אופן הטיפול בתיק תלונות לקוח נגד עורך דין

התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות, הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה היתנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי-יושר כלפי הלקוח, עשויות לשמש עילה לתביעה נגד עורך הדין בגין הפרת חוזה.

וכך גם לעניין הגשת ראיות ובחירת עדים: "אכן הערכת עבודתו המקצועית של בעל מיקצוע וקביעת רשלנותו אינה משימה קלה; יתכן שקשה היא במיוחד כשהמדובר בעורך דין, אלא אם כן הרשלנות וחוסר המקצועיות זועקים. הלא בשאלה אם לנקוט בצעד פלוני בטיפול בתיק, כגון הגשת ראיות או בחירת עדים, תתכן החלטה אחת ותתכן החלטה אחרת, וטעות בשקול דעת אינה בהכרח רשלנות" (רע"א 417/05 אברהם נ' קדם [פורסם בנבו] 18.7.05) לא למלאכי השרת יוחד מיקצוע עריכת הדין אלא לבני האדם.

"תביעת רשלנות נגד עורך דין בגין שאלות ששאל, או שנימנע לשאול, במסגרת דיון בבית משפט אינה פשוטה עיונית, ובוודאי קשה מאוד להוכחה, וכדי שתתקבל טעונה היא מובהקות יתרה. על מנת לקבל את התביעה, על בית המשפט לשים עצמו בנעלי המותב אשר דן בתיק שלגביו נטענת הרשלנות, ולבחון באופן הפותטי כיצד היה מתפתח המשפט אילו נישאלה השאלה שעורך הדין נימנע – כנטען ברשלנות – מהצגתה לעד. קרי, על בית המשפט להכריע כיצד היה העד משיב לשאלה, כיצד היתה משנה תשובה זו את מערך השיקולים, ובסופו של דבר – לשער, כימעט לנחש, כיצד היה מכריע המותב המקורי בתביעה כמכלול" (ע"א 9022/08 מגורי-כהן נ' עו"ד קמר [פורסם בנבו], 3.5.2010).

הנתבעים, כאמור, אינם מכחישים את האמור בתלונה ואף לא מכחישים שלא הציגו את התלונה במהלך בירור התביעה, אך כופרים בטענה לטעות או לרשלנות בהתנהלות זו. לפי גרסת הנתבעים (למשל סעיף 32 (ו) בתצהיר נתבע 3), לאחר עיון בתיק המישטרה בכללותו לפני ישיבת ההוכחות, נתקבלה החלטה שלא לעשות בו שימוש שכן במסגרתו גרסה ברורה של דליה לפיה התובע תקף אותה, והאמור בתיק בכלל פועל לחובתו של התובע.

...

ומשכך, אפילו בסופו של יום נדחה הערעור בהסכמת התובע והמלצת המותב בפניו התברר הערעור, אין כל בסיס לטענה המבקשת לייחס לנתבעים רשלנות וחוסר זהירות בעצם הגשתו.

גם טענה זו – נדחית.

אשר על כן אני דוחה את התביעה.

לפני תביעת לשון הרע שהגיש עורך דין נגד לקוח לשעבר, בגין תלונה שהגיש הלקוח נגד התובע לועדת האתיקה המחוזית, הארצית, וכן בגין תלונה שהגיש נגדו הלקוח למשטרת ישראל.

האם ניתן להעלות על הדעת שסיפור כזה הוא סיפר אמיתי? מדוע התובע צריך לפנות לעורך דין שמייצג לרוב בבתי הדין לעבודה, לעשות לו הצגה שלמה, לנסוע, לחזור, לצלם מסמכים, לבקש לברר מה פשר הסכם הפשרה, והכל כדי להגיש תלונות? מה התועלת בדבר? מהחומר הקיים בתיק עולה כי הנתבע פנה לבא כוחו החדש ללא ידיעה שתביעתו נדחתה והוא ביקש בתום לב לחדש את ההליך נגד מעסיקתו.

באשר להגשת תלונה ללישכת עורכי הדין נקבע בת"א (הרצליה) 32132-07-15 עו"ד י' ה' נ' א' י' (פורסם במאגרים משפטיים), כדלקמן: "...הלכה הנה כי באופן עיקרוני לישכת עורכי הדין, ובפרט ועדת האתיקה שלה, מהוה רשות מוסמכת לצורך ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

כן נרשם כי הנתבע החליט, במסגרת ההסבר הדליל הנ"ל, להעביר את הטיפול בתיק לעורך דין אחר שימשיך לטפל בתביעה (ראו סעיפים 11 ו- 12 לתלונה).

...

אין בידי לקבל טענה זו. אינני רואה בכך שהתובע פנה לעורך דין בדיני עבודה, אינדיקציה לכך שלא חתם על המסמך שבמחלוקת, או אינדיקציה לכך שלא ידע על מה הוא חותם.

הנתבע עתר כאמור לדחיית התביעה לאחר שעיינתי בפסיקה בתיקים דומים וכאשר לקחתי בחשבון כי התובע הינו עורך דין ששמו הטוב הינו נכס חשוב שלו בעבודתו היומיומית, ולאור חומרת החשדות נגד התובע – חשדות בזיוף מסמכים – אני פוסקת שהנתבע ישלם לתובע סך של 40,000 ₪.

כמו כן אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובע שכ"ט בסך של 10,170 ₪.

בגדריו נתקבל באופן חלקי עירעורו על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין בתל-אביב והמרכז (להלן- בית-הדין המחוזי), בתיק בד"מ 104/14, הכרעת-הדין מיום 16.8.2017 וגזר-הדין מיום 9.3.2020 (עורכי הדין אב"ד עו"ד ניר יסלוב, עו"ד שמשון מרון ועו"ד יעקב אברמוביץ).

על הטענות, העובדות וההליכים בתמצית העובדות- המתלוננים שכרו את שירותיו המשפטיים של המערער לצורך פינוי שוכרים מהדירה, ולפי גירסתם, גם לצורך נקיטת הליכי הוצאה פועל לגביית חובם, לרבות נגד הערבים להסכם השכירות ובכלל זה, איתורם.

בנסיבות אלו, פנו המתלוננים בכתב אל המערער בדרישה לקבל את המסמכים בתיק לצורך העברת הטיפול לעורך-דין אחר וכן את כספי השכירות ששולמו והוחזקו בידיו בנאמנות בקיזוז הוצאותיו המשפטיות.

המערער דרס ברגל גסה כל מחויבות החלה עליו מתוקף מקצועו כעורך דין, ופגע- פגיעה של ממש- במערכת יחסי האמון שבין עורך-דין ללקוחו שהיא המסד לעבודתו של עורך דין, ובלעדיה אין תכלית למקצוע עריכת הדין, ופגיעה בה משולה לחתירה תחת אושיות קיומו של המיקצוע.

בהודעת העירעור, ולאחר שהציג את המהלך הדיוני בהליך המשמעתי לפני בית-הדין המחוזי, השיג המערער על דחיית טענתו לבטלות ההליך מטעמים הגנה מן הצדק ובשל פגיעה בקיומו של הליך הוגן היורדת לשורשו של ההליך, על-יסוד, ביחד ולחוד, הנימוקים הבאים: אי חתימת הכרעת-הדין על-ידי אחד מחברי ההרכב באופן אישי; מתן הכרעת-הדין בחלוף שנתיים וחצי, בנגוד לכלל 42 לכללי לישכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשע"ה- 2015 (להלן- כללי סדרי הדין); קיומו של דיון שמיעת ראיות בגדריו העידו עדי המשיבה ללא נוכחות המערער וחרף בקשת דחייה עקב אשפוזו בבית-חולים; אי מינוי סנגור למערער חרף בקשותיו לפי סעיף 17 לכללי סדרי-הדין ואפשרות הרחקתו לצמיתות מהלישכה; מניעת המערער למסור עדותו בעדות ראשית; אי הגשת סיכומים בשל שלא קיבל את ההחלטה שהמורה על הגשתם; אי זימון עד הגנה אשר יש בפיו להעיד על מסירת עותק של המסמכים לידי המתלוננים תוך מתן משקל לחובו לאי העדתו; דחיית בקשתו לדחיית מועד הטיעונים לעונש, לאחר שנמסרה לו הודעה 3 ימים קודם לדיון בלבד, בעוד שגזר-הדין ניתן בסופו של דבר בחלוף שנתיים וארבעה חודשים; שהוי בלתי סביר ובלתי מידתי בהתמשכות ההליך.

...

לאור כל האמור, הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב-הקובלנה.

ככלל, "...ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרא או לקולא, יאמר את דברו" (על"ע 8/89 רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד כד(1) 706, 709 (1990); על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים (8.7.2007; להלן- עניין חיים); בר"ש 4660/12 עו"ד אברהם עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין בישראל (12.7.2012); בר"ש 8042/18 פלוני נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, מחוז דרום (20.11.2018)).

לשון אחר, משנבצר מחבר המותב לחתום באופן פורמלי על הכרעת הדין, המקובלת עליו ועשה כן באמצעות הסמכה מלאה ומפורשת של ראש ההרכב, לחתום בשמו, אין בכך פסול לא כל שכן, כזה היורד לשורש העניין.

סוף דבר, ומכל הטעמים שהובאו לעיל, הערעור על הכרעת-הדין נדחה.

עוד אציין בנוגע לטענת השהוי, כי אכן התביעה בתיק זה הוגשה כחמש שנים לאחר ההיתקשרות, אולם היתנהלות התובעת לאורך השנים – ובכלל זאת הגשת תלונה לועדת האתיקה של לישכת עורכי הדין (במסגרתה אף טענה שהיא זכאית להשבת שכר הטירחה ששולם) ופניות באמצעות עורכי דין בשמה – לימדו בבירור כי היא לא זנחה את טענתה כי היא זכאית להחזר (למצער חלקי) של שכר הטירחה ששלמה לנתבע (ויצויין כי כבר במכתב באת כוחה של התובעת דאז מיום 15.6.2014 הועלתה בבירור הטענה כי כתב התביעה הוגש רק לאחר קבלת מכתב הפסקת ההיתקשרות ובעקבותיו).

וכך נפסק באותו עניין: "אין לקרוא דברים אלו (שנפסקו בעיניין ביניש עדיאל – הערת הח"מ) באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין לנהוג בתום לב. אמנם, חוזה מסוג זה מבוסס על אמון הדדי, וברי כי מקום בו לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הנה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פצויי ציפייה. זאת, מתוך הבנה כי יש לשמר את אותו יסוד אמון ולהבטיח כי ימשיך להתקיים ביחסים שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם. החשש הוא, כי אם יידע לקוח, מבעוד מועד, כי בכל מקרה ומקרה יחוייב בתשלום פצויי ציפייה לעורך דינו, הרי שיימנע מלהפסיק את הייצוג וימשיך בהתקשרות שאינה רצויה לו, גם באותם מקרים בהם יסוד האמון של הלקוח בעורך דינו אינו קיים עוד...

כך, בספרו, "אתיקה בעריכת דין" (ההוצאה לאור של לישכת עורכי הדין תשס"א-2001) כתב השופט בדימוס פרופ' קלינג כלדקמן: "אין לחייב את הלקוח בתשלום מלוא שכר הטירחה, אם טיפולו של עורך הדין יופסק לפני השלמתו. נראה שהוראה כזו תיפסל בשל היותה נוגדת את תקנת הציבור, בפגעה בזכותו של הלקוח לבחור בעורך דין ולהחליפו שירצה בכך. בין עורך הדין ללקוחו קיימים כאמור יחסי אמון. עורך הדין חייב להעמיד בראש מעיניו את עניין הלקוח, תוך מניעת היתחשבות בכל אינטרס אישי שלו. ללקוח צריך שיהא אמון מלא בפרקליטו. כאשר אמון זה מתערער, יש להעניק ללקוח את האפשרות להפסיק את הקשר עם עורך דינו, תוך מתן אפשרות מלאה לבחור פרקליט חדש, בלא שהדבר יגרור אחריו "סנקציה"..

התביעה מכוח חוק הגנת הפרטיות כאמור, התובעת טענה כי הנתבע פגע בפרטיותה בכך שבתשובתו לתלונה שהגישה נגדו לועדת האתיקה ללישכת עורכי הדין, היתייחס וחשף פרטים שמסרה לו, לרבות בדבר הרגליה המיניים.

...

בכתב ההגנה, טען הנתבע (בהרחבה יתרה, הרבה מעבר לדרוש) כי דין התביעה להידחות בהעדר עילה (בשל טענות עובדתיות סותרות ביחס לנסיבות הפסקת הייצוג), ובשל התיישנות העילה מכוח חוק הגנת הפרטיות.

לא מצאתי ממש בטענת הנתבע כי הידרשות לפרטים אלו, שהם עניינים אישיים וכמוסים בהם שיתפה אותו התובעת במסגרת טיפולו בענייניה, הייתה חיונית לצורך תשובתו לתלונה שהוגשה נגדו, ומקובלת עליי טענת התובעת כי היה בדברים כדי לפגוע בה ובפרטיותה שלא לצורך.

לפיכך, ומכיוון שהתובעת עתרה בקשר לפגיעה בפרטיותה רק לפיצוי סטטוטורי מכוח חוק הגנת הפרטיות ולא תבעה פיצוי מכוח דיני הנזיקין הכלליים (וממילא לא הוכיחה נזק) – הרי שדין תביעתה בעניין זה להידחות.

סוף דבר העולה מן המקובץ, כי מצאתי לקבל את תביעת התובעת בחלקה, ולפיכך אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 40,000 ₪.

בשים לב למורכבותו היחסית של התיק בהשוואה לתביעות קטנות, בשים לב לכך שהתובע איננו עו"ד ואיננו מיוצג אלא רק הסתייע במעסיקו לצורך ניהול תביעה זו, ועל מנת לאפשר לתובע לערוך טיעוניו באופן סדור ולאחר מחשבה ורכוז – באופן חריג להליך של תביעה קטנה, התאפשר לצדדים גם לסכם טענותיהם בכתב.

התובע מציין כי ביום 3.12.19 הגיש תלונה במישטרה כנגד הנתבע, ולטענתו נאמר לו שם כי הוגשו תלונות נוספות מצד לקוחות כנגד אותו נתבע.

בנוסף, ביום 12.2.18 הוגשה בקשה לביטול הגבלת רישיון הנהיגה של התובע במסגרת תיק איחוד בהוצל"פ. במקביל, החל משרד עורכי הדין של הנתבע לטפל בניסיון לסגירת תיקי ההוצל"פ של התובע ואף ניהל מו"מ עם נושיו השונים בחודש 2/18.

התובע מתבסס על הגרסה שפירט בכתב התביעה, כאשר לתביעתו צירף מספר מסמכים שלטענתו תומכים בגירסה – אישור על העברה בנקאית בסך 60,000 ₪ מיום 8.11.18; מייל ותכתובות ווטספ בינו לבין משרדו של הנתבע משנת 2019; תלונה שהגיש כנגד הנתבע למישטרה ביום 3.12.19 ותלונה שהגיש ללישכת עורכי הדין מיום 12.12.19.

הנתבע לעומת זאת תמך את כתב ההגנה בהסכם שכר טירחה מיום 18.1.18 שנחתם לטענתו בין התובע לחברת עורכי הדין בה היה הנתבע שותף; בבקשה לביטול הגבלה על רישיון נהיגה שהוגשה על ידי משרד הנתבע עבור התובע ללישכת ההוצל"פ בחודש 2/18; בהתכתבויות עם ב"כ נושים בהליכי ההוצל"פ שניפתחו כנגד התובע בחודשים 1-2/2018, כמו גם בהודעה על סגירת אחד התיקים כנגד התובע, מיום 6.6.19.

...

סיכום דין התביעה להידחות והיא נדחית בזאת.

משלא עלה בידי התובע לקעקע את טענות הנתבע הנסמכות על הסכם שכר הטרחה השנוי במחלוקת, בסופו של יום התביעה נאלצה להידחות בשל כך שהתובע לא עמד בנטל השכנוע להוכחת עילת תביעתו במאזן ההסתברות הדרוש בהליך אזרחי על אף שטענותיו מלכתחילה לא היו מופרכות.

התביעה נדחית אפוא ללא צו להוצאות.