לחישוב ההפסדים העתידיים יהא השכר הממוצע במשק בעת ביצוע החישוב (רע"א 7490/11 חטיב נ' חאג' ואח' (18.12.11)).

...

לאחר בחינת מלא טענות הנתבעת ותשובות המומחה אני סבורה כי אין מקום לסטות מקביעותיו ביחס לנכות הרפואית, שכן הוא הסביר הסבר היטב את הבסיס לקביעותיו אלו, ולא מצאתי נימוק מספק לסטות מהן.

אינני מקבלת טענת הנתבעת כי התובעת איננה בעלים במשותף בעסק, והסבריה מדוע הוצהר בפני ביטוח לאומי על כך שהיא תשתכר כפול מבעלה בעסק, כמו גם מדוע בעלה רשום כעוסק המורשה וכשוכר הנכס (עמ' 17 שורות 6-12) הינם הסברים סבירים.

במכלול הנתונים, בהתחשב בתקופת ההחלמה לה נזקקה התובעת כעולה מהמסמכים הרפואיים, בהפסדי השכר של האם אשר לטעמי הוכחו כדבעי ואף הוכח הקשר שלהם לפגיעת התובעת (אם כי בחלקם גם לאובדן תמיכת הבעל המנוח, כך שאכן נכללו בתביעת התלויים), ובהתחשב בנכות שנותרה לתובעת אשר השפעתה התפקודית תבוא לביטוי גם ביכולתה לקיים את משק הבית, אני סבורה כי יש לפצות את התובעת כדלקמן: לעבר – סך של 24,000 ₪ עבור חצי השנה הראשונה, וסך של 20,000 ₪ ל-6.5 השנים שחלפו מאז, ובסה"כ 44,000 ₪.

סך נזקי התובעת אם כן הינם: הפסד השתכרות בעבר - 22,000 ₪ הפסד השתכרות בעתיד - 346,264 ₪ הפסד פנסיה - 36,033 ₪ עזרת צד ג' – לעבר + לעתיד - 124,000 ₪ הוצאות, נסיעות, ניידות - 20,000 ₪ כאב וסבל - 43,500 ₪ סה"כ 591,797 ש"ח לסיכום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 591,797 ₪ בצרוף החזר אגרה ששולמה (בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומה ועד היום), ובצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 903,012 ₪.

לא הייתה גם מחלוקת בדבר קיומו של קשר סיבתי בין השמוש לבין הנזק, שכן הרכב לא היה זירה בלבד, אלא הנפילה קשורה באופן ישיר לשימוש שעשה התובע ברכב (ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה רביעית), בעמ' 268).

עם זאת, נקבע כי: "זה מזמן השתרשה בפסיקה ההלכה שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על ידי בן זוגו או קרובו ולא על ידי עובד שכיר אין זו סיבה מספקת לשלול מן הניזוק את הזכות לקבל את ערך העזרה שהוא זקוק לה...". (ע"א 428/77 סגל נ' שרף (לא פורסם), מצוטט אצל קציר, פיצויים בשל נזק גוף, בעמ' 823)).

...

מתלוש השכר של חודש 7/16 ניתן לראות כי עמדו לרשות התובע 34 ימי מחלה ומשכך הוא ניצל כמעט את מלוא ימי המחלה שעמדו לרשותו לצורך קבלת שכר בחודש זה. מצב זה יכול להביא למסקנה בדבר נזק עתידי, שכן "אם יחלה בעתיד ולא יעמדו לרשותו ימי מחלה כמספר הימים שיחלה, ינוכו ממשכורתו ימי העדרותו מהעבודה" (ע"א 481/89 ניסים חנונה נ' רשות הנמלים בישראל (8.10.92)).

הנתבעת מצידה טוענת כי הפגיעה אינה תפקודית כלל ומשכך לא הציעה פיצוי כלל בראש נזק זה. אין בידי לקבל את טענת התובע על אודות עלייה צפויה בשכרו עד גובה השכר הממוצע במשק.

אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 207,428 ₪.

השאלה המתעוררת, איפוא, לנוכח גדר המחלוקת כעולה מכתבי הטענות בין התובעת לנתבע 2 והדורשת הכרעה היא: האם במסד הראייתי שהונח לפניי, הוכח כי התובעת נפגעה כתוצאה מפגיעת רכב בו נהג אותה שעה הנתבע 2, ואזי יש לראותה "כנפגעת" כמשמעו של ביטוי זה בחוק הפיצויים ("אדם שניגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים"-סעיף 1 לחוק) או שמא מדובר בתאונה של נפילה עצמית על הכביש ללא קשר סיבתי לרכב בו נהג אותה שעה הנתבע 2 לקראת מעבר החציה ברחוב אלופי צה"ל בחולון.

פגיעה בכושר הישתכרות לעתיד אופן חישוב ראש נזק זה יעשה על פי הנתונים שהוצגו בתום הניתוח לעיל קרי: בסיס שכר של 10,000 ₪ נטו ו- 5% נכות תפקודית עד הגיעה לגיל 67 בתוספת 12.5% פנסיה כדלקמן: 10,000 ₪ X 5% X 286.35 X 1.125%= 160,000 ש"ח (במעוגל).

...

די באמור לעיל כדי להגיע למסקנה כי גרסתו של הנתבע 2 המכחיש את עצם קרות התאונה אינה אמינה ואינה מהימנה ולא נותר אלא לדחותה ולאמץ את גרסת התובעת במלואה.

לאור כל המקובץ לעיל, באתי למסקנה כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים ברכב בו נהג הנתבע 2.

סוף דבר לאור כל המקובץ דלעיל, הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 190,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% +מע"מ ואגרה.

בנסיבות המקרה יש לבצע חישוב על פי הנתונים ערב ההחמרה ולחלופין לקבוע הסדר חישוב עבוד נפגעים בני 18-21 שנה על בסיס השכר הממוצע במשק בהקש מהפסיקה הנהוגה ביחס לפצוי ניזקי גוף לנפגעי פלת"ד. התובע הוסיף וטען כי משעה שנותנת תעודת הציבור לא ערכה את החישוב במקור אלא נערך הוא על ידי עובדת אחרת שפרשה לגימלאות, לא ניתן לחקור את מבצעי החישוב בזמן אמת עובדה המשליכה על מהימנות המידע ופוגעת במשקל הראייתי שיש ליתן לבסיס השכר שחושב על ידי הנתבע.

פסק בית הדין הארצי באשר לאופן חישוב הקצבה כי מבוטח "זכאי לידרוש בירור של חישוב קצבתו גם לאחר שעברו מספר שנים מאז החל לקבל קצבה". בירור באשר לדרך חישוב הגימלה איננו בגדר תביעה על כן, לא חלה הוראת סעיף 296(א) ואין הוא כפוף לטענה בעיניין שהוי וזאת בשונה מפנייה אשר עוסקת בהפרשי קצבה אשר הנה בגדר תביעה על כן, יחולו עליה הוראות החוק בעיניין תשלומים רטרואקטיביים והבחינה הרלוואנטית בעיניין הגשת התביעה תוך 12 חודשיים ממועד הווצרות העילה.

...

השאלה העיקרית הנצבת במוקד הליך זה היא האם כדין חשב הנתבע את בסיס השכר לתשלום דמי פגיעה להם זכאי התובע וכן האם כטענת הנתבע דין התביעה להידחות מחמת שיהוי בהגשתה? רקע עובדתי התובע יליד שנת 1982 , הוכר כנפגע עבודה עקב אירוע תאונתי אשר ארע בדרכו מביתו לעבודה ביום 2.4.2004.

תמצית טענות הנתבע דין התביעה להידחות שכן הנתבע עומד על טענת ההתיישנות ביחס להחלטות שנתנו ונשלחו אל התובע טרם לחודש ינואר 2018, וזאת בהעדר הסבר מדוע הוגשה התביעה בחלוף המועד הקבוע בחוק.

דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית אשר לטענת הנתבע על פיה דין התביעה להידחות מחמת שיהוי – נבהיר כי אין לקבל טענה זו שעה שלא מדובר בהגשת תביעה לנתבע אלא בבירור בסיס השכר.

     לאחר שבחנתי את טענות המערערת, הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן בדרך של פרשנות הוראות החוק להגיע לתוצאה שונה, כמבוקש על ידי המערערת, ונדרש תיקון חקיקה על מנת שייקבע כי גמלת הנכות במקרה של החמרת מצב של המבוטח תשולם על בסיס שכר שונה משכרו של המבוטח עובר לפגיעה בעבודה".

אשר לטענת התובע על פיה יש לאמץ בעניינו את הוראת סעיף 115 ולהחילה בהתאמה על סעיפים 97-98 כך שבסיס השכר יקבע על פי השכר הממוצע במשק, לא מצאנו מקום לקבל את הטענה שעה שסעיף 115 עוסק במי שטרם מלאו לו 18 שנים, עובדה אשר אינה מתאימה לעניינינו שכן התובע נפצע לאחר גיל 21 על כן, אין מקום להקיש מעניין זה לעניינינו אנו.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אין מנוס אלא להורות על דחיית התביעה שעה שחישוב בסיס השכר נערך בהתאם לדין ונתוני השכר הרלוונטיים ערב פגיעת התובע.