ברבות השנים נהרסה הסוכה הלבנה עקב שריפה, פגעי הזמן ואיתני הטבע וכל שנותר היו עמודים וחלקי ריצפות.
במסגרת כתב התביעה נטען כי התובע רכש את הזכויות במקרקעין בשנת 2010, וכי מזה כשבע שנים מסכלות הנתבעות כל אפשרות מעשית להפעיל את מסעדת הסוכה הלבנה במתכונתה, "בחוסר תום לב וממניעים פסולים, ברשלנות, בזדון, בהטעיה, במצגי שוא, בתרמית, תוך הפרת חובות חקוקות, באפליה ובנגוד לעיקרון השויון ותוך הפרת חובותיהם על פי דין..." (סעיף 5 לכתב התביעה).
על יסוד האמור, מאחר שלפי הנטען הנתבעות מנעו מהתובעים להפעיל את "הסוכה הלבנה" במשך שבע שנים, תוך שסרבו להעניק היתר בניה ורישיון עסק כדין, ואף לא הגנו על המבנה מפני פגעי הים כנדרש, לתובעים נגרמו נזקים כספיים, הן בדמות אובדן רווחים, הן בדמות כספים שהושקעו לטובת השבת המצב לקדמותו לרבות הגנה מפני ניזקי הים, והן עוגמת נפש והוצאות שונות.
...
העובדה כי בסמכות ביהמ"ש להתנות את הפסקת התובענה בתנאים, לרבות כי התביעה החדשה תחל מהשלב בו הסתיים הדיון בתובענה הראשונה, אין בה די כדי להיעתר לבקשה.
סוף דבר
לאור היקף כתבי הטענות שהוגשו בתיק דנא, והזמן השיפוטי היקר שהוקדש לטובת ניהול ההליך, לרבות על ידי הנתבעות ובאי כוחן, ובהתחשב בשלב הדיוני בו אנו מצויים, בלא שהוברר כי קיימת הצדקה כלשהי להפסקת התובענה ולהגשת תביעה חדשה לאחר מכן, זולת חשש להשגת יתרון דיוני - אינני סבור כי יש מקום להתיר הפסקת התובענה.
בנסיבות העניין, בהתחשב בנימוקים שפורטו לעיל, אף לא שוכנעתי כי פסיקת הוצאות יכולה לפצות את הנתבעות על חסרון הכיס המשמעותי שלפי הנטען נגרם להם.
