אוטם מוחי כתוצאה מתנאי שירות במשטרה: תביעת נזיקין

לפנינו תביעה שבה מבקש בית חולים "אלין", מרכז לשקום ילדים ונוער (להלן – התובע או בית החולים) לחייב את שירותי בריאות כללית (להלן – הנתבעת או הקופה) בתשלום של הוצאות האישפוז של מר דותן ענקי בבית החולים, החל מיום 6.11.2003 ועד לשחרורו ביום 28.9.2004, בסכום נומינאלי של 273,271 ₪, המעודכן לפי חוזר "אבנר" מיום 3.2.99 למנהלי מחלקת התביעות של חברות הביטוח שהופץ על ידי חשב משרד הבריאות ביום 16.2.99, אשר נכון למועד 24.12.15 (סמוך לפני הגשת התביעה לבית הדין) עמד על סך של 1,126,880 ₪.

בתקופה בה המצהיר היה מנהל המחלקה הרפואית באבנר, היה נהוג כי החיובים של בתי החולים בגין טפול רפואי בנפגעי תאונות דרכים הועברו ישירות לחברת הביטוח לה הייתה לכאורה חבות לפגיעה בתאונה, כאשר אישור המישטרה היוה את האסמכתא לחבותה של חברת הביטוח.

כפי שעולה מתצהירו של ד"ר קרוניצר, לרצף טפול בשיקום נפגעי פגיעות מוחיות יש חשיבות עליונה והעובדה כי אותו הצוות המקצועי יכול יהיה להמשיך ולטפל בו במעבר בין המחלקות הייתה לטובת הצלחת הטיפול בו. תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הסדרי בחירה בין נותני שירותים), התשס"ה-2005 (להלן – התקנות) ניכנסו לתוקף לאחר שהנפגע שוחרר מבית החולים (ולכן, אינן רלוואנטיות לענייננו).

עולה מתצהירו של מר בן יעקב כי שירותי בריאות כללית סירבה למסור טופס 17 לאישפוז בבי"ח התובע והתנתה הסכמתה למסור טופס 17 בתנאי שהנפגע יאושפז בבית לוינשטיין.

אף ניתן ללמוד את ההפך מן האמור בסעיף 22 לחוק ביטוח בריאות, אשר קובע: "קופת חולים או נותן שירותים, שנתנו שירותי בריאות למי שחלה או למי שניפגע ממזיק זכאים להפרע את הטבת הנזק מהמזיק או ממבטחו או מכל אדם אחר, בשל חבותם לפי כל דין או לפי כל חוזה ביטוח, בסכום ההוצאות אשר הוציאו בפועל למתן שירותי הבריאות למי שניפגע או שחלה כאמור. לענין סעיף זה ולענין חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת ניזקי גוף), התשכ"ד-1964, "מזיק" – למעט קופת חולים או נותן שירותים".

ב-עא 8447/06 קופת חולים מאוחדת נ' איתמר היימן (22.5.11) דן בית המשפט העליון בנושא שונה לחלוטין, של תרומת אברים, אך היתייחס גם לסוגיה של עשיית עושר שלא במשפט, באומרו: הנחת יסוד בדיני עשיית עושר הנה, כי במצבים שונים עשוי ה"זוכה" להתעשר כתוצאה מטובת הנאה שבאה לו מידי ה"מזכה", אולם בכך בלבד אין די לצורך גיבוש עילת השבה על פי החוק: "לא די בעצם ההתעשרות כדי להצמיח עילה בעשיית עושר. אף אין זה די כי ההתעשרות מקורה במזכה והיא על חשבונו" (רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 322 (1990) (להלן: ענין ליבוביץ)).

...

מסקנתנו, על כן, היא שלא קיימת לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעת ודין התביעה להידחות.

לסיכום נוכח האמור לעיל, התביעה נדחית, על כל רכיביה.

בהתחשב כי מדובר בתובענה בתחום של ביטחון סוציאלי, המבוססת על חוק הבריאות, וכי השירות אכן ניתן לנפגע על ידי בית החולים, אנו קובעים כי כל צד יישא בהוצאותיו.

לאחר קבלת תסקיר מטעם רשות המבחן הורה בית משפט השלום בהחלטתו מיום 9.11.2015 על השארת התובע במעצר עד תום ההליכים בנימוק כי שירות המבחן מצא לנכון לציין במסגרת התסקיר כי קיימת היתכנות לכך שתנאי השיחרור יופרו על ידי התובע ובנוסף לכך אף פורטו עברו הפלילי העשיר ונטייתו הבעייתית לצריכת אלכוהול.

התובע סבור כי ככל שהפרקליטות הייתה מבצעת את אותו סיעור מוחות נידרש ומכלכלת את צעדיה בתבונה או אז היא הייתה מגיעה למסקנה המתבקשת אליה הגיע בסופו של יום בית-משפט השלום בקריות (כב' השופט מוחמד עלי), דהיינו ביטול כתב האישום וקיצור תקופת המעצר בשלושה חודשים.

חובת הזהירות של המישטרה והפרקליטות צריכה להבחן בהתאם להוראת סעיף 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), דהיינו בהתאם ליכולת של חוקר משטרתי סביר ושל תובע משטרתי/פרקליט סביר לצפות כי היתנהגותו עלולה לגרום לחשוד בפלילים לנזק.

השאלה האם בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנתון פעלו גורמי המישטרה והפרקליטות באופן בלתי-סביר ורשלני וכי כתוצאה מכל נגרם נזק ממוני ובלתי ממוני לתובע, צריכה להבחן על רקע המידע שעמד לרשות גורמי המדינה בשעת מעשה ובהיתחשב ב"ערפל" הנילווה באופן אנהרנטי לחקירה המשטרתית ובהתאם למכלול הנתונים אשר נגלו או אשר היו יכולים להתגלות בזמן אמת.

...

באשר למוצדקות הנקיטה בהליך המעצר הרי שבענייננו מספר שופטים הן בביהמ"ש השלום והן בביהמ"ש המחוזי חזרו וקבעו לכל אורך שלבי המעצר כי התובע לא נעצר לשווא, נוכח מסוכנתו והחשש שמא ישבש הליכי משפט, מה גם שביחס לאי העדתה של המטפלת בין כותלי ביהמ"ש ונוכח הסכמת סנגורו להגשת עדותה כראיה לא שוכנעתי כי עובדה זו נזקפה לחובתו אלא נהפוך הוא עובדה זו היוותה את אחד מהשיקולים העיקריים לזיכויו (ראה : סעיפים 31 ו - 36 להכרעת הדין) .

בעניינו, לא שוכנעתי כי ההחלטה להעמיד את התובע לדין פלילי ושלא לבטל את כתב האישום לא נעשתה בחריגה מתחם שיקול הדעת הסביר האם לחקור ולהעמיד לדין, בחוסר תום לב או בשל שגיאה מהותית, שכן החלטת הזיכוי ניתנה מחמת הספק, ורק לאחר התלבטות קשה מצד ביהמ"ש נוכח מצבה המנטאלי של המתלוננת ולאחר שביהמ"ש קבע באופן מפורש כי התובע ביצע כלפי המתלוננת מעשה מגונה, גס ואלים אשר גרם להפחדתה.

סוף דבר : לאור המקובץ לעיל, הנני מוצא לנכון לדחות את טענת התובע ולפיה משטרת ישראל ופרקליטות המדינה התרשלו בהתנהלותן כלפיו וכי יש לפצותו בגין כל הימים בהם שהה במעצר או שהיה חשוף להליך הפלילי, ומשכך התובענה נדחית.

רקע עובדתי : בתאריך 17.1.2005 המנוח, יליד 5.2.1959, אשר שימש באותה עת כמ"מ מחוז צפון במשמר הגבול ואשר שירת במשטרת ישראל בין השנים 7.9.99 ועד 8.9.99, חש ברע בעת ששהה בביתו ובשל כך הובהל למרכז רפואי "דקל דאלית אל כרמל" הסמוך לביתו ושבמסגרתו ניתנים טפולי חרום למבוטחי קופת חולים "לאומית". בסיום הבדיקה הוחלט להפנות את המנוח לחדר המיון של בית החולים רמב"ם בחיפה באמצעות אמבולנס, כאשר מדו"ח הפרמדיק עולה כי המנוח הלין על אי שקט מוטורי, בלבול, בחילות, סחרחורת והקאות מרובות כתוצאה מארוע מוחי (CVA).

במהלך השנים ננקטו על ידי המערערת ובני משפחתה הליכים משפטיים רבים כנגד משרד הבטחון לרבות תביעת נזיקין אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בחודש דצמבר 2011 (ת"א 46771-12-11) והופסקה בהתאם לבקשתם המוסכמת של הצדדים מיום 21.4.2016 ועל פי החלטת בית המשפט (כב' השופטת בטינה טאובר) מיום 21.4.2016.

המערערת טוענת בסיכומיה כי שוטר בשירות קבע אשר נמצא בחופשה ואשר נזקק לטפול רפואי מידי, רשאי אמנם לקבלה במסגרת באמצעות שירותי קופת החולים, וכי במקרה דנן אותו מרכז רפואי שאליו הובהל המנוח לצורך קבלת טפול רפואי ראשוני מהוה חלק ממערך שירותי החרום אשר ניתנים על ידי קופת חולים "לאומית". המערערת טוענת בסיכומיה כי קובץ תנאי השרות במישטרה מציין בריש גלי כי מערך הרפואה המשטרתי מעניק לשוטרים במעמד קבוע טפול רפואי ראשוני, למרות שהנם מבוטחים במקביל גם במסגרת קופות החולים הציבוריות.

...

לפיכך, הנני מחליטה על דחיית בקשתך.

דיון והכרעה : האם יש לדחות את הערעור על הסף ? עיקר המחלוקת בתיק זה מתמקדת בשאלה האם יש לדחות את הערעור על הסף משום שאינו נוגע כלל לטיפול רפואי אשר ניתן למנוח במסגרת שירותו במשטרת ישראל, כפי עמדת המשיב, או שמא יש לדון בערעור לגופו של עניין משום ששוטר אשר נמצא בחופשה וזקוק לטיפול רפואי מידי, זכאי לטיפול רפואי אשר משלב את המערך הרפואי והאזרחי באופן היברידי, על מנת לאפשר את חזרתו המהירה של השוטר למסגרת המערך המשטרתי.

סוף דבר : הערעור נדחה.

בשל הטרגדיה אשר פקדה את המערערת ובני משפחתה הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

האם כדין נהג הנתבע כאשר שלל את גמלאות הנכות, השירותים המיוחדים והניידות של התובע, בהתבסס על מידע, שהועבר לפי הטענה ממשטרת ישראל, לפיו היו לתובע הכנסות שלא דווחו.

לטענת הנתבע, נטל ההוכחה לקיום תנאי הזכאות לגימלה מוטל על התובע.

שונים פני הדברים כאשר היוזמה להגשת התביעה הנה של המוסד, כגון תביעה שמקורה בבדיקה וחקירה שכתוצאה ממנה נידרש המבוטח להחזיר גמלאות ששולמו לו בטעות או שלא כדין.

בית הדין הארצי לעבודה שב והדגיש את חובת המוסד לביטוח לאומי לנהוג בזהירות יתרה טרם מתן החלטה בדבר שלילת גמלה, בגין אי מסירת מידע על ידי המבוטח, בעבל (ארצי) 9989-09-13 מוריס בר מוחה - המוסד לביטוח לאומי, (20.12.15), בהאי לישנא: "על המוסד להפעיל את סמכותו לשלול גמלת הבטחת הכנסה עקב הפרת הוראות סעיפים 19 ו- 20 לחוק בזהירות יתרה, בסבירות ובמידתיות, וככלל לאחר מתן זכות טיעון למבוטח". בעבל (ארצי) 157/07 אנה פירוגובסקי - המוסד לביטוח לאומי, (28.7.08) נקבע בהקשר דומה, ביחס לשלילת גמלת הבטחת הכנסה, כי: "בצד חובתה של המערערת לגלות את כל העובדות הרלבנטיות הנוגעות למצבה הכלכלי, קמה חובה על המוסד לבדוק את השפעת עובדות אלה על זכאותה למלוא הגימלה. לא כך נהג המוסד אשר החליט לשלול לחלוטין את הגימלה לשנים 2003-2006. החלטה גורפת זו לא היתה פרי בדיקה קונקרטית של השפעת הכנסותיה של המערערת על הקף זכאותה לגימלה באותן שנים. גישה זו של המוסד אינה נכונה ואינה מידתית". כן נפסק, כי: "הסמכות הכללית של המוסד לתבוע או לנכות גמלאות ששולמו בטעות או שלא כדין מצויה בסעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי שזו לשונו:

בית הדין משולל סמכות עניינית לידון בתביעתו הנזיקית של התובע, לפצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו, לטענתו.

...

כך דרך כלל, כך גם במקרה בו הגיע המוסד למסקנה לפיה קמה סמכותו לפי סעיף 315 לחוק לתביעה רטרואקטיבית מן המבוטח להחזרת הגמלאות ששולמו שלא כדין או בטעות ובמצב בו "מבוטח שאינו מוסר למוסד את מלוא הפרטים הנוגעים לעניינו או שמוסר חלילה פרטים שאינם נכונים, עשוי להיחשף לדרישה להחזר הכספים מכח סעיף 315 לחוק". במקרים כאלה מן הדין שהמוסד יקדים ויודיע למבוטח על כוונתו זו, וייתן למבוטח אפשרות להביא טענותיו טרם קבלת החלטה סופית בקביעת סכום החוב, ניכויו מגמלה קיימת, או חיוב החזר כספי של החוב כולו או בחלקו.

במקרה הראשון, משמיע המבוטח טיעוניו בעצם התביעה שהגיש לזכות שמקורה בחוק, ובשים לב לטיעונים אלה מתקבלת התביעה או נדחית.

לאור כל האמור, מתקבלת התביעה במלואה.

ההתכווצויות מתמידות אלו גורמות, מחד, לפגיעה במנגנון האוטורגולציה המבטיח אספקת חמצן ומטבוליטים למוח, ומאידך גורמות לתצרוכת מטבולית קיצונית שם. התוצאה הנה הפרעה באספקת החמצן והמטבוליטים למוח המביאה לפגיעה בתאים.

התובעת טוענת כי יש להעביר את נטל השיכנוע לנתבעת 2 להראות שלא היתה רשלנות בטיפול שניתן לתובעת בבי"ח רמב"ם. לחילופין, מיחסת התובעת לבי"ח רמב"ם רשלנות בטיפול שניתן לה שם. טענות ההגנה של הנתבעת 2 זהות לאלה שנטענו באשר לתובענה המופנית כנגד בי"ח נהריה, ובמסגרתן מכחישה הנתבעת 2 את אלה: כי מתקיימים התנאים להעברת נטל השיכנוע, כי היתה התרשלות בטיפול וכי מתקיים קשר סיבתי בין הטיפול שניתן ברמב"ם לבין ניזקה של התובעת.

ר' סעיפים 35 סיפא ו-64 לפקודת הנזיקין; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 144, 146 (1982) וכן ע"א 1892/95 אבו סעדה נ' שירות בתי הסוהר–משטרת ישראל, פ"ד נא(2) 704, 715 (1997).

...

המסקנה העולה מאלה היא כי גם אם היתה מוכחת התרשלות בטיפול הרפואי שניתן לתובעת – דבר שלא הוכח בענייננו – לא ניתן היה לקבוע כי התרשלות זו החמירה את הנזק שממילא היה נגרם לתובעת עקב מחלת האנצפליטיס בה לקתה, מחלה שהוכח כי הפרוגנוזה שלה גרועה.

סוף דבר 82.

משכך, דין התביעה כנגד הנתבעות 1-2 – להידחות.