אבחון רשלני מאוחר של מצב רפואי מאוחר

בל נשכח, כי אין כל טענה, ודאי לא ראיה, לרשלנות, ודאי לא "רשלנות רבתי" – בפעולת ועדה כלשהיא מאלה שבהליך, וגם לא אלה שקדמו לפרישה ואף לא בזו שלאחר פסה"ד בהליך הראשון! אגב זאת, יש להזכיר כי למקרא חווה"ד, ברור (כולל מסמכיו של פרופ' לוגסי, שצורפו להגנת המדינה) – כי נסמך הוא ב-2012 על מצבה הקליני של התובעת ב-2003, ב-2004 (ועוד "שנים רבות"), אכן, כ"חוכמה שלאחר מעשה"; ב-2012 מאבחן הוא וקובע נכות לטרם הפרישה (ב-2004), גם על בסיס ההתרחשות הרפואית – הקליניקה, שבמהלך השנים שאחרי הפרישה! עוד נעיר, אם כבר ב-2001 כה "ברור" כי "מחלת המיאלומה היתה פעילה" – הכיצד אין זכר לאבחנה זו במסמכים שנתן ב-2003, טרם פרישתה?! (דברינו מתייחסים הן לעילה כנגד המדינה ואף לגופא).

פסה"ד בהליך הראשון קבע כדלקמן: "התובעת תפנה לוועדה ... על מנת שהוועדה תיבחן את טענתה של התובעת שלפיה אירעה טעות באיבחון מצבה של התובעת בעת פרישתה מהעבודה.

עוד ראוי להזכיר כי כבר באוגוסט 2009 הבהירה הקרן לתובעת כי הזכות למענק נקבעת עפ"י המצב הרפואי בעת הפרישה ולא עפ"י מצב רפואי מאוחר יותר.

...

יתר על כן, הגם שאין בפנינו חוזה אחיד, לא שוכנענו כי לו כך, כי יש בפנינו "תנאי מקפח" בהקשר הנדון.

לסיכום דין התביעה לדחייה, עפ"י הוראות התקנון.

יחד עם זאת, מצאנו להורות, כי המענק ישולם, לפנים משורת הדין, תוך תשלומי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

התובע עובד שבוע עבודה מלא משעות הבוקר ועד שעות הערב המאוחרות; התובע השביח משמעותית את שכרו בהשוואה לתקופה של טרם הארוע כפי שהודה בחקירתו הנגדית שעה שנימנע מלפרט בתצהירו את נתוני שכרו העדכניים; טענותיו של התובע בדבר יכולתו התיאורטית להרויח סכומים גבוהים בהרבה כעצמאי לא נתמכה בכל חוו"ד או בעדות כלשהיא, למרות שיכול היה לעשות כן; בדיקות המאמץ שביצע התובע מאז קרות הארוע הצביעו על תיפקוד תקין של לבו לרבות במאמץ ניכר, וזוהי ראיה לכך שלא נגרם לתובע כל נזק בשל האוטם הקל בו לקה; לאור האמור לעיל, מתבקש ביהמ"ש לקבוע כי לא נגרם לו כל נזק כספי או אחר בעקבות אשפוזו בביה"ח ולאחר הצינתור שעבר.

לדבריו, קיבל את התיק לידיו בהיותו נשיא איגוד הקרדיולוגים: "...כשיש לי שישה רופאים כולל פרופ' באוניברסיטה מכובד מאוד, שחושבים שהאבחנה היא הגיונית לבוא להשתלח בצורה גסה וברוטלית ואני אומר גסה וברוטלית על בית החולים נהריה ברשלנות רפואית גסה וכן הלאה, אני חושב שזה חסר כל ביסוס וחסר כל אתיקה. לקחתי על עצמי את התיק הזה בהיתנדבות כדי לבוא ולעמוד פה ולהגיש (הכוונה להגיד-ה.י.) – עד כאן!" (עמ' 45 לפרוטוקול).

לסיכום: מכל האמור לעיל עולה כי המחלה הכלילית נמשכה, אך לא הוכח כי חלה החמרה במצבו של התובע שתרמה לנכותו בגין האוטם שהגיע לשיאו בטרם הגיע לביה"ח. משכך, אין לזקוף לחובת הנתבעת את הנזק בגין האוטם שאירע לפחות 24 שעות לפני הגיעו לביה"ח. למעלה מהדרוש, אדרש להלן לחלק מטענותיו הנוספות של התובע בדבר הנזק שניגרם לו לטענתו בגין רשלנותה של הנתבעת.

...

הכרעה כאמור, שוכנעתי כי האוטם שנגרם לתובע היה בהיקף מצומצם.

לסיכום: לא שוכנעתי כי בגין האוטם נגרם לתובע קיצור תוחלת חיים.

מצאתי לפסוק לתובע פיצוי כולל בסך של 10,000 ₪ בשל אובדן שכר בגין 5 ימי עבודה, ייעוץ אצל פרופ' שגיא, והוצאות נסיעה לטיפול רפואי ולעזרת קרובים מוגברת בתקופה זו. סיכום להלן פירוט נזקי התובע: פגיעה באוטונומיה/נזק לא ממוני - 140,000 ₪ הפסד שכר/הוצאות/עזרת קרובים - 10,000 ₪ סה"כ 150,000 ₪ סוף דבר אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 150,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6%, כשסכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסה"ד. לסך הנ"ל יש להוסיף הוצאות התובע בגין אגרת ביהמ"ש, הקלטות הדיון, אגרה ושכ"ט המומחה מטעמו לרבות הוצאות עדותו.

בעיניינו של זה נתגלעה בין בעלי הדין מחלוקת סביב השאלה האם מהלך הטיפול הנ"ל מלמד על התרשלות מצד הנתבעת 1 בהליך איבחון מצבו הרפואי של המנוח, מידת חומרתו והטיפול הרפואי שניתן למנוח במהלך שתי תקופות האישפוז בבי"ח נהריה, אם לאו? מחלוקת נוספת נתגלעה בשאלה האם בנסיבות העניין ישנו מקום לזקוף לחובת המנוח אשם תורם ובמידה וכן באיזה שיעור? מחלוקת נוספת נתגלעה גם בשאלת גובה הפצוי הראוי.

מנגד, טוענת הנתבעת 1 כי בביה"ח נהריה בוצעו הבדיקות הנחוצות על מנת לאבחן את מצבו הרפואי של המנוח, וכי בידי התובעת יש גרסה עובדתית הנסמכת על קביעת המומחה מטעמה, כך שאין להעביר את נטל הבאת הראיות לנתבעת 1, וכי הנטל להוכיח את התביעה מוטל על התובעים, אשר לא עמדו בנטל זה ולא הוכיחו העדר איבחון נכון מצד ביה"ח נהריה באשר לחומרת מצבו של המנוח, ולא הוכיחו את הטענה שאם היה ניתן הסבר נכון למנוח אודות מצבו הוא היה מסכים לבצוע צינתור מיידי, וגם לא הוכיחו את דחיפות הצינתור, שכן לשיטת הנתבעת 1 - המנוח עזב את ביה"ח ביום 22/11/2005 ונפטר ביום 10/12/2005, 18 יום מאוחר יותר, כאשר בתקופה זו כבר היה בידי המנוח אישור לבצוע הצינתור בביה"ח כרמל והמנוח לא הסכים לקבלו.

...

במקרה דנא, התובעים לא הניחו תשתית לעניין עצם הזכאות לקצבת זקנה, והטיעון בסיכומיהם הוא כוללני ביותר, והסתפקו בידיעה שלהם ו/או בהנחה שלהם לעניין גובה קצבת הזקנה של יחיד או זוג לפי חוק ביטוח לאומי, ובזה אין די כדי להרים את הנטל המוטל עליהם להוכיח רכיב נזק זה (ראו והשוו: ת"א (שלום חי') 46460-12-13 עזבון המנוח גאזי מרווח נעראני ז"ל נ' עקאב מוסא נעראן (פורסם במאגרים המשפטיים, 31.01.2017); המסקנה של פסק דין זה אושרה גם בערעור בביהמ"ש המחוזי ב- ע"א (מחוזי חי') 19951-03-17 סמי זנדברג נ' עזבון המנוח גאזי מרווח נעראני ז"ל (פורסם במאגרים המשפטיים, 07.07.2017), (פסקה 77.

משכך, הנני דוחה את דרישת התובעים בגין רכיב נזק זה. · הוצאות קבורה ואבל: התובעים העמידו את דרישתם בגין רכיב זה ע"ס 40,000 ₪ בטענה כי נגרמו להם הוצאות רבות לאור הקמת סוכת אבלים ולאור מספר האנשים שהגיעו לנחם.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הודגש כי המומחה לא טען כי בשל התרשלות המשיבה נימנעה ממנו היכולת לחוות דיעה באותם עניינים, בנגוד לטענת המערער בסיכומיו לקיומו של "נזק ראייתי". מעבר לכך, צוין כי המומחה מטעם המערער התקשה לבסס בחקירתו הנגדית את קביעתו שלפיה "הכלל הוא שהניתוח עוצר את המחלה". מנגד, ניתנה הדעת לעדותו של המומחה מטעם המשיבה, פרופ' בורנשטיין, שלפיה איבחון מוקדם יותר של המחלה במספר חודשים לא היה בו כדי לשנות ממצבו של המערער.

במקרה דנן, משמעות הדבר היא שהיה על המערער להוכיח באמצעות חוות דעת רפואית לא רק כי המשיבה התרשלה בכך שד"ר עזיז מזאריב, הנוירולוג אשר טיפל בו מטעמה (להלן: הנוירולוג) אבחן את המחלה רק במרץ 2012, באיחור של כארבעה חודשים, אלא גם מהי הפרוגנוזה ביחס למצבו אילו האבחון היה מבוצע במועד, דהיינו בנובמבר 2011.

ויובהר, איבחון מאוחר של מחלה, אף אם לא הוכח כי היה בו כדי להביא להחמרת מצבו של המטפל, כרוך לא רק בבדיקות ובטיפולים מיותרים, אלא גם בהארכת תקופת אי הוודאות בה החולה נתון.

...

כפי שיובהר בהמשך, ערעור זה נסב על השאלה האם הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות שמצא בית המשפט המחוזי בטיפול הרפואי שניתן על ידי רופאי המשיבה, לבין נזק שנטען שנגרם למערער.

המסקנה המתבקשת היא שתביעת המערער, בעיקרה, צריכה להידחות.

לפיכך, אציע לחבריי, כי נפסוק לטובת המערער בראש נזק זה סכום של 100 אלף ש"ח בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% בצירוף מע"מ. השופט ג' קרא: אני מסכים עם חברי, המשנה לנשיאה נ' הנדל, כי דינו של הערעור להידחות.

אשר על כן, הערעור נדחה כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה נ' הנדל.

כך למשל, גילוי מאוחר של הזיקה הסיבתית עשוי לחתוך את גורל טענת ההתיישנות (ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, בפיסקה 14 (19.4.98)).

גם אם רשלנות האיבחון המאוחר, לכאורה, נעלמה מעיני התובע, לאחר גילוי מחלת התובע, היה עליו לחשוד או להעלות סברה בדבר האיבחון המאוחר והקשר הסיבתי לנזקיו.

נותר לברר את טענת התובע בכל הקשור לאפשרות שחלק מהניתוחים שעבר בתקופה זו בוצעו באופן רשלני, כפי שהוא טוען, והם לכשעצמם הובילו לנזקים עצמאיים החורגים מהמצב הרפואי הקודם אליו נקלע התובע.

...

להבהרה נוספת של היחס בין כלל הגילוי הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות וההסדר המיוחד המעוגן בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ראו את שנפסק ב-ע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, בפסקה 27-26 (‏12.07.10)): "שאלת היחס בין סעיף 8 לסעיף 89(2) מורכבת יותר, מאחר ששתי הוראות אלה מעלות, לכאורה, כללי גילוי שונים המתחרים זה בזה: סעיף 8 קובע כלל גילוי כללי, לפיו מקום בו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו עובדות אלה. סעיף 89(2), לעומת זאת, קובע כלל גילוי מיוחד לענין תובענות נזיקיות בגין עוולות שנזק הוא רכיב מרכיביהן, ולפיו מקום בו לא נתגלה לתובע הנזק ביום שאירע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום הגילוי, תוך שנקבעו גבולות זמן להגשת התובענה: 7 שנים מיום הגילוי, או 10 שנים מיום אירוע הנזק, לפי המוקדם מביניהם." ובהמשך: "יוצא, אפוא, כי כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה מתייחס רק למקרה שבו רכיב הנזק נתגלה באיחור, ואילו כשמדובר בגילוי מאוחר של עובדות אחרות החיוניות להקמת עילת התביעה, יחול סעיף 8 לחוק." ור' גם: רע"א 6614/19 מדינת ישראל נ' שלמה ג'הסי, בפסקה 17 (‏30.6.2021); ע"א 8172/12 פלוני נ' אגד-אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, בפסקה 18 (‏18.1.2018)).

סוף דבר התביעה כנגד הנתבע 3 נמחקת בזאת מחוסר עילה, בהתאם לסמכותי על פי תקנה 41(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018.

עילות התביעה ביחס לניתוחים קדומים יותר נדחות בשל התיישנות.