אובדן סיכויי החלמה עקב אבחון מאוחר של מחלה בשל רשלנות רפואית

בקצירת האומר: המבקשת – הגב' שרית ואטריו הגישה את התביעה שלפני בעילה של רשלנות רפואית בטענות של איחור באיבחון סרטן השד ממנו היא סובלת, באופן שהביא להקטנת סכויי החלמתה וקיצור תוחלת חייה וכן ביצועם של ניתוחי שיחזור כושלים בשדיה לאחר כריתתם, באופן שהצריך ממנה ניתוחים נוספים, שגם הם כשלו וגרמו לה, על פי הנטען, נזקים פיסיים ונפשיים.

העדר הבירור לטענתה, הביא להחמצת הגילוי של מחלת הסרטן, גרם לאבדן סכויי ההחלמה, התפתחות המחלה והפיכתה לגרורתית.

באשר לחוות הדעת בתחום הנפשי, אכן המדובר הוא בצרוף חוות דעת רפואית בשלב מאוחר להגשת התביעה, בנגוד לתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") המחייבת את צירוף חוות הדעת לכתב הטענות המקורי.

...

לטענת המבקשת בבקשתה, מצבה הנפשי הלך והחמיר עד כי אין מנוס מצירוף חו"ד בתחום זה. מקובלת עלי טענתה כי מאחר וחוות דעת מצומצמת ליסוד הנזק, אין בה כדי לייצר עילת תביעה חדשה.

בנסיבות אלו הבקשה מתקבלת.

המזכירות תמציא החלטתי צדדים.

מבוא לפניי תביעה בגין רשלנות רפואית נטענת.

בנוסף טוענות הנתבעות, כי הגידולים במוחה של המנוחה היו ממאירים, וכי סכויי ההחלמה של המנוחה לא היו קיימים ממילא.

המנוחה הגיעה לבית חולים "קפלן" בשעה 00:38, ו-12 דקות לאחר מכן, היינו בשעה 00:50, היא איבדה הכרה ונכנסה למצב של מוות מוחי.

לדברי פרופ' אומנסקי, "הבדיקה הנוירולוגית השטחית והבלתי מקצועית, ביזבוז הזמן וחוסר ההבנה שמדובר במצב חרום שמנעו מהחולה העברה למרכז רפואי עם אפשרות של טפול נוירוכירורגי ו/או אנדווסקולרי, העברה מאוחרת באמבולנס רגיל ללא רופא כאשר המנוחה הייתה כבר בהכרה מעורפלת ועם קשיי נשימה, כל אלה הנם בבחינת היתנהגות רפואית בלתי מקצועית שאיננה מתאימה לסטאנדארטים הרפואיים המקובלים". בתשובה לחוות הדעת של פרופ' אומנסקי, הגישו הנתבעות חוות דעת מעודכנת מטעם פרופ' רפפורט.

לדבריו, תלונה בדבר כאבי ראש הנמשכים שעות עם יתר התסמינים הפיזיולוגיים של המנוחה יכולים להתאים לאבחנה של מצב חרדתי תגובתי, ולכן האבחנה של ד"ר גולדברג הייתה סבירה, ולא היה עליה לחשוד כי מדובר במצב של לחץ תוך גולגולתי.

לדברי המומחה, "אין באנמנזה או במימצאי הבדיקה הגופנית בהגעתה למרפאת ביקור רופא עדות לתסמין או סימן של ממש המעלה חשד לקיומו של כאב ראש משני\סמפטומטי (red flags) ו/או חשד לקיומו של לחץ תוך גולגולתי מוגבר. במועד הגעתה למרפאה המנוחה היתה בהכרה מלאה, הלינה על כאב ראש הקיים מזה מספר שעות וללא עדות להקאות. בבדיקה הגופנית נשללו סימני גירוי מנינגיאלי ולא היתה עדות לסימן נורולוגי פוקלי. זאת ועוד, מציינת ד"ר גולדברג, כי הבדיקה אינה שלמה בגין 'מצב עצבני' של החולה". ד"ר לויטה כותב בחוות דעתו, כי לנוכח האמור הוא מסכים לחלוטין עם דעתם של פרופ' רפפורט ופרופ' טבנקין, כי האבחנה הראשונית של ד"ר גולדברג בדבר מצב חרדתי תגובתי, הייתה איבחנה סבירה.

אכן, יש טעם בדברי המומחה מטעם התובעים, פרופ' אומנסקי, שלפיהם דברים של מה בכך אינם "מביאים אימא עם תנוק בן מספר ימים בבית למרפאה בשעות הלילה המאוחרות". ואולם נראה שדוקא העובדה שהמנוחה, שהייתה אשה בריאה בדרך כלל, הגיעה למרפאה ימים ספורים לאחר הלידה, גרמה לד"ר גולדברג לקשור בין הלידה לבין מצבה של המנוחה, ולאבחן שמדובר בתגובה נפשית ללידה.

ואולם, לא שוכנעתי כי יש לקבוע שבזמן אמת, ועל יסוד הנתונים שהיו מונחים לפניה, האיבחון של ד"ר גולדברג והטיפול שניתן על ידה חרגו מפרקטיקה רפואית סבירה והיו רשלניים.

...

סיכומו של פרק זה: בשל הטעמים שעליהם עמדתי לעיל הגעתי לכלל מסקנה שלא עלה בידי התובעים לשכנע שיש לקבוע כי האבחון שנעשה על ידי ד"ר גולדברג והטיפול שניתן על ידה היה רשלניים.

כאמור, אינני נדרש להעמיק את הדיון בנושא זה, ומשכך אסתפק באמירה זו. סוף דבר בשל הטעמים שאותם הבאתי לעיל הגעתי לכלל מסקנה שלא עלה בידי התובעים להוכיח כי האבחון שנעשה על ידי ד"ר גולדברג והטיפול שניתן על ידה למנוחה היו רשלניים.

משכך, החלטתי לדחות את התביעה.

קשר חלקי בלבד - באשר, מצד אחד, לפי חוות דעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט בנידון בתחום הנוירולוגיה, פרופ' זהר ארגוב (להלן: "המומחה"), בנסיבות ענייננו, רבים משמעותית הסכויים שמחלת הפרקינסון שאובחנה אצל התובע לא נגרמה בגין חשיפת התובע לחומרי הדברה בעבודתו בחצרי הקבוץ כמועסק על ידי הקבוץ (אלא - בשל גורמים אחרים, לרבות - קיומה של מחלת "גושה", שהיא התבטאות של פגמים גנטיים שמצויים אצל התובע מלידה); ומאידך, כן נכון לייחס לחשיפה, כאמור, תרומה בשיעור 16% (בלתי תלויה בנתוניו הגנטיים והבריאותיים של התובע) – לכלל גורמי הסיכון למחלת הפרקינסון שאובחנה אצל התובע.

אעיר כי בעירעור בבית משפט העליון בענין קרישוב ניתנה הכרעה, על אף מיעוט הראיות המדעיות בענין הקשר בין חשיפה לאסבסט לבין נון-הוצ'קינס למפומה (NHL), גם בהתבסס על קיומה של מה שכונה שנים מאוחר יותר בענין מלול - "הטיה נשנית" (ריבוי יחסי של מחלות אצל עובדים אחרים באותו מיפעל בו עבד הנפגע); כהבהרתה של נשיאת בית המשפט העליון כב' השופטת דורית ביניש בהחלטה בבקשה לקיום דיון נוסף [בסעיף 8]: "בין היתר, ראו שופטי הרוב ליתן בהכרעתם משקל לכך שכמחצית מעובדי המוסך בו עבד קרישוב נפטרו מסרטן - ממצא שהמדינה איננה חולקת עליו עוד. מסקנתם של שופטי-הרוב אחוזה, איפוא, בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שנידון בפניהם". לענייננו - הדיון בקשר הסיבתי-משפטי, על פי כל מבחניו החלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר [ע"א 935/95 רביד משה (קטינה) נ' דניס קליפורד (30.11.98), איננו משנה משמעותית את התמונה.

וכך נפסק: "מקובלת עלי ההשקפה, שאובדן סכויי החלמה, שניגרם עקב הרשלנות, יכול להחשב, הוא עצמו, כנזק בר-פיצוי. לעניין זה אין, לדעתי, הבדל בין דיני החוזים לבין דיני הנזיקין. לפי עקרונות כלליים של דיני הפיצויים, שומה על גורם הנזק, המפר או המזיק, ל"אזן" את העוול שניגרם לנפגע כתוצאה מהבאתו עקב הארוע נושא התביעה למצב גרוע מכפי שהיה עומד אילמלא אותו ארוע.

...

בענייננו, בו נמצא אשם אפשרי בפעולות ומחדלי הקיבוץ, הנתבע 1, ונחזה שהתובע הגיש את תביעתו בהסתמך על טענותיו לאשם אפשרי זה, ואולי גם – על סמך המלצות של רופאים שדברו על קשר סיבתי אפשרי (לפחות – המומחה מטעמו), אינני מוצא כי ראוי לאכוף על התובע לשאת בהוצאות הנתבעת, ובשל מארג הנסיבות ויחסי הכוחות, אף ראוי - שהנתבעים יישאו בהוצאות התובע בבירור משפטי מורכב זה. אשר על כן, אף שדין התביעה להידחות, אני מוצא להורות כי, בנסיבות ענייננו, הנתבעים יישאו בהוצאות התובע בניהול תביעה זו – בסכומים המצוינים להלן.

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה הנדונה נדחית בזאת.

למרות האמור, וכמפורט לעיל, ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪, וכן - החזר האגרה ששילם ויתרת האגרה שישלם התובע בנדון והחזר הוצאות ששולמו על ידו למומחים השונים ולעדים בתיק זה בגין חוות דעת או בגין התייצבות למתן עדות (בכפוף - להצגת חשבוניות), הכל - בלוויית הצמדה וריבית מיום התשלום.

קופת חולים כללית – ניתן פסק-דין פסק דין מתוקן עסקינן בתביעה לרשלנות רפואית נטענת בשל איחור באיבחון סרטן מסוג למפומה אצל התובע 1 (להלן: "התובע"), יליד 1968.

מתוך התצהיר עולה כי באותה השיחה נימסר לרופאי המחלקה כי הביופסיה הראשונה שנלקחה לא הייתה אבחנתית ולכן אם בבדיקה חוזרת של המבחנות יתגלה נוגדן חד שבטי, יהיה מקום לחזור על ביופסיית מח עצם.

רק מאוחר יותר הגיעה תשובת המעבדה כי ישנו ממצא של peak שמחזק חשד למחלה המטולוגית הגם שה – peak היה קטן וההתבטאות הקלינית לא תיאמה מחלה המטולוגית (עמ' 222 – 221 לפרוטוקול).

בהנתן אלה אני מעמידה את תרומת הרשלנות של בית החולים על 66% מתוך סכויי ההחלמה המלאים (45%), שאם היה מתחיל לקבל את הטיפול 4 שבועות קודם לכן היה נותר עם תסמינים פחותים בשיעור זה. תרומת הרשלנות של הנתבעות שהתפשרו עומדת 33% מתוך סכויי ההחלמה.

מתוך הסכום הנ"ל עומד חלקה של הנתבעת על 30% בגין אובדן סכויי ההחלמה.

נכויים בגין מחלתו ומצבו הוכר התובע כנכה בשיעור 100% על ידי המל"ל והוא מקבל קצבת נכות כללית, קצבת ניידות ושירותים מיוחדים.

...

לא שוכנעתי כי נדרש היה במקרה כאן לעלויות כה מסיביות שחורגות ממתחם הפסיקה באשר לעלויות התאמת דיור.

סוף דבר ראיתי להעמיד את שיעור אובדן סיכויי ההחלמה על 30% ומכאן שהפיצוי עומד על – 919,513 ₪.

הנתבעת תשלם לתובע את סכום הפיצוי בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% וכן הוצאות משפט כנגד קבלות כשהסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם ועד התשלום בפועל.

ההליך שהתנהל בבית משפט קמא התביעה נשוא העירעור הוגשה ביום 07/10/19, במסגרתה טענו המערערים כי המשיבה התרשלה בטיפול במנוחה כאשר אחרה באיבחון הגידול, דבר שגרם לקיצור תוחלת חיים ואובדן סכויי החלמה של מעל ל-50%, לצד נזקים נוספים ובכללם – אובדן שירותי רעיה, הוצאות אם, הוצאות רפואיות ועזרת צד ג׳.

הוא מסר שהמנוחה חשבה שלשונה ניפצעה מהמשאף בו השתמשה בגלל מחלת הריאות שממנה סבלה, אך הרופא נתן לה מישחה מבלי שבדק אותה כראוי.

לכן, לעמדת בית משפט קמא אין קשר סיבתי בין הרשלנות שבאי ביצוע בדיקה או אי תיעודה באופן הולם, לבין הגילוי המאוחר של מחלת המנוחה, מאחר שאילו בוצעה בדיקה בחודשים דצמבר 2014 ו-ינואר 2015 לא היה הגידול מאובחן באותם מועדים.

בהתאם לכך, קבע בית משפט קמא כי – "אין קשר סיבתי בין הרשלנות שבאי ביצוע בדיקה ו/או באי תיעודה באופן הולם, לבין הגילוי המאוחר של הגידול ואובדן סכויי ההחלמה". קביעת בית משפט קמא לגבי מועד הופעת הנגע התבססה בעיקרה על שני נימוקים.

ואולם בחוות דעתו מיום 21/01/20 קבע כי רופאי המשיבה נהגו על פי הסטאנדרט המקובל ללא התרשלות ועל פי הרישומים הרפואיים לא היה כל עיכוב באבחנה שניגרם מהתנהלות הרופאים, שכן לא נימצאו תלונות על תסמינים או תלונות האופייניות לסרטן חלל הפה בתעוד הרפואי שקדם לאבחנה מחודש נובמבר 2015, וכי מדובר במקרה קלסי של איחור באבחנה שניגרם על ידי המטופל.

...

לאור מכלול הראיות הקיימות בתיק, עולה כי המסקנה הסבירה ביותר הינה שהנגע ו/או הממצאים הופיעו בלשון המנוחה עוד בתקופה שבין חודש דצמבר 2014 ו-ינואר 2015, וכי ככל שהייתה מבוצעת בדיקה לגרון/חלל הפה של המנוחה בפרק זמן זה בעת מתן המרשמים לתרופת האורקורט על ידי ד"ר עואד ניתן היה להיווכח בהם בשלב מוקדם יותר של המחלה.

סוף דבר דין הערעור להתקבל כמפורט בפסק דיננו ואנו מורים על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא.

אנו מחייבים את המשיבה בהוצאות המערערים בסך כולל של 15,000 ₪.