מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית

אדם שהרג אדם אחר בשל חוסר תשומת לב

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2018 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

יסודות העוולה שזורים זה בזה: "35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". "36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". בקביעת אחריות בעוולת הרשלנות מתעוררות שלוש שאלות: האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, האם הפר את אותה חובת זהירות, והאם הפרת החובה היא זו שגרמה נזק? התשובה לשאלת קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הצפיות, הכולל בחובו שני היבטים: ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית.
לדעת הרמב"ן, (תורת האדם עניין הסכנה) התורה מעוניינת לעודד אנשים לעסוק ברפואה, ולהסיר מלב הרופא את החשש שיטעה ויימצא אשם בגרימת נזק רפואי או אף הריגת אדם.
מנגד, טעות שנגרמה בשל רשלנות פושעת או פעולה לא נכונה שנעשתה בשל חוסר תשומת לב, יכולה להוות עילה להטלת אחריות על הרופא, גם בדיני אדם (פרישה יורה דיעה, סימן שלו, אות ז; ערוך השולחן יורה דיעה, סימן שלו, סעיף ב).
...
כל ניסיונות להביא את הצדדים לידי הסדר לא צלחו ואין מנוס מלהכריע במחלוקת על פי הדין.
סוף דבר לדידי, הנתבעות נהגו לפי הפרקטיקה הנהוגה והמקובלת לזמן הניתוח וההסבר לתובע בדבר סיכויי וסיכוני הניתוח, ניתנו כדבעי.
ליבי ליבי עם התובע, אך לצערי לא כל נזק הינו בר פיצוי על ידי מאן דהוא- ומכאן ועד להטיל אחריות על רופא או מוסד רפואי בגין טיפוליו, המרחק הינו רב. בידי נותר רק לאחל לתובע הרבה בריאות ואריכות ימים, אך סבורני כי עליי לדחות את התביעה.
לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2017 בשלום הרצליה נפסק כדקלמן:

חבותו של הנתבע 1: בהתאם לסעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, ומשהורשע הנתבע 1 בפסק דין פלילי חלוט בהריגת התובע ובהיתחשב בהסכמות הדיוניות שבין הצדדים, אין ספק שהממצאים בהכרעה הפלילית הנם ראיה חלוטה לצורך חיובו של הנתבע 1 בהליך האזרחי.
לא מצאתי שממצאים מפסק הדין הפלילי נסתרו, וניתן לקבוע שהנתבע 1 ביצע מעשה תקיפה כמשמעותו סעיף 23א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כלפי המנוח, ולפיכך אחראי לניזקו.
לצורך הדיון, נצטט לשון הסעיף: "האחריות לפי סעיפים 35 ו – 36 של בעל מקרקעין או של תופסם ושל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תקונם, לא תחול כלפי מי שניכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שניכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה". אין מחלוקת שהמנוח ניכנס לבית הספר ועלה על גגו ללא רשות, בזמן שבית הספר היה סגור ונעול.
אין חשיבות לגורם הנפילה מהגג, שכן שעה שנערים מתרוצצים על הגג יש לצפות את סכנת הנפילה ממנו, בין אם נגרמה מטעמים של חוסר תשומת לב, חוסר זהירות, מעשה שובבות, קטטה שמתפתחת וכיוצ"ב. מסיבה זו, יש גם לדחות את טענת עריית נתניה שהנתבע 1 שדחף את המנוח אל מותו היה בבחינת גורם זר מיתערב שניתק את הקשר הסיבתי בין המפגע לבין הנזק.
הסכום ישולם בתוך 30 ימים לאחר שיקבל התובע את סכום הפצוי מהנתבעים האחרים.
...
נמצאנו למדים על חיוב כללי - להגנת חייהם וגופם של בני אדם - שלא להניח מכשולים, ואם נמצאו כאלו, יש להסירם.
סוף דבר: התביעה מתקבלת כנגד הנתבע 1 וכנגד הנתבעים 2 ו – 3 (מכח היות הנתבעת 3 מבטחת הנתבעת 2).
התביעה כנגד משרד החינוך נדחית.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2020 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

הקף הכריתה שבוצע בדופן רחמה של התובעת נגזר מהקף הנעיצות של ההשליה ברחם ולא הוכח ולא נטען כי נכרת חלק גדול מהצורך או שזיהוי מוקדם של השיליה הנעוצה ע"י בדיקת MRI או בכל דרך אחרת היה יכול לסייע לצוות הרפואי בדרך שתגרום לכריתה מועטה יותר של שריר הרחם.
לדעת הרמב"ן, (תורת האדם עניין הסכנה) התורה מעוניינת לעודד אנשים לעסוק ברפואה, ולהסיר מלב הרופא את החשש שיטעה ויימצא אשם בגרימת נזק רפואי או אף הריגת אדם.
מנגד, טעות שנגרמה בשל רשלנות פושעת או פעולה לא נכונה שנעשתה בשל חוסר תשומת לב, יכולה להוות עילה להטלת אחריות על הרופא, גם בדיני אדם (פרישה יורה דיעה, סימן שלו, אות ז; ערוך השולחן יורה דיעה, סימן שלו, סעיף ב).
...
התביעה נדחית.
באם הייתי מקבל את התביעה, הייתי מחייב את הנתבעת בסך הנזק כמפורט לעיל: כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים 100,000 ₪ פגיעה באוטונומיה 100,000 ₪ הוצאות רפואיות וניידות 50,000 ₪ עזרת צד ג' 35,000 ₪ _________ סך הכול 285,000 ₪ התביעה נדחית, אך בנסיבות העניין לא ראיתי לנכון לחייב את התובעת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעת בגין ניהול ההליך.
סבורני שפסיקת הוצאות ריאליות בתיק שכזה יכול להביא ל "הרתעת יתר" של אוכלוסיות מוחלשות מלפנות לבתי המשפט ואין הדבר נכון מבחינת מדיניות שיפוטית ראויה.

בהליך בקשה לפסילה עד תום ההליכים (בפ"ת) שהוגש בשנת 2015 בשלום אשדוד נפסק כדקלמן:

הוסיף ב"כ המשיב וטען כי התאונה לא נגרמה בשל חוסר מיומנות אלא בשל חוסר תשומת לב של המנוח.
העולה מחומר הראיות מלמד כי חסד נעשה עם המשיב, שלא הועמד לדין על עבירת הריגה.
לאור כל האמור לעיל - חזקת המסוכנות לא הופרכה ע"י המשיב ויש להענות לבקשת המבקשת לפסול רישיון הנהיגה של המשיב, ואולם נוכח השהוי והעובדה שהמשיב נהג מאז הסתיימה הפסילה המנהלית ועד היום מבלי שעבר עבירה כלשהיא אחרת, והואיל ולא ברור בשלב זה מהו פרק הזמן שיידרש לניהול התיק העקרי - נכון הוא לקצוב את תקופת הפסילה.
קבלת טיעון זה עם ההנמקה שלו, מעקרת את כוונת המחוקק להגן על הצבור וחוטאת לצורך להרתיע הן את היחיד, שיוחסה לו עבירה של נהיגה רשלנית שגרמה למות אדם, והן את ציבור הנהגים בכלל, בהסמיכו את בית המשפט לפסול רישיונות נהיגה עד תום ההליכים בשלב מקדמי של ההליך המשפטי, טרם הרשעה.
...
לאור כל האמור לעיל - חזקת המסוכנות לא הופרכה ע"י המשיב ויש להיענות לבקשת המבקשת לפסול רישיון הנהיגה של המשיב, ואולם נוכח השיהוי והעובדה שהמשיב נהג מאז הסתיימה הפסילה המנהלית ועד היום מבלי שעבר עבירה כלשהי אחרת, והואיל ולא ברור בשלב זה מהו פרק הזמן שיידרש לניהול התיק העיקרי - נכון הוא לקצוב את תקופת הפסילה.
באשר לבקשת ב"כ המשיב לסווג את הפסילה כך שיתאפשר למשיב לנהוג על רכב פרטי, שקלתי אותה בכובד ראש והגעתי למסקנה כי דינה להידחות בשים לב לנסיבות החמורות של קרות התאונה ורף הרשלנות הגבוה של המשיב, הכולל בחובו הפרת מספר חובות זהירות קונקרטיות בצד החומרה של נהיגה ברכב שלמשיב לא היה רישיון נהיגה לסוג הרכב המדובר.
הטענה כי פסילת רישיון הנהיגה היום תגרום למשיב נזק בשל כך שלא יוכל להתארגן לשינוי אופן עבודתו המושתת על נהיגה בעוד שלקראת מועד גזר הדין יוכל לעשות כן, דינה להידחות.

בהליך גרימת מוות בנהיגה רשלנית (גמ"ר) שהוגש בשנת 2024 בשלום בת ים נפסק כדקלמן:

סעיף 64 לפקודת התעבורה קובע: "העובר עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 תוך כדי שימוש ברכב, דינו – מאסר שלוש שנים ולא פחות מששה חודשים או מאסר וקנס...אולם רשאי בית המשפט, אם ראה שהנסיבות מצדיקות זאת, שלא לפסוק מאסר מינימום כאמור מטעמים שיפרש בפסק הדין". ובאשר לרכיב הפסילה בפועל של רישיון הנהיגה, קובע סעיף 40 לפקודת התעבורה: "הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 64, או לפי סעיף 64א' דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משלוש שנים, אולם רשאי בית המשפט בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר". בע"פ 6755/09, ארז אלמוג נגד מדינת ישראל, קבע בית המשפט העליון, כפי שציין ב"כ המאשימה, את העקרונות לפיהם יש לגזור את דינו של מי שהורשע בגרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות". בע"פ 11786/04 אבו טריף נ' מדינת ישראל , כתב כבוד השופט א' לוי כי: "בתקופה בה התאונות הקטלניות הפכו, למרבה הדאבה, לתופעה המתרחשת כימעט בכל יום, מצוה בית המשפט לומר את דברו בדרך הענישה, כדי לטעת בתודעתם של נהגים את החובה לנהוג בזהירות, תוך הקפדה על הכללים המתחייבים מהדין".  באופן דומה נקבע בע"פ 5787/04 שחאדה נ' מדינת ישראל : " תאונות הדרכים המתרחשות בכבישי הארץ חדשים לבקרים בשל נהיגה רשלנית או פזיזה, גובות מחיר יקר מדי בנפש וכבר נפסק על-ידינו לא אחת כי אין מקום לענישה סלחנית מדי במקרים אלה ויש להעדיף את הצורך להעביר לציבור מסר ברור ומרתיע, אלא אם כן מתברר כי קיימות נסיבות אישיות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות סטייה מרמת הענישה הראויה".   ואילו בע"פ 6358/10 מחמוד קבהא נ' מדינת ישראל, נאמר: " נוכח ריבוי תאונות הדרכים הקטלניות, המתרחשות כימעט מדי יום ביומו וגובות את חייהם של קורבנות רבים, הביע בית משפט זה את הצורך במדיניות ענישה מחמירה ומרתיעה כלפי אלו הנוהגים ברשלנות ובחוסר אחריות בכבישים... מדיניות הענישה המחמירה והמרתיעה באה לידי ביטוי בכך שעל פי רוב הרשעה בעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים מחייבת הטלת עונש מאסר בפועל ופסילת רישיון לתקופה ממושכת". ברע"פ 2957/12 חן נגד מדינת ישראל, שעניינו אף הוא גרם מוות ברשלנות, נדחתה בקשת רשות ערעור על עונש של 30 חודשי מאסר בפועל ו-15 שנות פסילה, תוך שכבוד הש' ג'ובראן קובע: "אמנם, העונש שהוטל על המבקש אינו עונש קל והוא ברף הענישה העליון בעבירות מסוג זה. אלא שכפי שקבע בית המשפט המחוזי מדובר בעונש ראוי בנסיבות העניין. המבקש הורשע בעבירה חמורה וכבר נפסק כי יש להעניש בחומרה את עברייני התנועה, ובייחוד כאשר למרבה הצער התוצאה של הפרת חוקי התנועה היא תוצאה קטלנית (ראו למשל: ע"פ 7434/04 אלקיען נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.2.2005). בעניינינו, מדובר בנסיבות חמורות במיוחד שכן המבקש נהג באופן רשלני ביותר בכך שהגביר את מהירות נהיגתו לפני שהגיע למעבר החצייה וזאת במקום להאט ולבחון האם ישנם הולכי רגל המתכוונים לחצות את הכביש". ברע"פ 2996/13 נייאזוב ואחרים נגד מדינת ישראל, נאמר: "... העונשים שהוטלו על המבקשים אינם בכלל אלה בשל רף הרשלנות המשתקף מנסיבות התאונות וחרף הנסיבות האישיות; הם משקפים את הצורך במאבק בקפוח חיי אדם בדרכים, המהווה, למרבה הצער, תופעה שכיחה במחוזותינו, ומדיניות הענישה משקפת את היחס לקדושת חיי אדם. האמת תורה דרכה, כי הענישה במקרי גרימת מוות ברשלנות בגדרי תאונות דרכים או תאונות אחרות היא אתגר קשה, שכן עסקינן ככלל בנאשמים נורמאטיביים שמעדו והתרשלו בהיסח הדעת של רגע, וחרב עולמן של שתי מישפחות; בראש וראשונה, וברמה עילאית, של מישפחת הקרבן שקופדו חייו בשל רשלנות; אליה נכמר הלב. אך במרבית המקרים ישנה גם טראומה לפוגע ולמשפחתו, לא רק בשל הענישה אלא בשל המעשה, ...וכדברי הנשיא שמגר בר"ע 530/84 שפר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 162, 163 "..
בסעיף 59 להכרעת הדין, קבעתי:" כאמור לעיל, ניתן היה לראות בסירטון כי הנאשם, במהלך נסיעתו דרומה, חלף על פני הולכי הרגל, לרבות המנוח, שהיו על הדרך ובשלב בו חזר ונסע צפונה, היה עליו לוודא, באופן פוזיטיבי, כי הולכי הרגל אינם בדרכו וביתר שאת כאשר הכף עמוסה ושדה הראיה שלו מוגבל. הנאשם לא נקט בכל אמצעי זהירות שניתן היה לצפות מנהג סביר שינקוט בנסיבות אלה- בחינת הדרך בטרם הפניה ימינה, ווידוא, גם על ידי עצירה בתחילת הדרך, כי הולכי הרגל כבר אינם על הדרך, צפירה, קריאה בקול ועוד, אלא נסע קדימה, תוך היתעלמות מאותם הולכי רגל שקיים סיכוי ממשי שנמצאים בדרכו ולמרבה הצער, פגע במנוח והרג אותו". בהמשך, נאמר כך בהכרעת הדין: "מכל האמור לעיל, אני קובעת כי הנאשם התרשל באופן נהיגתו, בנסיבות בהן היה מודע לזה כי, ככלל, הולכי רגל נמצאים מעת לעת בדרך ובפרט, כי היו שני הולכי רגל על הדרך, פרק זמן קצר לפני כן - תחילה, בכך שהעמיס את הכף של הרכב באופן שהגביל בצורה משמעותית את שדה הראיה שלו קדימה ובהמשך, בכך שלא הביט ימינה בשלב בו היה בעיקול ימינה, שם היה לו שדה ראיה פתוח של 34 מטרים ואפשרות להבחין במנוח ולאחר מכן, כאשר לא הבחין במנוח במהלך הנסיעה צפונה, כאשר תחילה, היה לו שדה ראיה פתוח של 21 מטרים שהלך והתקצר, עד שהגיע למרחק של 9 מטרים מהמנוח ולא יכול היה להבחין בו. לו היה מבחין במנוח מבעוד מועד, יכול היה הנאשם לעצור ולמנוע את התאונה הטראגית". הנאשם, כנהג מקצועי, יכול וצריך היה בכל שלב, מרגע ההעמסה ועד לפגיעה במנוח, לתת דעתו לכך ששדה הראיה שלו מוגבל ולשנות זאת, למשל, לפרוק חלק מהעפר והעובדה כי לא עשה כן, או בשל חוסר תשומת לב או בשל היתעלמות מהמצב, הינה ראיה ברורה לרשלנותו הגבוהה והחמורה של הנאשם.
...
לסיכום, עתר הפרקליט לעונש מאסר של 27 חודשים, 16 שנות פסילה בפועל, פסילה על תנאי, מאסר על תנאי ופיצוי משמעותי למשפחת המנוח.
בסעיף 59 להכרעת הדין, קבעתי:" כאמור לעיל, ניתן היה לראות בסרטון כי הנאשם, במהלך נסיעתו דרומה, חלף על פני הולכי הרגל, לרבות המנוח, שהיו על הדרך ובשלב בו חזר ונסע צפונה, היה עליו לוודא, באופן פוזיטיבי, כי הולכי הרגל אינם בדרכו וביתר שאת כאשר הכף עמוסה ושדה הראיה שלו מוגבל. הנאשם לא נקט בכל אמצעי זהירות שניתן היה לצפות מנהג סביר שינקוט בנסיבות אלה- בחינת הדרך בטרם הפניה ימינה, ווידוא, גם על ידי עצירה בתחילת הדרך, כי הולכי הרגל כבר אינם על הדרך, צפירה, קריאה בקול ועוד, אלא נסע קדימה, תוך התעלמות מאותם הולכי רגל שקיים סיכוי ממשי שנמצאים בדרכו ולמרבה הצער, פגע במנוח והרג אותו". בהמשך, נאמר כך בהכרעת הדין: "מכל האמור לעיל, אני קובעת כי הנאשם התרשל באופן נהיגתו, בנסיבות בהן היה מודע לזה כי, ככלל, הולכי רגל נמצאים מעת לעת בדרך ובפרט, כי היו שני הולכי רגל על הדרך, פרק זמן קצר לפני כן - תחילה, בכך שהעמיס את הכף של הרכב באופן שהגביל בצורה משמעותית את שדה הראיה שלו קדימה ובהמשך, בכך שלא הביט ימינה בשלב בו היה בעיקול ימינה, שם היה לו שדה ראיה פתוח של 34 מטרים ואפשרות להבחין במנוח ולאחר מכן, כאשר לא הבחין במנוח במהלך הנסיעה צפונה, כאשר תחילה, היה לו שדה ראיה פתוח של 21 מטרים שהלך והתקצר, עד שהגיע למרחק של 9 מטרים מהמנוח ולא יכול היה להבחין בו. לו היה מבחין במנוח מבעוד מועד, יכול היה הנאשם לעצור ולמנוע את התאונה הטרגית". הנאשם, כנהג מקצועי, יכול וצריך היה בכל שלב, מרגע ההעמסה ועד לפגיעה במנוח, לתת דעתו לכך ששדה הראיה שלו מוגבל ולשנות זאת, למשל, לפרוק חלק מהעפר והעובדה כי לא עשה כן, או בשל חוסר תשומת לב או בשל התעלמות מהמצב, הנה ראיה ברורה לרשלנותו הגבוהה והחמורה של הנאשם.
באשר להמלצות שירות המבחן לעונש, כפי שבאו לידי ביטוי בתסקיר, נאמר ברע"פ 7257/12, סנדרוביץ נגד מדינת ישראל: "אשר לטענת המבקש, לפיה שגו הערכאות הקודמות משלא אימצו את המלצותיו של שירות המבחן בעניינו, הרי שדינה להידחות. המלצותיו של שירות המבחן, כשמן כן הן – המלצות. בית-המשפט אינו כבול לאמור בהן והוא אינו מחויב לפעול על פיהן. עמדת שירות המבחן, אינה אלא אחד השיקולים העומדים בפני בית-המשפט בבואו לגזור את דינו של נאשם -לעיתים יאמץ בית-המשפט את המלצת שירות המבחן במלואה, לעיתים יאמץ אותה בחלקה ולעיתים ידחה אותה מכל וכל. כל עניין לנסיבותיו הוא, וכל מקרה ייבחן לגופו, תוך מתן משקל ראוי להמלצות שירות המבחן (ראו, רע"פ5176/03 סוריאנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.06.2003)". מכל הטעמים שצוינו לעיל, בנוגע למידת רשלנותו החריגה של הנאשם, לא מצאתי לנכון לאמץ את המלצות שירות המבחן, שכן, לטעמי, נוכח רמת הרשלנות, אין מקום למאסר שירוצה על דרך של עבודות שירות.
ולעניין זה, נאמר בעפ"ת 4107-04-12 סאסי נגד מדינת ישראל: "באשר לפיצוי, אכן יש אפשרות לקבל פיצוי במסגרת הליכים אזרחיים, וכשמדובר בתאונות דרכים בהליכים אזרחיים שאינם פשוטים יותר, לאור החקיקה בעניין זה, אבל היום מקובל יותר, וטוב שכך, לסייע לנפגעי עבירות פליליות, כל עבירה פלילית, לרבות עבירות פליליות שהינן במישור התעבורתי על דרך של פיצוי אפילו סמלי במסגרת של פיצוי פלילי". לאור כל האמור לעיל ולאחר ששקלתי את כל השיקולים, לחומרה ולקולא, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:  22 חודשי מאסר בפועל.
הנאשם ישלם פיצוי על סך 50,000 ₪ לגב' ניב כהן- יאיר, ת.ז 200928414 אלמנתו של המנוח, עד ליום 25.4.24 וזאת בחלוף 72 שעות לפחות ממועד מתן החלטתי ועל פי אחת האפשרויות להלן: 1.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו