אבחון אי ספיקת כליות כרשלנות רפואית

עסקינן בתביעה לפצוי בגין נזק גוף - אי ספיקת כליות סופנית המחייבת טפולי דיאליזה ובעתיד השתלת כליה - אשר נגרם, על פי הנטען, לתובעת בעטיו של טפול רפואי רשלני.

חוות דעת המומחים הרפואיים מטעם הצדדים התובעים סמכו תביעתם על חוות דעת מיום 17.12.2013, ערוכה על ידי פרופ' ג'פרי בונר, מומחה לנפרולוגיה (ת/1), בה גולל את "סיפור המקרה" מפנייתה של התובעת לנתבע בסוף חודש יוני 2009 בתלונה על הופעת "שתן בצבע חלוד", הוסיף וסקר את תוצאות בדיקות המעבדה שבוצעו, כמו גם את הטיפול שניתן לתובעת על ידי הרופאים השונים בנתבעת וקבע כי הממצאים שהודגמו בבדיקות המעבדה "מאוששים את ההנחה שמדובר במחלת כליות" ועל כן "הרופא המטפל היה חייב להבין שאכן מדובר במחלת כליות הדורש בירור נוסף. הוא לא חזר על בדיקת השתן לאחר חודש אוגוסט ולא ביקש איסוף שתן בכדי להעריך את ההפרשה היומית של חלבון בשתן. לא נעשה מעקב בכדי לברר אם הממצאים נעלמו. חמור יותר, נאמר לתובעת שהיא בריאה ולכן החליטה שאין סיבה לא להכנס להיריון". 27.1 עוד ובנוסף קבע כי "הרופאים המטפלים לא התרשמו מחומרת המצב ולא הוציאו לפועל את הבירור המתבקש... כתוצאה מטעות זו באיבחון המחלה הם לא עקבו אחרי התפתחות המחלה. אילו היו מתרשמים מחומרת מחלתה בשלב מוקדם יותר והיו מגיעים לאבחנת המחלה קיים סיכוי סביר שניתן היה לטפל במחלה ולמנוע או לפחות להאיט את התפתחות המחלה והתדרדרות בתיפקוד הכליות. חוסר מעקב וחוסר היתרשמות מחומרת הפגיעה בכליות גרמו לכך שהיא נכנסה להריון כאשר תיפקוד הכליות לא היה ידוע. מחלת הכליות החמירה בעת ההיריון והיא הגיעה לאי ספיקת כליות סופנית" לעמדתו "אין ספק שבמקרה זה ההיריון ורעלת ההיריון תרמו להתדרדרות של תיפקודי הכליות. התפתחות אי ספיקת כליות כרונית גרמה לכך שהיא הייתה זקוקה לטפול בדיאליזה" ו"כעת יש לה תוחלת חיים מקוצרת עם סיכון מוגבר להופעת סיבוכים רבים.

...

התובעת הסבירה כי לא ביצעה את בדיקת הציסטוסקופיה (נועדה לשלול גידול) מאחר שנאמר לה על ידי "האורולוג ורופא הנשים" שהתייבשה ואין לה מה לדאוג (ראו סעיף 10 ל- ת/3) אלא שאין בידי לקבל הסבר זה. בעובדה כי נשלחה על ידי ד"ר חתומי לבדיקות נוספות, האחת פולשנית (ציסטוסקופיה) והשנייה כרוכה בחשיפה לקרינה (CT), כמו גם בעובדה כי התובעת ביצעה את בדיקת ה- CT, יש כדי לסתור הסבר זה וללמד כי הבינה את הצורך בהמשך הבירור הרפואי אלא שבחרה איזו בדיקה לבצע ומאיזו להימנע.

(עמ' 15-16 לפרוטוקול הדיון) (הדגשות שלי - ש.י) במצב דברים זה, אין תמה אפוא, שלא הומלץ לתובעת להפסיק את ההריון ואף אם הייתה מקבלת המלצה שכזו, ספק אם הייתה שועה לה לאור עדותה - "אני הבנתי שאני בסיכון. בגלל זה המעקב. בגלל זה באתי לבדיקות, אבל לא שיערתי שאני אסיים את ההריון ואכנס לדיאליזה. לא ידעתי את זה. ... אני הבנתי שיש לי איזה בעיה. יעברו ההריון. חשבתי שאני... שאני אתמודד, שיתנו לי טיפול תרופתי ובעזרת כדורים. מה שנאמר לי שזו מחלת יתר לחץ דם, הבנתי שאפשר לקחת כדורים ולאזן את לחץ הדם...." (עמ' 29 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשה שלי - ש.י.) מבלי לגרוע מכל האמור לעיל ולמעלה מן הצורך אתייחס לטענת התובעים בכתב התביעה ובסיכומיהם לפיה יש לקבל את התביעה מכוחה של דוקטרינת "הנזק הראייתי". יגעתי, טרחתי ובחנתי את מכלול הראיות שבאו לפניי ולא מצאתי כי הנתבע ו/או הנתבעת בהתנהלותם גרמו לתובעת ל"נזק ראייתי", קרי; מנעו ממנה, בין במעשיהם ובין במחדליהם, להוכיח תביעתה.

סוף דבר לאור קביעותיי לעיל, משלא הוכחו כל יסודות עוולת הרשלנות דין התביעה להידחות וכך אני מורה, זאת מבלי להידרש לדיון ולהכרעה בשאלת הנזק, לרבות תביעת התובע כמיטיב.

בהסתמך על חוות דעת רפואית מטעמם, לטענת התובעים בכתב התביעה, רשלנות רפואית של צוות ביה"ח היא זו שהובילה להתדרדרות מצבו ולמותו של המנוח, באשר "הדבר מעיד על עצמו"; ולחלופין, בשל מחדלים רבים שנימנו בכתב התביעה, לרבות - אי-ביצוע ניטור ומעקב כנדרש ממצבו הרפואי בקבלתו לבית החולים, אי-ביצוע היתייעצות עם קרדיולוג, ואי-איבחון נכון של המצב הלבבי, שגרמו לכך שלא ניתן למנוח הטיפול הרפואי הנידרש ומצבו היתדרדר עד לפטירתו.

המומחה מוצא בחוות דעתו כי הצוות הרפואי לא ערך בזמן אמת בירור רפואי מלא וראוי הכולל ירידה לשורש הבעיה הרפואית של המנוח, לאטיולוגיה של מצבו, בכך שלא נישאלה מה הסיבה לבצקת הריאות, לא ניתנה היתייחסות לאנמיה שנמצאה, ולא אובחן מצב חרום לבבי.

המומחה מציין "ברקע מחלותיו: יתר לחץ דם, עישון בעברו, שבץ מוחי, מחלת לב איסכמית לאחר ניתוח מעקפים ואי-ספיקת כליות כרונית". המומחה בדיעה שהמנוח לא סבל מאי-ספיקת לב; ובתשובות לשאלות ההבהרה שהוצגו לו הבהיר המומחה שלדעתו בעקבות ניתוח המעקפים שעבר בינואר 2017 "ניתן 'לנכות' ממחלותיו הכרוניות מחלת-לב איסכמית פעילה". מאידך, עולה מתשובות המומחה לשאלות ההבהרה, כי הוא מאשר שהמנוח היה סבל גם מסכרת ומחלת כלי דם היקפית; ומבהיר כי הפגיעה הכלייתית הכוללת פרוטאינוריה מאסיבית (הפרשת חלבון מרובה בשתן) הנה על רקע הסכרת.

...

סוף דבר אשר על כן, אני פוסק בזאת כי: התביעה הנדונה מתקבלת כך, שהנתבעות ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, סך של 681,135 ₪.

עוד ישלמו הנתבעות לתובעים, ביחד ולחוד, החזר שכר טרחת עורך דין בסך של 159,386 ₪.

כמו כן, ישלמו הנתבעות לתובעים, ביחד ולחוד - החזר הוצאות המומחים שהוצאו בתיק זה (לפי חשבוניות), וכן, בגין החזר הוצאות אגרה בסך של 712 ₪, כשלכל הוצאה המוחזרת, יש להוסיף ריבית והצמדה כדין מיום הוצאתה.

דיון והכרעה מצב התובע בתקופת ההחלמה מהתעוד הרפואי אודות התובע עולה, כי לאחר שהתגלה אצלו הנמק, נאלץ התובע לעבור כמה ניתוחים נוספים, ולמעשה עבר החלמה קשה וממושכת ביותר: ראשית, לצורך איבחון מצב התובע ובירור מדוע הידרדר מצבו, הוא עבר ניתוח לפרטומי חוקר בתאריך 17.10.11.

כמו כן היה התובע מאושפז בתאריכים 19.11.11 עד 6.12.11 בגין תלונות על על התעלפות, קושי לעמוד ולשבת, חולשה כללית, חום ובחילות; בתאריכים 29.4.12 עד 3.5.12 - בגין תלונות על הפרשות רבות מהסטומה, שלשולים וחולשה בשרירים, כשבתיעוד מאותו אישפוז נרשם כי התובע מקבל טפול לתיקון המגנזיום ללא הטבה וכי השיל ממשקלו 20 ק"ג לאחר הניתוח; בתאריכים 20.11.12 עד 25.11.13 היה התובע מאושפז בגין כאב בטן תחתונה; בתאריכים 29.12.19 עד 5.1.20 היה מאושפז בגין אי ספיקת כליות וטופל בנוזלים; בתאריכים 16.1.20 עד 17.1.20 היה מאושפז בגין היפומגנזמיה והחמרה בשלשולים וטופל במגנזיום (נספח 2 לראיות התובע).

עם זאת, גם בראש הנזק הנוכחי של כאב וסבל, יש משמעות לכך שהתובע לא היה אדם בריא עוד לפני הניתוח השני, וסבל מבעיות מעיים קשות לפחות עשור קודם לכן, כך שסביר שלפחות חלק מהקשיים שעבר היו נגזרים עליו גם כך. עוד יש לתת משקל לכך שההחמרה במצב התובע, גם אם הוערכה בשיעור של 10% בלבד, היא בנושא של שלשולים, עניין מגביל, מכאיב ואף גורם למבוכה, כך שאין להקל ראש גם באותם 10 אחוזים בודדים, שהיו יכולים להחסך מהתובע אילמלא הרשלנות המיוחסת לנתבעת.

...

לסיכום פרק זה, התובע טוען, כי הניתוח השני, בו בוצעה סגירה של האילאוסטומיה, בוצע באופן רשלני והוא שגרם להידרדרות במצבו שהייתה לאחר מכן, כפי שפורט לעיל, לירידה במשקל, לכאבים, לשלשולים מרובים, לאשפוזים הרבים ולנכויות לצמיתות.

בהעדר קבלות, ומאחר שגם לפני הניתוח השני נשוא התביעה, נדרש התובע לטיפולים ולא היה אדם בריא, ויתכן שגם אלמלא ההחמרה היה נדרש לנסוע לטיפולים שונים, כפי שנדרש קודם לכן, אני קובעת כי הפיצוי בגין ההחמרה שנגרמה לו בניתוח יעמוד על סכום גלובלי של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד.

לאור כל האמור, ובשים לב לכך שסבלו של התובע מלווה אותו מעל ל- 11 שנים לעבר ועד תום מותר ימי חייו, אני מעמידה את הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל על 200,000 ₪.

סוף דבר לאור התוצאה אליה הגעתי, התביעה מתקבלת.

לטענת הנתבעים המנוחה הגיעה לביה"ח כשהיא סובלת מסכרת וכולסטרול גבוה בעברה ובעלת היסטוריה רפואית של מחלת לב, כמו ביום 11.8.13 עת פנתה לבי"ח ואובחנה כמי שעברה אוטם עם שנויי אק"ג. יתר על כן במהלך אשפוזה התגלו הפרעות קצב, אי שקט, בלבול וערפול (לאחר נפילה מהמיטה), חום ממקור לא ברור, נזק מוחי, אי ספיקה כלייתית וכבדית; גודש ניכר בצלום החזה, מצב נורולוגי ירוד וירידה בינונית בתיפקוד חדר ימין.

זאת ועוד, על פי קביעת המומחה, גם לו רצו המנתחים במקרה הנידון לנתח את המנוחה כעבור מספר ימים, כשדרגת הסיכון הניתוחי היתה מעט מופחתת יותר, הם לא יכלו לעשות זאת במקרה הנידון עקב התפתחות סדרת סיבוכים במצבה של החולה (אי ספיקת כליות, זהום, מצב נורולוגי לקוי), שהעלו שוב את דרגת הסיכון הניתוחי לסיכון מאקסימאלי .

[ראה ע"א 2714/02 פלונית נ' מרכז בני ציון חיפה, פ"ד נח(1) 516 (2003)] בע"א 916/05 הנ"ל הוסבר כי: "רופא שפעולותיו סבירות ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות. כך גם באשר בעיניין בו ההחלטה הרפואית הנדרשת היא אם לאשר עקרונית טפול רפואי או תרופתי." מן הכלל אל הפרט ראינו כי פערי המחלוקת בין המומחים אינם גדולים ומתמקדים בנוגע למהותם של הסיכונים בנתוניה של המנוחה והשפעתם על ההחלטה לנתחה במצבה.

...

לפיכך לאור המסקנה דלעיל באשר לסבירות החלטת הנתבעים באשר להימנעות מניתוח המנוחה אין מקום לקבע כי אי הצעת ניתוח הוא בבחינת פגיעה באוטונומיה.

באשר לגובה הפיצוי, הגם שאין דרישה לסיבתיות ההחלטה נקבע כי יש טעם לאבחנה בין המקרה שבו הייתה ניתנת ההסכמה בסופו של דבר למקרה שבו לא הייתה ניתנת.

לאור כל האמור אני מחייבת את הנתבעים באמצעות הנתבעת 1לשלם לתובעת סך של 100,000 ₪ בתוך 30 יום.

שם אובחנה כבר עם Severe sepsis (זהום חמור) אי ספיקת כליות אקוטית ו – Metabolic acidosis (חמצת מטבולית).

המנוחה קיבלה בטר"מ טפול שעומד בכללי הרפואה הסבירה ואין להכיר בכל התרשלות בטיפול בה. את עמדתה תמכה טר"מ בחוות דעתו של ד"ר זיו הרמתי.

האבחנה של גסטרואנטריטיס הייתה איבחנה סבירה והתבקשה מן הנתונים שעמדו בפני הצוות הרפואי לאחר שנימסר כי המנוחה סובלת מחום והקאות ללא שלשולים.

...

על כן המסקנה כי היה מקום לחשוד כבר בספסיס בעת הביקור בטר"מ לא נתמכת בכל נתון שהוצג.

לסיכומה של נקודה זו אני קובעת כי הטיפול במנוחה במוקד טר"מ לא חרג מסטנדרט התנהגות וטיפול סביר של רופא במוקד.

סוף דבר דין התביעה כנגד טר"מ לדחייה.