אובדן כושר עבודה מורה בבית ספר מאוחר

הרקע העומד בבסיס הבקשה בבסיס הבקשה עומדת תביעת התובעת (להלן גם: "המשיבה") חברה המנהלת את קרן ההשתלמות למורים בבתי הספר העל יסודיים כנגד הנתבע , ששמש כמנכ"לה משך 24 שנים וזאת עד לדצמבר 2019 ונתבעים נוספים שבעיקרה הנה תביעה להשבת כספים שלטענתה שולמו לתובע ביתר וללא עגון חוקי וזאת בשל היתנהלותו.

ואלה הם הרכיבים אותם מבקש המבקש לסלק על הסף כבר כעת – רכיב התביעה העוסק בנזק שניגרם לו עקב אי הפרשה לקרן מבטחים הוותיקה; את רכיב התביעה העוסק במענק היובל; את רכיב התביעה העוסק בפדיון ימי חופשה; את רכיב התביעה העוסק בפדיון מחלה; את רכיב התביעה העוסק בהפקדות גמל בגין רכיבים שאינם פנסיוניים; את רכיב התביעה העוסק בתגמולים מוגדלים מעבר לשעורי צו ההרחבה ואת רכיב התביעה העוסק באבדן כושר עבודה.

וכך נאמר: "ארחיב במקצת בנושא דחייה על הסף מחמת היתיישנות, תוך הצגת מושכלות יסוד. התוצאה של דחיית התביעה על הסף בשלב מקדמי מחמת היתיישנות אפשרית היא אם מסקנה זו עולה מ-ד' אמותיו של כתב התביעה. ברי כי בבקשה מעין זו אל לבית המשפט לקבוע את העובדות על פי כתב ההגנה לבדו. לאמור, אם אף על פי עמדת התובע מתבקשת המסקנה כי התביעה היתיישנה, אזי מיותר לשמוע את המשפט באופן מלא. במצב שכזה הבירור העובדתי אינו דורש. שונים פני הדברים כאשר קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים, בה בית המשפט אינו יכול להכריע בשלב מקדמי זה. או אז האיזון הנידרש כדי שטענת ההתיישנות של הנתבע תיבדק היא לדחות את ההכרעה עד לשלב מאוחר יותר, לרבות שלב מתן פסק הדין, שבגדרו קובע בית המשפט את המסגרת העובדתית החיונית להכרעה בטענת ההתיישנות...". משכך, ומבלי למצות, ניתן לומר כי לא הרי מקרה בו נידרש בירור עובדתי מורכב לצורך הכרעה בטענת הסילוק של הסף כהרי מקרה בו הבירור העובדתי מועט, ולא הרי מקרה בו הבירור הנידרש לצורך בחינת טענת הסף מובחן ושונה מהבירור הנידרש לליבון התובענה לגופה כהרי מקרה בו יש דמיון לא מבוטל בסוגיות הדורשות ליבון (לענין זה יפים הדברים שנאמרו בהקשר לסילוק תובענה ייצוגית בע"ע (ארצי) 41358-07-15 אופינקרו פיקו - שיכון ובינוי-סולל בונה תשתיות בע"מ (28.1.19)).

...

חיזוק למסקנתנו זו מצאנו בבר"ע 3337-02-19 מדינת ישראל נ' ורד רוטפוגל, ניתן ביום 10.2.2019, בו סיכמה כב' השופטת גנדלר אופק את אופן בחינת בקשות לסילוק על הסף על סוגיהם, וכך שנתה – "...אקדים ואציין כי לטעמי העילות לדחיית תביעה על הסף אינן עשויות מקשה אחת. בבר"ע (ארצי) 67197-01-17 רותם גיספאן - בסט שרותי קירור בע"מ (3.4.17) עמד בית דין זה על השוני בין העילות השונות לסילוק תובענה על הסף מבחינת אפשרות המשך בירורן בערכאות שיפוטיות ועל ההשלכה שיש לשוני זה על דרך בירור בקשה לסילוק על הסף. בעניינו, ביחס לכלל העילות הנטענות בבקשה קם החשש מפני פגיעה או כרסום בזכות הגישה לערכאות עקב סילוק התובענה על הסף. הטעם לכך הוא שקבלת הטענות נשוא הבקשה – להבדיל מטענה בדבר היעדר סמכות עניינית - תוביל לחסימת אפשרות בירור הסכסוך בערכאה שיפוטית. משכך, ביחס לטענות שבפנינו נדרש משנה זהירות טרם סילוק התובענה על הסף.

וכך נאמר: "ארחיב במקצת בנושא דחייה על הסף מחמת התיישנות, תוך הצגת מושכלות יסוד. התוצאה של דחיית התביעה על הסף בשלב מקדמי מחמת התיישנות אפשרית היא אם מסקנה זו עולה מ-ד' אמותיו של כתב התביעה. ברי כי בבקשה מעין זו אל לבית המשפט לקבוע את העובדות על פי כתב ההגנה לבדו. לאמור, אם אף על פי עמדת התובע מתבקשת המסקנה כי התביעה התיישנה, אזי מיותר לשמוע את המשפט באופן מלא. במצב שכזה הבירור העובדתי אינו דורש. שונים פני הדברים כאשר קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים, בה בית המשפט אינו יכול להכריע בשלב מקדמי זה. או אז האיזון הנדרש כדי שטענת ההתיישנות של הנתבע תיבדק היא לדחות את ההכרעה עד לשלב מאוחר יותר, לרבות שלב מתן פסק הדין, שבגדרו קובע בית המשפט את המסגרת העובדתית החיונית להכרעה בטענת ההתיישנות...". משכך, ומבלי למצות, ניתן לומר כי לא הרי מקרה בו נדרש בירור עובדתי מורכב לצורך הכרעה בטענת הסילוק של הסף כהרי מקרה בו הבירור העובדתי מועט, ולא הרי מקרה בו הבירור הנדרש לצורך בחינת טענת הסף מובחן ושונה מהבירור הנדרש לליבון התובענה לגופה כהרי מקרה בו יש דמיון לא מבוטל בסוגיות הדורשות ליבון (לענין זה יפים הדברים שנאמרו בהקשר לסילוק תובענה ייצוגית בע"ע (ארצי) 41358-07-15 אופינקרו פיקו - שיכון ובינוי-סולל בונה תשתיות בע"מ (28.1.19)).

ח.א.ג.): "כפי שצויין לעיל, בטענת דחייה של תביעה על הסף מחמת התיישנות, המיקוד הוא ב-ד' אמותיו של כתב התביעה. ודוק: ד' אמות – לא אמה אחת או אפילו שתיים או שלוש. חוק ההתיישנות רחב מכך והעשיר את הכללים באמצעות סעיפים שאינם בנויים על תחשיב פשוט וברור. בידוד חוליה עובדתית אחת לא משקף את המורכבות שעשויה לעמוד ביסוד ההכרעה בטענת ההתיישנות. אכן, קביעת מועד לסיום תקופת ההתיישנות מסתכמת בקביעת תאריך מסוים. בכך התוצאה היא טכנית. ברם הבדיקה לקראת קביעת המועד אינה טכנית. בצדק התייחס בית המשפט המחוזי לסעיפים 8 ו – 9 לחוק ההתיישנות שעשויים להיות רלוונטיים להכרעה. לעתים אי היענות לדרישה הראשונה לתשלום החוב הנטען אינה מתחילה את מרוץ ההתיישנות. העניין עשוי להיות תלוי בתגובה של הנתבע הפוטנציאלי ובמבחנים אובייקטיביים. ודאי צודק בא כוח המבקש כי מועד ההתיישנות אינו תלוי רק בפרשנות סובייקטיבית של התובע, תהא אשר תהא. לצד זאת, האינטראקציה בין הצדדים עשויה להשפיע על קביעת מועד תחילת ההתיישנות. הגדרת היום בו נודעה עילת התובענה עניינה עילה קונקרטית. קביעת עילה קונקרטית נשענת על עובדות קונקרטיות...". לטעמנו, יש בחידוד זה, כדי לסייע לנו להכריע כי דינה של בקשת הסילוק שבפנינו הינו דחייה, שכן טענות ההתיישנות בפנינו אינן מהפשוטות והקלות הניתנות ל'חיתוך' ברור בשלב מקדמי זה, תוך שימת מחסום בלתי עביר מבירור חלקה של התביעה מבחינת המשיבה.

עוד נקבע בחוות-הדעת, כי אובדן כושר עבודה מלא/ זמני למשך שישה עד שמונה שבועות הוא פרק זמן סביר.

כפי העולה מאישורים של רופא תעסוקתי, המופנים לעירייה, בתקופה שמאז חזרתה לעבודה ועד היום הומלצה לתובעת עבודה בהקף של 50% משרה בלבד ושעת התחלת עבודה מאוחרת ככל הניתן; מאישורי מחלקת כ"א ושכר לעובדי הוראה של הערייה מיום 31.5.18 ומיום 30.7.18 עולה, כי הקף עבודת התובעת במהלך השנים עובר לתאונה עלה על הקף של 100% משרה; החל מיום 18.12.14 ועד ליום 10.5.15 היא נעדרה מעבודתה ושולם לה שכר על חשבון ימי מחלה על סמך אישורי מחלה ומיום חזרתה לעבודה ועד היום, משולם לה שכר בהקף של משרה מלאה, 50% מתוכו בגין חצי משרה ו- 50% על חשבון ימי מחלה, בהתאם להוראות הרופא התעסוקתי ואישורי מחלה (להלן: אישורי מחלקת שכר") [העתק אישורי הרופא התעסוקתי ואישור מחלקת שכר מיום 30.7.18 צורף לראיות מטעם התובעת; אישור מחלקת שכר מיום 31.5.18 הוגש וסומן ת/2 וראו גם "תחשיב ימי מחלה" אשר הוגש וסומן ת/1].

תימוכין לאמור ניתן למצוא בעדות הגב' ע.ג., המשמשת כמנהלת מחלקת כ"א ושכר לעובדי הוראה בערייה והחתומה על אישורי מחלקת שכר, במסגרתה אישרה, כי בפועל מאז חזרתה לעבודה, עובדת התובעת בחצי משרה בלבד, כפי שעלה מדיווחי נוכחות שוטפים של בית-הספר ומחצית משכרה שולם על חשבון ימי מחלה [עמוד 17 לפרוטוקול בשורות 24-30; עמוד 18 לפרוטוקול בשורות 10-20; עמוד 23 לפרוטוקול בשורות 20-23 ועמוד 25 לפרוטוקול בשורות 12-15].

...

בשים לב לעובדה, כי לאחר התאונה נעדרה התובעת מעבודתה משך כחמישה חודשים ולאחר מכן שבה לעבודה בחצי משרה בלבד; לעדותה, לפיה היא נזקקה לעזרת אחיותיה [עמוד 34 לפרוטוקול בשורות 1-2] ובהינתן מסקנתי באשר לנכותה התפקודית, נכונה אני להניח, כי היא נדרשה לעזרה החורגת מעזרה רגילה של בני משפחה, ולמצער בתקופה הסמוכה לאחר התאונה ואני סבורה, כי בנסיבות העניין יהא זה נכון וראוי לפצותה בראש נזק זה לעבר ולעתיד בפיצוי גלובאלי על דרך האומדנה בסך של 35,000 ₪.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 537,391 ₪, כמפורט לעיל.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת החזר אגרת בית-משפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתה בפועל וכן שכר-טרחת עו"ד כדין.

פסק הדין בעיניין פלונית דן בעיניינה של אשה נשואה שהחלה לעבוד כמורה במשרה מלאה חודשים בודדים טרם התפרצותה של מחלת נפש שבעקבותיה הופסקה עבודתה בבית הספר.

במקרים כמו במקרה הנידון, כאשר ניתן להצביע בהם על ארוע נקודתי שהוביל לאובדן כושר עבודה ואישור זכאות על ידי ועדה רפואית גם אם באופן זמני, אשר לאחריו מצבה הרפואי של המבוטחת מדרדר כפי שמשתקף ממימצאי הועדות הרפואיות שהתקיימו לאחר מכן – לא ינותק הקשר בין התביעה המאוחרת לתביעתה הראשונה לעניין קביעת סיווגה של מבוטחת נשואה שזכויותיה עשויות להפגע בשל כך. בדומה לעניין סנא ואויאה גם במקרה שלפנינו בית הדין האיזורי קבע כממצא עובדתי, לאחר תום הבירור העובדתי, כי קיים קשר סיבתי הדוק ומובהק בין מועד הווצרות הליקוי הרפואי כתוצאה מתאונת הדרכים לבין מועד צימצום ההכנסות עד ליציאה ממעגל העבודה.

...

בית הדין האזורי בפסיקתו מתייחס למכלול נסיבותיה של המשיבה לצורך הכרעה בעניינה, והן – "המשיבה עבדה מירב חייה (לפחות 25 שנה) כאשר נכותה נגרמה עוד בתקופה שהיא הייתה עובדת ואף קיימת התאמה בין מועד תחילת הנכות הרפואית לבין מועד צמצום ההכנסות כתוצאה מהליקוי ובין מועד היציאה ממעגל העבודה כפועל יוצא מכך." עוד מתייחס בית הדין האזורי לעובדה שהמשיבה המשיכה לקבל תשלום מחברת ביטוח גם לאחר שחדלה לעבוד, וכך נקבע בפסק הדין: "אנו מסכימים עם הקביעה בעניין ענת מזרחי ]ב"ל (ת"א) 7857-10-16 ענת מזרחי – המוסד לביטוח לאומי (11.3.2020) – תוספת שלי, ו.ו.ל] שהתשלום מחברת הביטוח מהווה תחליף הכנסה אשר הינו שווה ערך לשכר עבודה מבחינה כלכלית." בית הדין האזורי קבע כי אין מקום להפלות בין המשיבה לבין גברים או לבין נשים לא נשואות רק בשל היותה אישה נשואה, וכי יש לקבל את התביעה לאור שקילת מכלול הנסיבות ובפרט – "העובדה שהתובעת עבדה כל חייה עד אשר הפסיקה לעבוד בשל מצבה הרפואי, את התביעות שהגישה לנכות רפואית סמוך למועד סיום עבודתה ואת הנכות הרפואית שנקבעה לה - אנו סבורים שאין מקום להפלות בין התובעת לבין גברים או לבין נשים לא נשואות רק בשל היותה אשה נשואה ועל כן אנו מקבלים את התביעה, וקובעים שעל המל"ל לבחון את תביעתה של התובעת לגמלת נכות כללית כמבוטחת משתכרת ולא כעקרת בית." הערעור טיעוני הצדדים במסגרת ערעורו טוען המוסד כי בית הדין האזורי שגה בפסק דינו עת סיווג את המשיבה לצורך זכויותיה לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי כמשתכרת ולא כעקרת בית.

נוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה התקיים הרצף הדרוש ויש לקבוע את מעמדה הביטוחי של המשיבה לפי מעמדה במועד הגשת תביעתה הראשונה בגין אותו ליקוי בשנת 2011, ליקוי בגינו נאלצה לצאת משוק העבודה.

סוף דבר - דעתי היא כי דין הערעור להידחות ועל המוסד לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך של 7,500 ₪.

סוף דבר על דעת רוב חברי המותב: הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט מיכאל שפיצר, נציג ציבור (עובדים) מר יוסי רחמים ונציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ – דין הערעור להידחות ועל המוסד לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך של 7,500 ₪.

האם התאונה מנעה את המשך עבודתו של התובע כמורה? כאמור, טענתו המרכזית של התובע, אשר טעונה ליבון והכרעה, היא כי בגין הפגיעה שנגרמה לו בתאונה, הוא איבד לחלוטין את כושר עבודתו כמורה ומשכך נאלץ להיעדר מעבודתו תקופה ארוכה ובהמשך לפרוש פרישה מוקדמת לפנסיה, בגיל 62.

ואם במהלך שנת לימודים זו, שהחלה כשנה בלבד לאחר התאונה והסתיימה פחות משנתיים לאחריה התובע עבד והשתכר כרגיל, ולא הוכח כי היתה מניעה לעבוד כרגיל, ברי כי אין ממש בטענה כי דוקא בחלוף זמן נוסף מהתאונה, בשנות לימוד מאוחרות יותר, כבר לא יכול היה לעשות כן. בדיוק כפי שקבע בעיניין גנזך הנ"ל, בציטוט דלעיל, התמדתו של התובע בעבודתו בתקופה זו מלמדת על יכולתו לעסוק בה. מן הטעמים האמורים, בודאי נוכח משקלם המצטבר, המסקנה המתבקשת היא, שלא עלה בידי התובע, להוכיח כי התאונה מנעה את המשך עבודתו כמורה בבית הספר.

משקבעתי, לעניין כושר עבודתו של התובע, כי לא היה בתאונה ובמגבלות הרפואיות הנובעות ממנה, כדי למנוע את המשך עבודתו כמורה בבית הספר, המסקנה המתחייבת היא כאמור, כי דין טענות התובע לעניין הנזקים שנגרמו לו בגין העדרותו מהעבודה זמן רב בחופש מחלה; יציאתו לחופשה ללא תשלום; וכן פרישתו המוקדמת מהעבודה, להדחות.

יחד עם זאת, לא ניתן להיתעלם מכך, לפי אמת מידה אובייקטיבית, כי נכות רפואית כפי שנקבעה לתובע עקב התאונה, עשויה לגרום לפגיעה מסוימת, מוגבלת, בכושר הישתכרות, ולו גם כמורה בבית ספר.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בהקשר לנכות הרפואית בתחום הנוירולוגי, את התיעוד הרפואי שהוגש, את חוות דעת פרופ' ירניצקי ועדותו בפניי וכן את עדותה של הפסיכולוגית, מצאתי כי אין ממש בטענות התובע בהקשר זה. ייאמר מיד; עיון בתיעוד הרפואי מעברו של התובע, לא מותיר כל ספק באשר לקיומו של מצב קודם רציני אצל התובע, בתחומי רפואה מגוונים אך בעיקר בתחום הנוירולוגי, שכלל תלונות רבות וממושכות, במשך יותר מ-25 שנה, בין היתר, על כאבי ראש, בחילות, והפרעות שינה.

בנוסף, כאמור, אין לפניי קביעה לפיה התובע סבל מנכות זמנית בעקבות התאונה, בתקופה כזו או אחרת, ולפיכך, יש ממש בטענת הנתבעת שדין התביעה בראש נזק זה להידחות, בהעדר הוכחה.

עלות חוות דעת: טרם סיום, אני מקבל את טענת הנתבעת כי יש לנכות מסכום הפיצוי שייפסק לתובע, את העלות בה נשאה בגין חוו"ד ד"ר ניר, משלא נקבע בחוות דעתו נכות צמיתה אצל התובע בתחום הא.א.ג., אף לא נכות זמנית, ואף מסתבר בדיעבד כי למעשה לא היתה ולו גם ראשית ראיה למינוי, שכן טענות התובע היו טענות סרק וכל התלונות היו קיימות עוד לפני התאונה.

החיובים עבור שכ"ט המומחים מתקזזים זה כנגד זה. סוף דבר - אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 65,630 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ וכן החזר אגרת פתיחה ששולמה.

כאמור, מר הלמרייך אישר בסיכום הפגישה מיום 21.5.14 כי התובע מנצל ימי מחלה בפועל, וכך נרשם על ידו לנתבעת ביום 25.11.15 לאחר שהסתבר שמבטחים לא אישרה פנסית נכות מלאה: "הדיון שנערך בנושא בתאריך 21 מאי 2014 יצא מתוך הנחה שמר בוכריס איבד את כושר עבודתו ויצא לפנסיית נכות".[footnoteRef:5] במילים אחרות, נציג האירגון סבר אף הוא ביום 21.5.14 כי התובע מצוי באובדן כושר עבודה מלא וכי אינו יכול לעבוד בפועל, ולכן יש לסיים את עבודתו בכפוף לניצול ימי המחלה ויציאתו לפנסית נכות.

[footnoteRef:47] עוד עולה מההתכתבויות בין הצדדים כי הנתבעת גם הסכימה בשלב מאוחר יותר לפשרה שלא כללה פיצוי כספי אלא הסכמה כי התובע יחזור לעבודה בתום תקופת פנסיית הנכות באופן שיאפשר להוציא אותו לפנסיה מוקדמת,[footnoteRef:48] אולם המחלוקת היחידה שנותרה היתה בעיניין שכר טירחה.

יוזכר בהקשר זה כי התובע כבר אינו ממלא תפקיד הוראה בביה"ס מזה 10 שנים; שנית, לא הובהר לנו כי קיימת משרה לשיבוצו של התובע כעובד הוראה או כי הנתבעת עדיין מנהלת את ביה"ס בו עבד התובע או בתי ספר אחרים בקירבת מגוריו, זאת נוכח טענתה של הנתבעת בכתב ההגנה כי אינה מפעילה את בתי הספר בקרית שמונה לאחר שרשת אורט זכתה במיכרז ההפעלה של בתי הספר; ושלישית, התובע עצמו אינו יודע לומר מתי ואם בכלל צפויה הטבה במצבו.

...

על כן, בהעדר תחשיב מפורט מטעם התובע שלוקח בחשבון את הנתונים העולים מן התלושים, מצאנו כי יש לקבל את החישוב שהציגה הנתבעת, ולכן זכאי התובע לדמי מחלה בסך 32,440 ₪.

סיכום על יסוד כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, והנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 150,000 ₪.

בנוסף, נוכח תוצאת ההליכים, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ והוצאות שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.