אדם מבוגר נהרג בתאונת דרכים - גובה הפיצויים

בהמשך ציין: "דחוף, הוא בן אדם מבוגר הוא נפל מפרכס כבר...". בדו"ח שמילא צוות האמבולנס (מוצג 5 בתיק מוצגי התביעה) נרשם כי "לדברי עובר אורח ראה שהאדון ירד מהמשאית וככל הנראה פרכס...". עוד נלמד מהדו"ח כי עובר האורח היתקשר למד"א ודיווח על מציאת המנוח שרוע על הקרקע בשעה 11:51.

בנוסף, אם ייקבע כי המנוח נפל בעת עלייתו או ירידתו מהמשאית, אזי יש לקבוע כי החבלות שנמצאו על גופו, ומצבו הרפואי שתועד על ידי צוות מד"א ולאחר מכן על ידי רופאי בית החולים, מצב רפואי שבסופו של דבר הביא לפטירתו, הם תוצאה של נפילה זו. שכן, בשלב זה, של הוכחת קשר הסיבתי בין הארוע התאונתי לנזק, יש מקום להקל עם התובעים ברמת ההוכחה (ראו: ע"א 4574/11 עזבון ויורשי המנוח נזאל אג'וד נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 19.05.13); ת"א (מחוזי-חי') 942/94 עיזבון המנוח עכאוי חמד ז"ל נ' קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם בנבו, 18.12.07)).

מה גם, שמסקנה זו – מתחזקת משאר הראיות: אמירתו של עובר האורח אודות נפילת המנוח, שקיימת אפשרות שפרשנות דבריו היא שהוא אכן ראה את הנפילה, פרשנות המתחזקת מתוך הרשום בדו"ח מד"א כי "לדברי עובר אורח ראה שהאדון ירד מהמשאית וככל הנראה פרכס". אכן, שתי ראיות אלו משקלן אינו גבוה, ושל השנייה אף פחות במידה ניכרת מהראשונה, בהיותה עדות שמועה על גבי עדות שמועה, ובפרט שרושם הדו"ח, אותו על פניו ניתן היה לאתר, לא זומן למתן עדות (הגם שההנחה היא כי גם לוּ היה מתייצב לא היה זוכר לומר דבר על אותם דברים שתיעד לפני חמש שנים).

שיעור הפצוי לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, הוא 46,140 ₪.

...

מה גם, שמסקנה זו – מתחזקת משאר הראיות: אמירתו של עובר האורח אודות נפילת המנוח, שקיימת אפשרות שפרשנות דבריו היא שהוא אכן ראה את הנפילה, פרשנות המתחזקת מתוך הרשום בדו"ח מד"א כי "לדברי עובר אורח ראה שהאדון ירד מהמשאית וככל הנראה פירכס". אכן, שתי ראיות אלו משקלן אינו גבוה, ושל השנייה אף פחות במידה ניכרת מהראשונה, בהיותה עדות שמועה על גבי עדות שמועה, ובפרט שרושם הדו"ח, אותו על פניו ניתן היה לאתר, לא זומן למתן עדות (הגם שההנחה היא כי גם לוּ היה מתייצב לא היה זוכר לומר דבר על אותם דברים שתיעד לפני חמש שנים).

ברם, כאמור, גם ללא עדויות אלו, הורם הנטל להוכיח כי המנוח נפל מהמשאית, ואותו משקל מועט שיש לייחס לעדויות אלו, מצטרף למשקל שהיה בו די להכריע במחלוקת שבין הצדדים בעניין זה. משהגעתי למסקנה כי המנוח נפגע בעת שעלה למשאית או ירד ממנה, ומדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, יש לקבוע כאמור, כי חבלתו מנפילה זו היא זו שהביאה בסופו של יום לפטירתו, בשים לב לתיעוד הרפואי שהוגש.

בנסיבות אלו, אין אלא להכריע על דרך האומדנא, ואני סבור כי יש להעריך את גיל סיום העבודה של המנוח, לוּ היה נותר בחיים, בגיל 80.

בשים לב למה שנקבע בפסיקה באשר לטווח הפיצויים הנפסקים בראש נזק זה (ראו למשל: ע"א 4574/11 בעניין עיזבון ויורשי המנוח נזאל אג'וד), אני סבור כי הסכום בו נקבו התובעים הוא סכום סביר וראוי, היינו סך של 172,000 ₪.

המדובר בנאשם שהנו אדם מבוגר המחזיק ברישיון נהיגה משנת 1955, כשלחובתו 15 הרשעות והמדובר בתאונה ראשונה בה היה מעורב.

ב"כ הנאשם עתר לפסוק את עונשו של הנאשם בדרך של עבודות שירות, פסילה קצרה, וזאת לאור רמת הרשלנות שאינה גבוהה, מהירות הנסיעה שלא הייתה גבוהה מ- 30 קמ"ש, וותק הנהיגה הרב, עברו שאינו מכביד, וכן לאור המלצת תסקיר שירות המבחן.

כמו כן, עתר ב"כ הנאשם שלא להטיל על הנאשם פיצוי וזאת לאור העובדה כי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מפצה, מה גם שהנאשם בגילו – בקושי מיתקיים ממשכורת דלה.

ביהמ"ש העליון קובע כי אף חרף הנסיבות האישיות אין מקום לסטות ממדיניות הענישה הנוהגת: "הם משקפים את הצורך במאבק בקפוח חיי אדם בדרכים, המהווה, למרבה הצער, תופעה שכיחה במחוזותינו ומדיניות הענישה משקפת את היחס לקדושת חיי אדם. האמת תורה דרכה, כי הענישה במקרי גרימת מוות ברשלנות בגדרי תאונות דרכים או אחרות היא אתגר קשה, שכן עסקינן ככלל בנאשמים נורמאטיביים שמעדו והתרשלו בהיסח הדעת של רגע, וחרב עולמן של שתי מישפחות, בראש וראשונה וברמה עילאית מישפחת הקורבן שקופדו חייו בשל רשלנות, אליה נכמר הלב, אך במרבית המקרים ישנה גם טראומה לפוגע ולמשפחתו לא רק בשל הענישה אלא בשל המעשה ומאמינים אנו אפוא כי הנאשמים מתייסרים אף הם ... על כן היתחשבות בנסיבות האישיות לפטור ממאסר בפועל תהא במקרים חריגים וכמובן תוך הבאה בחשבון של מידת הרשלנות בכל מקרה ספציפי". (פיסקה כ"א לפס"ד) המחוקק קבע במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין את עיקרון ההלימה, כעיקרון המנחה בענישה, דהיינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו על בית המשפט לקבוע את מיתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון ההלימה.

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נסיבותיו האישיות של הנאשם, תסקיר שרות המבחן, קשייו בהתמודדות עם התאונה הטראומתית לה גרם, ומנגד חומרת העבירה, התוצאה הטרגית של אובדן חיי אדם, כאבה של משפחת המנוח, אני גוזר על הנאשם 9 חודשי מאסר אותם ירצה בדרך של עבודות שרות.

זמן מה לאחר מכן הועברה לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה שם נפטרה בשלהי שנת 2014 (ע', 4, ש' 28-22; התובע הציג מסמכים רפואיים נוספים, למשל נספחים 21 ו-22 הכוללים סיכום לאחר פטירת האחות קלייר שם צוין, בין היתר, כי כבר במחצית השנייה של 2011 סבלה מדמנציה מיתקדמת, מסמכים אלה לא הוגשו באמצעות עורכם.

גם כאן לא הובא פירוט כלשהוא ביחס לתאונת הדרכים הנטענת, המועד בו התרחשה וסכום הפיצויים שהיתקבל, לפי הנטען, בעקבותיה.

זאת, אף שהתובע עמד כבר בראשית הדרך על כך שברצונו לבחון את מיסמך המקור (ראו גם ע' 44, ש' 6) וחרף התחייבות הנתבע לפעול להשגת המקור מאת הנוטריון בליליוס ולעשות כן ללא דיחוי בשים לב לכך שמדובר באדם מבוגר (ראו דברי הנתבע בע' 6, ש' 29 – ע' 7, ש' 2).

הנתבע הפנה עוד לע"א 2556/05 זלוטי נ' אינדיבי (8.2.09) ולקביעה שם כי בתביעה נגד עזבון רובץ על התובע נטל הוכחה גבוה יותר (שם בפיסקה 11 לפסק דינה של כבוד השופטת (כתוארה אז) מ' נאור).

...

דין הטענה להידחות.

סיכום ותוצאה על יסוד כל האמור לעיל – התביעה מתקבלת.

משכך – אני מורה כי על הנתבע ועל כל מי מטעמו כאמור לעיל לפנות את הנכס – הבית בדרך שועפאט 114 במזרח ירושלים, הבנוי על המקרקעין הידועים כחלקה 43 בגוש 30559 – ולהשיב את החזקה בו לידי התובע עד ליום 26.4.2018.

התאונה הנה "תאונת דרכים" כמשמעות מושג זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן- החוק).

בנידון שבפנינו, מדובר במנוח שהיה בעת מותו בן 85 ולגביו נראה סביר כי "ההוצאות המוגברות" צריכות להיות גבוהות יותר משל הקטין שבעניינו נקבעה החזקה של 30%.

אני קובע כי שיעור הפצוי יחושב לפי 25% משכר המנוח עובר למותו ( על פסיקה דומה שסטתה מהילכת פינץ בעיניין אדם מבוגר יעויין ת"א (שלום פ"ת) 5917/06 עיזבון המנוחה מזרחי ז"ל נ' איי.אי.ג'י ביטוח זהב בע"מ (נבו 19.3.2008), שם נפסק 15% למנוחה בת 68.

...

לא ניתן להוכיח כי גם אם המנוח היה בסמוך למנוחה בעת שהיא מעדה, כוחו היה עומד לו לסייע לה. לפיכך, אני דוחה את הטענה לאחריות הנתבעת ("האחראית", למות המנוח) לנפילתה של המנוחה.

גם אם היה מוכח שלו המנוח היה בסמוך למנוחה, הוא היה מונע את נפילתה, עדיין אין להגיע מכאן למסקנה כי הנתבעת אחראית לפיצוי התובעים בהוצאות שהייתה של המנוחה בדיור המוגן ובמוסדות הסיעודיים.

סוף דבר להלן נזק התובעים: נזק לעיזבון - 204,175 ₪ נזק למנוחה כתלויה 40,000 ₪ סך הכל: 244,175 ₪ מסך זה יש לנכות את קצבת השאירים.

המחלוקת התביעה הנדונה היא מה שמכונה בפסיקה 'תביעת עזבון', שהוגשה בנידון על ידי התובעות, בשמן ובשם עזבונה של אם התובעות, שמצאה את מותה בגיל 62 וחצי בתאונת דרכים, כשהיא 'נטולת תלויים' (בהיותה גרושה, שבנותיה, היורשות את עזבונה, היו במועד התאונה בוגרות, אשר אינן סמוכות על שולחנה).

אזכיר, כי עיקרון זה נובע מהגדרת הפקודה למושג "נזק" - "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה" (ההדגשות בקוו – הוספו); וכן - מהוראת הפקודה בסעיף 76(1) שכותרתו "פיצויים": "סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע", שמוחל גם על נזק גוף בתאונת דרכים [הוראת סעיף 4(א) לחוק הפיצויים] ושמתבסס על פיתוחי והרחבות הפסיקה.

בפסק דין זה קבעה כב' השופטת ארנה סנדלר איתן כי מאחר שהמנוחה נפטרה לאחר שכבר הקימה מישפחה משלה יש להחיל את הילכת סושרד וקבעה, בין היתר: "...מצבה המשפחתי של המנוחה עובר לפטירתה ידוע ומוכר ואינו מצריך ספקולאציה כלשהיא. אין איפוא צורך לבנות עבור המנוחה "מסלול חיים הפותטי שלם", כדברי כבוד השופט א' ריבלין (שם בפיסקה 7), על מנת לבחון את שיעור הפצוי לו זכאי עזבונה בגין כל אחת מתקופות חייה שנגדעו בתאונה.

כב' השופטת אידית קליימן-בלק קבעה כי באותו המקרה יש לחשב את ההפסד בשנים האבודות לפי מתוה פינץ; כשהבהירה, בין היתר: "הראציונאל שנידון בהילכת אטינגר והמשיך דרכו להילכת פינץ, לפיו במצב דברים של מנוח חסר תלויים יש מקום לסטות משיטת הידות הקלסית, כוחו יפה לשני המצבים גם יחד. דומני כי המבחן הקובע הנו מה היה מצבו האישי והמשפחתי של המנוח במועד קרות התאונה בעטיה קיפח את חייו, קרי האם הנו חסר תלויים אם לאו, ללא כל קשר לסיבה מדוע הניזוק חסר תלויים בשלב זה של חייו: בין אם טרם הספיק להקים מישפחה (קטין, צעיר רווק) ובין אם כל נפשות המשפחה שהיו תלויות בו יצאו ממעגל התלות (אלמן/גרוש/רווק חד הורי שהנו הורה לילדים בגירים). בין אם מדובר במנוח צעיר שעודנו חסר תלויים או מנוח מבוגר שהנו כבר חסר תלויים- לשניהם דין דומה". באותו פסק דין מתייחסת השופטת קליימן-בלק גם למקרה הספציפי של המנוחה שבפניה וקובעת: "...במקרה דנן ניתן להניח בודאות גבוהה למדי כי אשה אלמנה בת 87 במותה שחיה לבדה, לא התעתדה להנשא בשנית ולהקים זוגיות חדשה בערוב ימיה. מדובר במנוחה ששנים רבות עוד קודם לתאונה הייתה במצב כפי שהגדירה אותו הפסיקה כניזוק "חסר תלויים" ועל כן אין כל סיבה שלא להחיל בעיניינה את הילכת פינץ, שהרי אותו הראציונאל בדיוק חל בעיניינה של המנוחה דנן.

עוד מפנות הנתבעות לפסק דינה של כב' השופטת מוריה צ'רקה בענין ת"א (שלום י-ם) 55746-02-14 נ. א. ע. (המנוחה) נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 18.11.2018) כאסמתא ליישום הילכת פינץ במקרה של אישה שנפטרה בתאונה בגיל 67 כשהיא אימם של היורשים (שאחד מהם אף טען לתלות – ונדחה), שהיא 'נטולת תלויים' ומצטטים בעצם סיכום של דעתה של כב' שופטת צ'רקה, אך מעיון בפסק הדין עולה כי הדברים הם בבחינת אוביטר, כי עובדתית נקבע כי [סעיף 89 לפסה"ד]: "בחייה, הוצאותיה של המנוחה עבור מחיה היו גבוהות מהכנסותיה שהסתכמו בקיצבת שאירים מאת המוסד לביטוח לאומי, ועזרת בניה הבגירים. בנסיבות אלה, לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי לעזבון בגין הפסד השנים האבודות. בנה של המנוחה, שהיה כבן 35 במותה, לא היה תלוי בה למחייתו". כך גם הדיון בזכות לקיצבת הזיקנה או להפסד הכנסות הפנסיה – אין בו משום בסיס להכרעה באותו ענין.

...

לסיכום, בגין התביעה הנדונה הנדונה זכאי העיזבון לפיצויים בסך 600,942 ₪ [529,765 + 51,177 + 20,000].

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעות תשלמנה לכל אחת משתי התובעות, סך של 300,471 ₪.

עוד תשלמנה הנתבעות לתובעות, ביחד, החזר שכר טירחת עו"ד בסך 91,403 ₪, וגם הוצאות משפט בסך 500 ₪ נכון להיום, וכן – החזר האגרה ששילמו התובעות בנדון בסך 715 ₪ (ביום 2.12.2020), בצירוף ריבית והצמדה כדין ממועד תשלומה.