עוד טוענת התובעת בסיכומיה כי לא היה מקום לחייב אותה בעלויות שכר עבודתה של אחותו של הנתבע 1,שפרה לאה, משום שהיא הייתה באותה עת בהריון ולא עבדה לפרנסתה וכי על פי המוסכם במסגרת הוראת סעיף 3ו' להסכם ניתנה לה האפשרות להעסיק אך ורק את אותם עובדים ספציפיים שאותם בחרה להעסיק (בלא כל בגין תקופת המעבר), ולכן לא היה מקום להשית עליה את הוצאות העסקתם של אותם עובדים אשר עלות העסקתם מסתכמת בסכום של 14,474 ₪ (הוצאות תגמולים, פיצויים ואובדן כושר בסך של 7554 ₪ ; עתודה לפיצויים בסך של 2473 ₪ ; עתודה לחופשה בסך של 2292 ₪ ; עתודה להבראה בסך של 2155 ₪).
ודוק, מעדותו של דר' יצחק עציון בביהמ"ש עלה גם כי האחרון חזר בו מהטענות אשר פורטו בתצהירו לאחר שהתקשה להסביר כיצד הרישומים אשר מצוינים בדו"חות הנוכחות שאותם צירף לתצהירו (ראה : נספח 4 לתצהיר) אינם משקפים את נכונות רשומי שעות העבודה (ראה : עמוד 16 שורה 1 – עמוד 17 שורה 9 לפרוטוקול).
...
עיון בנספחי תצהירו של הנתבע 2, שאליו צורפו חשבוניות מס מהשנים 2014 ו – 2015 טרם "יום המסירה" (1.7.2015), ולכן יש לדחות את טענות הנתבעים שבנדון בהיעדר יריבות מאחר וככל שהצטברו לחובתם של אותם מאושפזים חובות כספיים הרי שעל הנתבעים להגיש תובענה כנגד אותם מאושפזים ו/או כנגד אפוטרופסיהם ולפיכך דינה של טענת קיזוז זו להידחות.
לסיכום :
אשר על כן, סך סכומי הקיזוז מחובה של התובעת כלפי הנתבעים מסתכם בסכום של 81,969 ₪ ואילו התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי בלבד בסכום של 20,000 ₪ ולכן על הנתבעים לפצות את התובעת בסכום של 392,766 ₪.
סוף דבר :
הנתבעים (ביחד ולחוד) יפצו את התובעת בסכום של 392,766 ₪.
