אונס חולה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי

הוא עלה לישראל יחד עם אימו ואחיו, אך כעבור חצי שנה התדרדר מצבו הנפשי והוא אושפז בכפייה בבית החולים הפסיכיאטרי "לב השרון". לאחר מכן היגרה המשפחה לקנדה, שם ישב המערער שבועיים במאסר בגלל עבירת מין ואחר כך אושפז משך כשנתיים בבית חולים פסיכיאטרי.

במהלך אשפוזו הנ"ל, שהיה בהסכמה, עבר המערער עבירת מין נוספת: מעשה מגונה בנסיבות אינוס-עבירה לפי סעיף 348(ב) + 345(א)(1) + 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כמיוחס לו בכתב האישום שהוגש נגדו לבית המשפט המחוזי בחיפה בתיק מספר 40961-06-10.

...

. " 12. לסיכום-למרבה הצער מדובר בחולה בודד, ואין בנמצא מי שישגיח עליו וילווה אותו בזמן חופשה. במצב דברים זה עולה החשש מן הסיכון שבמערער לבצוע מעשים מיניים שלא כדין בקטינים/ות, בהתהלכו חופשי. חשש זה מצדיק את אי היציאה לחופשה.

לאור כל האמור-הערעור נדחה.

בבקשת ההסגרה מיוחסים למבקשת 45 אישומים של מעשה מגונה; 13 אישומים של מעשה מגונה בקטין; 11 אישומים של אינוס וכן שלושה אישומים של ביצוע אקט של חדירה מינית.

ביום 4.3.2018 הוגשה חוות דעת משלימה על ידי ד"ר ברש וד"ר ארגו (להלן: "חוות הדעת המשלימה") לפיה המבקשת אינה זקוקה לאישפוז בבית חולים פסיכיאטרי – בו ביום הוגש גם מכתבו של הפסיכיאטר המחוזי המפנה אל חוות הדעת.

...

על האף האמור בחוות הדעת ובחוות הדעת המשלימה, ביום 7.3.2018 החליט בית המשפט (כב' השופט ר' וינוגרד) על שחרורה של המבקשת בקובעו כך: "בנקודת הזמן בו אנו מצויים, כאשר אין עוד טעם בהמשך אשפוז פסיכיאטרי מחד, וקיים חשש למצבה הנפשי של המשיבה אם תשהה במעצר ממושך מאידך, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לאמץ את החלופה המוצעת בדומה לדרך בה הוצעה חלופה דומה במסגרת ההחלטה מיום 16.10.2014 [צ"ל 6.10.2014 – א.ד.]. לפיכך, אני מורה על שחרורה של המשיבה מן המעצר למעצר בית מלא... תחת פיקוח של 24 שעות ביממה... ותחת השגחתו הרוחנית של הרב גרוסמן...". ביום 7.3.2018 ולאחר מתן ההחלטה הנ"ל הגיש הפסיכיאטר המחוזי מכתב בו הוא מאמץ הן את חוות הדעת והן את חוות הדעת המשלימה של הרופאים הבודקים: "חוות דעתם של הבודקים ד"ר ברש וד"ר ארגו מקובלת עלי מקצועית הן מבחינת התוכן והן מבחינת ההתייחסות לשאלות בית המשפט". על החלטת בית המשפט מיום 7.3.2018 הוגש ערר המשיב לבית המשפט העליון.

לסיכום נקבע כי אי שפיותה שמשה למבקשת "עיר מקלט" מאימת הדין ואם מוסיפים לכך את עובדת הימלטותה של המבקשת מאוסטרליה והחשש המובנה מעצם קיומם של הליכי הסגרה נגדה, שחודשו לאחר חשיפת התחזותה, הרי שהחשש להימלטות מאימת הדין הוא בגדר חשש ממשי ומוגבר לאור התנהלותה של המבקשת עד כה. הבקשה וטענות הצדדים בבקשה לעיון חוזר נכתב על ידי ב"כ המבקשת כי במסגרת התנהלות המשיב, הנעה בין רשלנות משוועת להתנהלות מכוונת, הוצגו לפסיכיאטר המחוזי ראיות חסרות שחר, שיש בהן כדי להעיד לכאורה כי המבקשת התחזתה על מנת להתחמק מהליכי ההסגרה, אולם "עיון בחומר החקירה, מסמך אחר מסמך, אשר עמדו בבסיס חוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי מלמד כי התשתית הראייתית אשר עמדה בפני עורכי חוות הדעת שונה בתכלית" וכי עורכי חוות הדעת "הולכו שולל אחר ראיות עובדתיות שאין בהן דבר וחצי דבר המבסס טענת התחזות". עוד נטען בבקשה כי רופאי שירות בתי הסוהר "מעניקים למבקשת טיפול פסיכוטי – ממש כך" והיא מקבלת תרופה "המיועדת לטיפול במצבים פסיכוטיים חריפים". בדיון שהתקיים בפני ביום 20.6.17 הפנה ב"כ המבקשת לאמור בעמוד 9 של חוות הדעת, שם נכתב כי התמונה הקלינית, "של מטופלת אשר איננה מתפקדת כלל, מרותקת למיטתה ונמצאת על סף מינוי אפוטרופוס לענייניה, שונה בתכלית השוני מהתמונה שמצטיירת על פי המסמכים שהועברו לידינו". נטען כי המשותף למסמכים הרפואיים אשר מכילים את התמונה הקלינית הנ"ל הוא העובדה שזו לא נאמרה על ידי גורם מוסמך אלא על ידי הגב' רבקה זיילבאלד, שהינה גיסתה של המבקשת, המלווה אותה לכל בדיקותיה החוזרות אצל ד"ר דינרשטיין, החל משלהי שנת 2016 ועד לחודש ינואר 2018.

לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי יש מקום לקבל את הבקשה לעיון חוזר ולהורות על שחרורה של המבקשת לחלופה, כפי שהוצע על ידי ב"כ המבקשת.

אין די בחומר שהוצג על ידי המבקשת (לרבות זה שמצוי בתיק המוצגים הכולל 50 מוצגים) כדי להביא למסקנה כי אין לקבל חוות הדעת מיום 25.2.18 ובעקבות כך, יש לחרוג ממסקנות בית המשפט העליון מיום 18.3.18.

סוף דבר הבקשה לעיון חוזר נדחית.

אל', אמהּ של מר', העידה כי נודע לה על מעשיו של המערער, כאשר מר' היתה מאושפזת בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים". לדברי אל', מר' סיפרה לה שהמערער ניסה להכניס את איבר מינו לפיה, ועשה לה "דבר מה" באמצעות אצבעותיו.

על רקע זה, ובשים לב למדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דומות, קבע בית משפט קמא כי, בגדרי האישום הראשון, מיתחם הענישה, לכל אחת מן העבירות של ניסיון אינוס בצרוף המעשים המגונים, נע בין 5 ל-9 שנות מאסר בפועל.

...

על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, סבורני כי אין מקום להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא, ואציע לחבריי להותיר על כנה את הרשעתו של המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

עונשו של המערער, הכולל 18 שנות מאסר לריצוי בפועל, תואם את מדיניות הענישה המקובלת בעבירות כגון דא. כך, למשל, בע"פ 9155/12 פלוני נ' מדינת ישראל (19.11.2014), נדחה ערעורו של המערער שם, על עונש בן 18 שנות מאסר בפועל, שהושת עליו בגין שורה של עבירות מין שביצע בשתי קטינות, בנותיהם של שכניו, ובכלל זאת: אינוס, מעשה מגונה וניסיון למעשה סדום.

סוף דבר לוּ תישמע דעתי, היינו דוחים את ערעורו של המערער, על שני חלקיו, כך שהכרעת דינו של בית משפט קמא, כמו גם גזר הדין, יוותרו על כנם.

בבקשת ההסגרה מיוחסים למשיבה 45 אישומים של מעשה מגונה; 13 אישומים של מעשה מגונה בקטין; 11 אישומים של אינוס וכן שלושה אישומים של ביצוע אקט של חדירה מינית.

ביום 4.3.2018 הוגשה חוו"ד משלימה על ידי ד"ר ברש וד"ר ארגו (להלן: חווה"ד המשלימה) לפיה המשיבה אינה זקוקה לאישפוז בבית חולים פסיכיאטרי – בו ביום הוגש גם מכתבו של הפסיכיאטר המחוזי המפנה אל חווה"ד. על אף האמור בחווה"ד ובחווה"ד המשלימה, ביום 7.3.2018 החליט בית המשפט (כב' השופט ר' וינוגרד) על שיחרורה של המשיבה בקובעו כך: "בנקודת הזמן בה אנו מצויים, כאשר אין עוד טעם בהמשך אישפוז פסיכיאטרי מחד, וקיים חשש למצבה הנפשי של המשיבה אם תשהה במעצר ממושך מאידך, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לאמץ את החלופה המוצעת בדומה לדרך בה הוצעה חלופה דומה במסגרת ההחלטה מיום 16.10.2014 (צריך להיות 6.10.2014 –ג'.ק). לפיכך אני מורה על שיחרורה של המשיבה מן המעצר למעצר בית מלא ... תחת פקוח של 24 שעות ביממה ... ותחת השגחתו הרוחנית של הרב גרוסמן ...". להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 7.3.2018 ולאחר מתן ההחלטה הנ"ל הגיש הפסיכיאטר המחוזי מכתב בו הוא מאמץ הן את חווה"ד והן את חווה"ד המשלימה של הרופאים הבודקים: "חוות דעתם של הבודקים ד"ר ברש וד"ר ארגו מקובלת עלי מקצועית הן מבחינת התוכן והן מבחינת ההתייחסות לשאלות בית המשפט". על החלטת בית המשפט מיום 7.3.2018 הוגש הערר שלפניי.

...

ביום 4.3.2018 הוגשה חוו"ד משלימה על ידי ד"ר ברש וד"ר ארגו (להלן: חווה"ד המשלימה) לפיה המשיבה אינה זקוקה לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי – בו ביום הוגש גם מכתבו של הפסיכיאטר המחוזי המפנה אל חווה"ד. על אף האמור בחווה"ד ובחווה"ד המשלימה, ביום 7.3.2018 החליט בית המשפט (כב' השופט ר' וינוגרד) על שחרורה של המשיבה בקובעו כך: "בנקודת הזמן בה אנו מצויים, כאשר אין עוד טעם בהמשך אשפוז פסיכיאטרי מחד, וקיים חשש למצבה הנפשי של המשיבה אם תשהה במעצר ממושך מאידך, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לאמץ את החלופה המוצעת בדומה לדרך בה הוצעה חלופה דומה במסגרת ההחלטה מיום 16.10.2014 (צריך להיות 6.10.2014 –ג'.ק). לפיכך אני מורה על שחרורה של המשיבה מן המעצר למעצר בית מלא ... תחת פיקוח של 24 שעות ביממה ... ותחת השגחתו הרוחנית של הרב גרוסמן ...". להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 7.3.2018 ולאחר מתן ההחלטה הנ"ל הגיש הפסיכיאטר המחוזי מכתב בו הוא מאמץ הן את חווה"ד והן את חווה"ד המשלימה של הרופאים הבודקים: "חוות דעתם של הבודקים ד"ר ברש וד"ר ארגו מקובלת עלי מקצועית הן מבחינת התוכן והן מבחינת ההתייחסות לשאלות בית המשפט". על החלטת בית המשפט מיום 7.3.2018 הוגש הערר שלפניי.

טענת בא כוח המשיבה כי בהעדר חוו"ד חתומה על ידי הפסיכיאטר המחוזי, נשמט הבסיס לבקשת העורר אינה מקובלת עלי.

הרופאים הנ"ל הוסמכו על ידי הפסיכיאטר המחוזי ד"ר צ'רנס, לבצע את הבדיקה ולכתוב את חווה"ד בעניינה של המשיבה, כעולה הן ממכתבו של ד"ר צ'רנס מיום 4.3.2018 לכב' השופטת ח' לומפ והן במכתבו מיום 7.3.2018 המופנה לכב' השופט ר' וינוגרד, בו כתב כך "הפסיכיאטר המחוזי מסמיך רופאים הבודקים מטעמו במסגרת מחלקות בבית החולים או מרפאות את הנבדקים מטעם בית המשפט. בסיכום הדברים לאחר קבלת חוות הדעת מטעם הרופאים אני מוסיף לבית המשפט מכתב מטעמי המסכם את עיקרי הדברים שנכתבו, שהרי לא אני בודק את הנאשם באופן אישי. במקרה המדובר לעיל חוות דעתם של הבודקים ד"ר ברש וד"ר ארגו מקובלת עלי מקצועית, הן מבחינת התוכן והן מבחינת ההתייחסות לשאלות בית המשפט". כעולה מהאמור, ד"ר צ'רנס הפסיכיאטר המחוזי אימץ את חווה"ד שנערכה על ידי הרופאים שהוסמכו על ידו לבצע את הבדיקה.

לסיכום ניתן לומר, כי אי שפיותה שמשה לה "עיר מקלט" מאימת הדין.

חרף האמור הורה בית המשפט על שחרור המשיבה, כאשר נפקדה מהחלטת השחרור כל הנמקה מדוע חזר בית המשפט ונתן אמון פעם נוספת במשיבה אף שזו פגעה פגיעה קשה באמון שניתן בה. בבש"פ 9984/17 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (27.12.2017) תוך הפנייה לפסיקה קודמת, ציינתי כי: "תנאי ראשון יסודי ובסיסי שצריך להתקיים על מנת שבית משפט ישקול שחרורו של עצור בתנאים/במעצר בפיקוח אלקטרוני הוא באמון שצריך בית המשפט ליתן במשיב עצמו ולא במפקחיו כי יקיים את תנאי מעצרו/שחרורו. האמון שבית המשפט נותן באדם, באישיותו ובכוחו להתחייב ולקיים את התחייבויותיו הינו בבחינת הנדבך הראשון בלעדיו אין בהחלטת שחרור בתנאים/מעצר בפיקוח אלקטרוני או כל הליך שדורש קיומם של יחסי אמון בין המשיב לבית בית המשפט". לאור כל האמור ולאור החשש הממשי להימלטות מאימת הדין והפרת האמון החוזרת ונשנית על ידי המשיבה, אני מקבל את הערר ומורה על מעצרה של המשיבה עד למתן החלטה בעתירה להסגרתה לאוסטרליה שהוגשה בתה"ג 23733-08-14 בבית המשפט המחוזי בירושלים.

אין לשכוח כי התובעת חוותה לטענתה אונס בבית החולים השיקומי שבו שהתה לאחר התאונה.

יכולתה של התובעת להישתלב במעגל העבודה היתה מוגבלת עקב שימוש בסמים ואישפוז בבתי חולים פסיכיאטריים.

...

עדותה של התובעת בכל הנוגע למגבלותיה בגין התאונה מקובלת עלי לחלוטין.

המומחה האורתופד אישר 7 חודשי אי כושר והדבר נראה לי אך סביר נוכח שיקומה הארוך של התובע.

בראי כל האמור לעיל אני פוסק לתובעת בראש נזק משולב זה סך כולל של 48,000 ₪.