מחלוקת זו אינה מענייננו בתיקים אלה, אף כי לא אמנע מאמור כי גם אם מעוניינת ישראל שיעזבו את המדינה במוקדם או במאוחר, וכאמור שלא יימצאו במרכזי הערים, אין לקבל את הניסוח "שבירת רוחם" וכדומה.
בפרט מפנה העתירה לסעיף 9.1, שם צוין:
"צפיפות אובייקטיבית או סובייקטיבית הנובעת מגודל המרחב הפרטי וממספר השוהים ביחידת הדיור כמו גם מרחב בעל אופי מונוטוני, עלולים לגרום לאבוד הפרטיות ותחושת העצמי (אינדיוידואליות). המשמעות עלולה להיות גם היא, גורם להתדרדרות המצב הנפשי, תיסכול וייאוש".
עוד באותו סעיף מצוינים מספר אמצעים שיש בכוחם "לקדם תחושה של מרחב אישי המאפשר פרטיות", וביניהם, תחת הכותרת "הקצאת מבנים ושטחים", נכתב: "מומלץ כי בכל יחידת דיור יתגוררו עד 6 שוהים לכל היותר". כן מפנים העותרים לעמ' 89 לנספח החברתי, שם מופיעה טבלה המפרטת את תיכנון מערך המגורים, ובה מדובר על "עד 6 איש ביחידת מגורים כולל שירותים + כיור; ככל הניתן גם מקלחת".
המסמך השני שאליו מפנה העתירה הוא נספח מנחה בשם "פרוגרמה מפורטת" (להלן הפרוגרמה).
נטען, כי שירות בתי הסוהר פועל בהתאם להוראות הדין בכל הנוגע לאספקה והכנסה של ציוד למרכז השהיה, ובאופן המאזן כראוי בין צרכי הבטחון, הבטיחות והסדר במרכז, לבין צרכיהם האישיים של השוהים בו. הוטעם, כי בהתאם לאמור בחוק, קבע מנהל מרכז השהיה רשימה של חפצים האסורים בהחזקה ובהכנסה למרכז, שתכליתה לשמור על ביטחון המקום ועל בטיחות ובריאות עובדיו והשוהים בו. צוין, כי במסגרת הרשימה האמורה, הוחרגו ואושרו להכנסה כלל פרטי הביגוד האישיים המשמשים את השוהים במרכז, וכן ציוד נוסף כגון מחשבים ניידים ומכשירים סלולאריים.
זאת, בשל תכליתם הענישתית ה"רגילה" של החיים בכלא, שמכוחה נשללת מן האסיר חרותו האישית, וזו פוגעת מטיבה גם בזכויות יסוד נוספות שלו, והכורח שם לא יגונה (בג"ץ 2245/06 דוברין נ' שרות בתי הסוהר, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (2006); בג"ץ 4634/04 רופאים לזכויות אדם נ' השר לביטחון פנים, פסקה 11 (2007)).
יפים לעניין, כפי שציינו העותרים בכתבי טענותיהם, דבריה של נציגת משרד המשפטים, עו"ד גבי פיסמן, אשר הציגה את עמדת הממשלה במסגרת הדיונים שנערכו בוועדות הכנסת סביב הכנת תיקון מס' 4 לחוק:
"התפיסה שלנו, של הסמכויות שיינתנו במרכז השהייה, היא תפיסה של מקום המאוכלס על ידי אוכלוסייה אזרחית. אנחנו לא מדברים על שום דבר שדומה לסמכויות שנתונות בפקודת בתי הסוהר... אנחנו מדברים פה על תפיסה של סמכויות, שמבוססת על חוק סמכויות לשם שמירה על בטחון הציבור. אלו אותם סמכויות, שמופעלות כלפי כל אחד מאתנו בכניסה לקניון, למוסד חינוכי. אותן סמכויות שגרתיות, שנועדו להבטיח את שלומו של הציבור ואת בטחונם של השוהים במרכז.
...
עם זאת, השאלות ה"קטנות" של חיי היומיום במתקן אינן חשובות פחות, משום שבסופו של דבר חייהם של אנשים מורכבים מפרטים, מהסדרים הקובעים את הפרקטיקה של שגרת יומם ואת איכותה.
כך, סעיף 32י(א)(2) לחוק קובע את הסמכות – החיונית יש להודות – לקבוע כללי התנהגות שיחולו על השוהים "ובכלל זה איסור החזקת חפצים מסוימים". פרשנות פשוטה של החוק מובילה למסקנה כי הכלל אמור להיות היתר להכנסת חפצים, בעוד המגבלות החלות על כך צריכות להיות החריג.
שנית, באשר לאופן גיבושה הרשימה, אני סבורה כי המשיבים לא הניחו תשתית עובדתית התומכת בהגבלות הנרחבות והגורפות יחסית שהוטלו על הכנסת חפצים למקום.
