אובדן ציוד עבודה של המעסיק

העידר הפירוט בתביעה, בה לא קשרו בין ההתפטרות לבין שעות העבודה של התובע ואף העלימו את העסק הפרטי, שבקיומו נאלץ התובע להודות רק אחרי חקירה נוקבת, פוגם אף הוא בטענותיו אלה ואיננו מאמינים לו. בהמשך חקירתו הנגדית, לאחר שהתפתל בתשובותיו, הודה התובע שהקים יחד עם אבירם, מי שהיה מנהלו הישיר בעבודתו בנתבעת [שהגיש אף הוא תביעה נגד הנתבעת, ברכיבים דומים, בתיק 29330-12-14 (אז' חי') - שנדחתה, ביום 4.4.16, בהסכמה] - חברה שהתובע החל לעסוק בהקמתה בטרם סיים את עבודתו בנתבעת [עמ' 11-9, כאן].

מסכימים אנו עם הנתבעת, כי הדעת נותנת, שאם התובע עבד שעות נוספות רבות מדי יום, כגירסתו המאוחרת, הוא היה בא בדרישה בנידון למעסיקתו "בזמן אמת". משעה שלא עשה כך, ברי, כי יש בכך פגיעה נוספת באמינותו לא נעלמו מעינינו השעות הבודדות שהתובע עבד בהן, מדי פעם, בימי שישי, למרות שהיה אמור לעבוד רק 5 ימים בשבוע.

לעניין החיוב בגין ממירים, בסך 1834 ₪ ["איבוד ציוד", אף הוא בתלוש השכר לחודש העבודה האחרון, 2/14 - נ/1, סעיף 12(ה) ונספח ט'] - מקובלת עלינו טענת צחי, כי כאשר התובע הזדכה בסיום העסקתו על ציוד התקנות שהיה ברשותו היה חוסר בממירים ועל כן חוייב.

...

עובדות ועיקר טענות הצדדים לאחר ששמענו את הצדדים קראנו את סיכומיהם וחזרנו ועברנו על כל החומר שהוגש לתיק בית-הדין, אנו קובעים עובדות רלוונטיות, ואלה הן: התובע עבד בנתבעת, מיום 20.5.13, כטכנאי התקנה של ציוד תקשורת עבור חברת "YES", ויום עבודתו האחרון היה 12.2.14 [רישום הנוכחות צורף לתצהיר המנהל - נ/1, נספח י"א; עדות התובע - עמ' 6, ש' 11 ואילך].

החודשים הספורים שחלפו עד שהנתבעת ביצעה את הניכוי, משכרו האחרון של התובע - כפי שמתיר לה סעיף 25 לחוק הגנת השכר - אינם עולים כדי "שיהוי". כמו כן, נדחית טענה נוספת של התובע - שעלתה, אף היא, רק בסיכומיו - כי אינו אחראי לתאונה האמורה, אלא, צד ג';זאת, נוכח הכתוב בדו"ח התאונה [בנספח י' לתצהיר צחי, עמוד ראשון], תחת "תיאור האירוע": "לפי טענת הלקוח שמו סולם שחיל על הגג ללא גגון לקוח מצהיר כי הנזק לא נגרם ע"י תאונה עם צד ג'.". אמירה זו מבטלת כל אמירה אחרת, המנסה לתלות בצד ג' את האחריות לתאונה הנ"ל, וגלגול התשלום בגין הנזק שנגרם בה, עליו.

לעניין החיוב בגין ממירים, בסך 1834 ₪ ["איבוד ציוד", אף הוא בתלוש השכר לחודש העבודה האחרון, 2/14 - נ/1, סעיף 12(ה) ונספח ט'] - מקובלת עלינו טענת צחי, כי כאשר התובע הזדכה בסיום העסקתו על ציוד התקנות שהיה ברשותו היה חוסר בממירים ועל כן חוייב.

משכך - גם הדרישה להחזר סכום זה נדחית.

מועד התייצבותו לראיון עבודה אצל המעסיק החדש ו/או בכל מקום עבודה אחר לצורך קבלתו למקום עבודה חדש.

תלושי משכורת ממקום עבודתו החדש לאחר סיום עבודתו בנתבעת 1 פירוט העבודות, לרבות שימוש במעשירים ו/או בציוד ו/או בחומרי עבודה של הנתבעת 1 שביצע במהלך עבודתו בבתי הלקוחות אליהם הופנה במסגרת עבודתו על ידי הנתבעת 1 מבלי לדיווח עליהם לנתבעת 1.

המסמכים המפורטים בסעיף יח לעיל, רלוואנטיים להוכחת טענת הנתבעת בדבר החוב של התובע בגין העלמת ו/או אובדן ציוד וכי התובע ביצע עבודות פרטיות בזמן העבודה תוך שימוש בציוד הנתבעת וברכבה.

...

עם זאת, אנו מקבלים את טענות התובע לפיהן, הבקשות בסעיפים ה', ו' ו – ח' אינם בקשות למסמכים.

סוף דבר- הבקשה מתקבלת בחלקה כך שהתובע יגלה לנתבעות בתוך 30 ימים מהיום את המסמכים הבאים: מערכת שעות הלימודים ולוח המבחנים של התובע בתקופת עבודתו בנתבעת, מסמכים בדבר ביצוע ההתמחות ותקופתה, הסכם עבודה ממקום העבודה החדש וכן שלושת תלושי השכר הראשונים מאותו מקום עבודה.

פירוט העבודות, לרבות שימוש במכשירים ו/או בציוד ו/או בחומרי עבודה של הנתבעת 1, שביצע במהלך עבודתו בבתי הלקוחות אליהם הופנה במסגרת עבודתו על-ידי הנתבעת 1 מבלי לדיווח עליהם לנתבעת 1.

המסמכים המפורטים בסעיף יא לעיל רלוואנטיים להוכחת טענת הנתבעת בדבר החוב של התובע בגין העלמת ו/או אובדן ציוד וכי התובע ביצע עבודות פרטיות בזמן העבודה תוך שימוש בציוד הנתבעת וברכבה.

מסמכים הנוגעים להעסקת התובע אצל מעסיקים אחרים אחר לאחר סיום עבודתו אצל המבקשת (המסמכים המאוזכרים בסעיפים ג, ד-ח, ט-י)- לטענת הנתבעות מסמכים אלו רלבאנטיים לבירור נסיבות סיום עבודתו של התובע.

...

עם זאת, אנו מקבלים את טענות התובע לפיהן, הבקשות בסעיפים ד-ח אינן בקשות למסמכים אלא שאלון.

לכן, נדחית הבקשה לגילוי בנוגע למסמכים אלו.

סוף דבר- הבקשה מתקבלת בחלקה כך שהתובע יגלה לנתבעות בתוך 30 ימים מהיום את המסמכים הבאים: מסמכים הנוגעים לסיום עבודתו של התובע אצל הנתבעת 1; הסכם העבודה החדש שלו במקום העבודה החדש, בו החל לעבוד עד חצי שנה לאחר סיום עבודתו בנתבעת, לרבות שלושת תלושי השכר הראשונים במקום עבודתו החדש וחשבוניות של לעבודות שביצע אצל לקוחותיה במהלך תקופת העבודה.

במסגרת חובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובדיו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, שיטות עבודה נאותות, אספקת חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים.

"הלכה פסוקה היא שהנכות התפקודית אשר באה להצביע על הפרעה בתפקידו של מי שניפגע גופנית, יכולה אם כן להיות זהה או דומה לנכות הרפואית וכך במקרים רבים אך יכולה גם להית שונה ממנה (ע"א 3049/93) סימא גירוגיסיאן נגד סייף רמזי נב (3), 792). אחוזי נכות רפואית אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה, אלא הכל תלוי בטיב עבודתו ובהתעסקותו של הניזוק ובטיב הפגיעה בבריאותו. יש והפגיעה בגופו של הניזוק, אינה חמורה כלל, אך בגללה איננו מסוגל לעסוק במקצוע הקודם, ולהיפך - ייתכן והפגיעה היא חמורה אך בכל זאת מסוגל הניזוק להמשיך בעיסוקו ללא הגבלה". (ע"א 646/77 לוי נגד עמיאל, לב(3) 598, 593; ת"א 1430/96 (י-ם) אהרוני עודד נגד אומני הוריזאן, פורסם בנבו 18.1.2004).

...

למרות נתונים אלה ובהתאם לפסיקה, אני קובעת שבסיס השכר הממוצע בשטחים עומד על כ-2,000₪-2,200₪.

על כן אני דוחה את דרישתו של התובע בפריט נזק זה. כאב וסבל בהתחשב בנכותו של התובע, אשפוזו והניתוח שעבר, אני מחייבת את הנתבעות לפצות את התובע בסך של 68,000 ₪.

סוף דבר סך הנזק 124,567 ₪, בניכוי רשלנות תורמת בשיעור 15% - 105,881 ₪, בניכוי תגמולי מל"ל - 61,092 ₪.

במסגרת כתב ההגנה הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד ובו נטען כי הפסקת עבודתה של הנתבעת בתובעת נכפתה עליה עקב סירובה לחתום כל כתב התחייבות שעניינו "פרעון החוב בגין נזקי הגניבה ואובדן הציוד" שהיווה תנאי להמשך העסקתה, וכמוה כפיטורין בחוסר תום לב. עקב פיטורים נאלצה התובעת שכנגד להסתפק בעבודה בשכר נמוך יותר ובתנאים פחותים יותר מאלה שקיבלה בעת עבודתה בתובעת ועל הנתבעת שכנגד לפצותה בגין ההפסדים והנזקים שנגרמו לה עקב כך. עוד נטען כי על הנתבעת שכנגד לשלם לתובעת שכנגד שכר חודש 5/02 וכן עמלות בעבור מכירת מכשירים בחודש זה. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד נטען: אין יסוד לטענת התובעת שכנגד לפיה לא יכולה היתה לאפסן את המכשירים שנותרו ברשותה בתום יום העבודה במשרדי הנתבעת שכנגד, וזאת עקב חזרתה בשעה מאוחרת בה משרדי החברה היו סגורים, באשר על פי נהלי החברה כל עובד יכול וצריך היה לאפסן את המכשירים בכספת בכל שעה משעות היום.

למען הנוחות, תכונה להלן החברה המעסיקה בשם "התובעת" והעובדת בשם "הנתבעת". הצדדים הגישו עדויות ראשיות בתצהיר.

...

לאחר שבחנתי טיעוני ב"כ הצדדים ועיינתי בחומר הראיות בתיק להלן החלטתי: אין חולק, כאמור, כי הנתבעת לא החזירה את הציוד שהיה ברכבה ביום 19.5.02 עם סיום יום העבודה לכספת שיועדה לכך במשרדי התובעת.ואולם, לגירסת הנתבעת לא היתה לה כל אפשרות לעשות כן באותו מועד, כפי שמסרה בתצהירה: "לגופו של עניין ברצוני לציין כי ביום 19.5.02 סיימתי את עבודתי בירושלים והגעתי לביתי רק בשעה 12:30, שעה בה משרדי התובעת סגורים מזה מספר שעות ועל כן לא יכולתי לאפסן את המכשירים במשרדי התובעת. משכך, ולאור העובדה שהיתה זו שעת לילה מאוחרת החנתי את הרכב בחניה מוסדרת של הבניין בו התגוררתי ועליתי לביתי...

על אף שלא שוכנעתי בדבר קיומו של נוהל פתיחת המשרד בכל שעה ביממה לצורך אפסנת ציוד, אין בעובדה זו כדי להפחית ממידת אחריותה של הנתבעת במקרה דנן.

לאור האמור, התביעה בגיו רכיב תביעה זה נדחית.

לאור האמור, אין מנוס מדחיית רכיב תביעה זה. מכל האמור לעיל, בחישוב סכומי של הסכומים אותם חבה הנתבעת לתובעת מול הסכום אותו חבה התובעת לנתבעת עולה כי הנתבעת נותרה חבה לתובעת סך של 7,619 ₪ אשר ישולם בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.02 ועד לפרעון.