אונס בת על ידי אביה: גזר דין

זאת ועוד, מקובלת עלי טענת המדינה כי יקשה מאוד להעלות על הדעת, כי האב ירקום עלילה כה שטנית, תוך שהוא שם דברים על מעשים כה נוראיים בפי בתו בת ה- 5, על כל המשתמע מכך, וזאת רק כדי "לבוא חשבון" עם המערער על רקע מחלוקת על נסיעה לחו"ל ותו לא. לא מצאתי כל יסוד גם לטענות המערער כלפי אופן ניהול החקירה על ידי חוקרת הילדים.

אכן, היתערבות ערכאת העירעור בגזר דין שניתן על ידי הערכאה הדיונית אינה נעשית כדבר שבשיגרה, והיא מוגבלת למקרים חריגים ולנסיבות שבהן הערכאה הדיונית ניכשלה בטעות או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה משמעותית מן העונש הראוי (ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פסקה 414 (10.11.2011); ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (5.8.2013); ע"פ 7552/14 אגבריה נ' מדינת ישראל (‏23.6.2015)).

כך למשל, בע"פ 9478/11 פלוני נ' מדינת ישראל (4.9.2014) - בו נדון עניינו של מי שביצע באחייניתו שורה ארוכה של עבירות מין, קיבל בית משפט זה את ערעור המדינה והחמיר את עונשו של המערער מ-8 שנות מאסר בפועל, שנגזרו עליו על ידי בית המשפט המחוזי ל- 11 שנות מאסר, אף שזוכה בעירעור מחלק מהאישומים; בע"פ 9286/06 פלוני נ' מדינת ישראל (29.11.2007) נגזרו על המערער שהורשע בבצוע מעשים מגונים באחייניתו הקטינה 9 שנות מאסר לריצוי בפועל; בע"פ 4524/11 פלוני נ' מדינת ישראל (17.6.2013) הורשע המערער בבצוע מעשים מגונים בקטינים ונידון ל- 8 שנות מאסר בפועל; בע"פ 150/09 הנזכר לעיל נידון המערער ל- 10 שנות מאסר לאחר שהורשע בעבירות של מעשים מגונים ובאינוס; ובע"פ 2632/13 פלוני נ' מדינת ישראל (9.12.2014) נידון המערער ל- 13 שנות מאסר בגין מקרה אחד של אינוס קטינה.

...

עם זאת, אני מבקשת להדגיש שניים: ראשית, בשים לב ל"קשר ההדוק" בין המעשים שבהם הורשע המערער, אשר התבצעו במהלך תקופה קצרה יחסית ובמסגרת מערכת היחסים שבין סב לנכדתו אני סבורה שיש לראות במעשים אלה "אירוע" אחד כפי שהוסבר בחוות דעתי בעניין ג'אבר (ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לחוות דעתי (29.10.2014).

בנסיבות העניין, אני סבורה כי הרף הנמוך של מתחם הענישה בגין האירוע כולו צריך להיות גבוה מזה שנקבע במקרה זה בגינה של עבירת האונס לבדה, והוא הדין ברף הגבוה.

שנית, ובהמשך לאמור עד כה, אני מבקשת להוסיף ולחזק את העולה מפסק דינו של חברי כי מלכתחילה הענישה במקרה זה הייתה צריכה להיות חמורה אף יותר מזו שעליה אנו מורים, בהתחשב בסוג העבירות שבהן הורשע המערער ובפגיעה המיוחדת הכרוכה בביצוען של עבירות מין במשפחה כלפי קטינים השמים את מבטחם באנשים בוגרים הקרובים אליהם.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 662/20 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין המערער: פלוני נ ג ד המשיב: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין אשר ניתנו בימים 30.4.2019 ו-23.12.2019 על ידי בית המשפט המחוזי ירושלים ביושבו כבית משפט לנוער בתפ"ח 36208-12-16 (השופטים ר' כרמל, כ' מוסק וש' רנר) תאריך הישיבה: ה' בניסן התשפ"א (18.3.2021) בשם המערער: עו"ד אלעד רט בשם המשיבה: עו"ד יוסף קנפו ][]פסק-דין

לחלופין טוען המערער, כי מן הדין להקל בעונש המאסר שהושת עליו באופן שיוכל לרצותו בעבודת שירות – זאת, מפאת היותו קטין בן 15 בעת ביצוע העבירות, חלוף הזמן ממועד ביצוען (למעלה מעשר שנים), השהוי אשר חל בהגשת התלונה (כחמש שנים אחרי ביצוע העבירות המיוחסות לו), וכן בשל מה שהוא מתאר כגרירת רגליים של המישטרה והפרקליטות בהליכים אשר קדמו להגשת כתב האישום נגדו ובשל היותו אדם בגיר בן 28, נשוי ואב לילדים, אשר מנהל אורח חיים נורמאטיבי.

מעשים שלדברי ע' בוצעו בגופה על ידי המערער, בהיותה בת 10, כללו אינוס ומעשה מגונה: בשנת 2009, במהלכו של משחק מחבואים, שהמערער שיחק עם ע' בדירתו, התחבאו השניים במיטה בחדר הממ"ד; ובשוכבם זה לצד זו, הרים המערער את חצאיתה של ע', הוריד את תחתוניה, פישק את רגליה והחל להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה חרף הפצרותיה שיפסיק.

מנגד, סומכת המדינה את ידיה על כל האמור בפסק הדין ובגזר הדין קמא.

...

לאחר שווידאנו כי בית משפט קמא קיים את חובת ההנמקה המוטלת עליו בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), ולאחר שידענו כי הנמקה זו משכנעת וכי בית המשפט אף עשה מעבר לנדרש במצאו חיזוקים שונים לעדויותיהן של האחיות – נפגעות העבירה – אין בידינו לקבל טענות אלה.

בא-כוח המערער טען לפנינו בעניין זה, כי האחיות בוודאי שוחחו זו עם זו ובשל כך אין מקום לראות בדבריהן חיזוק הדדי, אולם טענה זו אינה מקובלת עלי.

סוף דבר מכל הטעמים שמניתי לעיל, הנני מציע לחבריי כי נדחה ערעור זה על כל חלקיו.

]השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור על הכרעת דין וגזר דין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים רענן בן יוסף, אירית קלמן ברום ו-אברהם הימן) בתפ"ח [25583-08-17](http://www.nevo.co.il/case/24191877), בימים 22.9.2019 ו-8.7.2020, בהתאמה, בגדרם הורשע המערער בריבוי עבירות מין בקטינה בת מישפחה, והושתו עליו 8 שנות מאסר בפועל, לצד שני מאסרים מותנים ופיצויים למתלוננת ולמשפחתה.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי קיימות ראיות התומכות בעדות המתלוננת, ובכללן עדויות אודות מצבה הנפשי בעת חשיפת המעשים סמוך לאחר הארוע בפני גורמים שונים; סירטון המתעד את העימות שנערך במישטרה בין המתלוננת והמערער; העיתוי בו הגישה המתלוננת את התלונה; עדות אחיה של המתלוננת בנוגע להתנהגותו של המערער בלילה בו היתרחש האינוס, לפיה המערער הלך וחזר במסדרון הדירה, ואמר לאחיה שאינו מצליח לישון; שיחת טלפון מוקלטת של המערער עם אמה של המתלוננת לאחר חשיפת המעשים ביום 27.7.2017; מסרונים ששלחה המתלוננת לאחיה, בהם סיפרה לו על שארע; ומסרון ששלחה המתלוננת למערער ביום 22.7.2017, ובו כתבה "אל תיבדוק את מידת הסבלנות שלי. שאני אומרת לא זה לא. לא מכירה בך. אל תישכח שאתה בעל, אבא, נשוי ואל תישכח שאתה נשוי קצת לאחותי" (עמוד 18 להכרעת הדין).

לנוכח האמור, הגם שהעונש שנגזר על המערער איננו מן הקלים, הרי בהנתן שמעשי המערער חרגו מגדר מעשים מגונים, והגיעו לכדי אינוס בת מישפחה, אין בו משום חריגה בולטת ממדיניות הענישה המקובלת במקרים בעלי מאפיינים דומים, כזו המצדיקה את התערבותנו (ראו, לשם השוואה, ע"פ 2251/14 פלוני נ' מדינת ישראל (12.2.2015); ע"פ 9286/06 פלוני נ' מדינת ישראל (29.11.2007); ע"פ 5221/13 פלוני נ' מדינת ישראל (27.10.2014), בהם הוטלו עונשים קרובים בגין הרשעות בבצוע מעשים מגונים)).

...

המסקנה מחולשת הקשיים הללו היא שאין בענייננו יסוד סביר לאבחנה בין חלקי גרסתה של המתלוננת, ולפיכך לא קיים בסיס מספיק לערוך "פלגינן דיבורא" בעדותה, בוודאי לא על ידי ערכאת הערעור (השוו ואבחנו ע"פ 1838/20 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקאות 19-14 (20.5.2021)).

במצב דברים זה, ובשים לב לכך שהמערער לא החל בהליך שיקומי, ושירות המבחן התרשם מיכולת נמוכה לשינוי ולשיקום, ואף נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו, סבורני כי אין מקום לחרוג לקולה ממתחם הענישה (ע"פ 971/21 אמאצ'י נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (31.3.2021); ע"פ 3102/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (17.11.2014); ע"פ 8700/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (16.4.2019)).

סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1274/16 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: אסמעא עווד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"פ 56838-06-15 מיום 6.1.2016 שניתן על ידי כבוד השופט י' לוי תאריך הישיבה: ח' באלול התשע"ו (11.9.2016) בשם המערערת: עו"ד שרון אלי בשם המשיבה: עו"ד הילה גורני פסק-דין

גזר הדין של בית המשפט המחוזי ביום 6.1.2016 גזר בית המשפט המחוזי את דינה של המערערת.

תחילה, המערערת עומדת על סיפור חייה, כמי שנולדה עם קשיי התפתחות והוצאה מביתה על ידי אביה כשהייתה אך בת 13, לאחר שנים שבהם נאנסה והוכתה, ובעקבות כך מצאה עצמה ברחוב ללא כל תמיכה ומסגרת.

...

מנגד, המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור.

כך, הוא ציין במפורש בפסקה 36 לגזר הדין כי "יש ליתן משקל משמעותי לקולה לנסיבות חייה הקשות של הנאשמת. אף אם אין ודאות שהנאשמת תשתקם, אין לסתום את הגולל על האפשרות לשינוי מסוים באורח חייה, בעקבות התגייסות אפשרית של בני המשפחה". נוכח האמור, אין בידינו לקבל את טענת המערערת כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק לכלל השיקולים הרלבנטיים המתקיימים בעניינה.

בנוסף, לא מצאנו כי יש ב"פער" הענישה עליו הצביעה המערערת בינה לבין הנאשם האחר – אשר עומד על 2 חודשי מאסר בפועל – כדי להצדיק את התערבותנו בעונש שהושת עליה.

סוף דבר, הערעור נדחה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2068/16 ע"פ 2197/16 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון המערער בע"פ 2068/16 והמשיב בע"פ 2197/16: פלוני נ ג ד המשיבה בע"פ 2068/16 והמערערת בע"פ 2197/16: מדינת ישראל ערעורים על הכרעת הדין מיום 20.12.2015 ועל גזר הדין מיום 31.1.2016 של בית המשפט המחוזי ירושלים בתפ"ח 043040-10-13 שניתנו על ידי כבוד השופטים י' צבן, ר' כרמל ור' פרידמן-פלדמן תאריך הישיבה: כ"ג בכסלו התשע"ח (11.12.2017) המערער בע"פ 2068/16 והמשיב בע"פ 2197/16: עו"ד יעקב קמר ועו"ד מירב זמיר המשיבה בע"פ 2068/16 והמערערת בע"פ 2197/16: עו"ד חיים שוייצר פסק-דין

השופטת ע' ברון: שוב אנחנו ניצבים בפני פרשה של מעשי מין בזויים ושפלים שבוצעו לאורך שנים על ידי אב בבתו, מעת היותה בת 4 ועד הגיעה לגיל 19, ובהם מעשי אינוס, תוך הותרת צלקות נפשיות עמוקות שספק אם אי פעם יימצא להם מרפא.

...

ס': אני יותר דואגת ממה יקרה אם שני ההורים שלי ילכו לכלא והיא תמצא את עצמה מתמודדת לבד, בגללי" סיכומו של דבר, שדין הערעור על ההרשעה באישום הראשון והשני הנוגעים לעבירות המין שביצע המערער בבתו – להידחות.

מן הטעמים האמורים, החלטנו לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונשו של המערער.

סוף דבר אשר על כן, ערעור המערער נדחה על כל רכיביו.