אֵם לא תשלול זכויות ברכוש הזוגי בגלל בגידה או אשמה בפירוק הנישואין

עניין הבגידה ופרוק הבית שבא בעקבותיו לפי הוראת בג"ץ אינו מהוה עילה לחלוקה לא שיויונית באיזון המשאבים, כפי שקבע לדוגמה בבג"צ 8928/06 (פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, סג(1) 271, 282 (2008)), המשנה לנשיאה (כתוארו דאז) א' ריבלין: "אין להעניש אדם על חלקו בפרוק היחסים על ידי סנקציות כלכליות במסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג. פירוק התא המשפחתי הוא ארוע קשה וכאוב עד מאד. במקרים מסוימים ניתן לראות באחד מבני הזוג כנושא באחריות גדולה יותר לפירוק היחסים מזו שנושא בה בן הזוג השני. אולם, אין להיתמודד עם הקושי שבפרוק, ועם אשמתו של מי מהצדדים, בדרך של פגיעה כלכלית במסגרת חלוקת הרכוש של בני הזוג. יתרה מכך, תכופות יש קושי לדבר בהקשר זה במונחים של 'אשמה'. פירוק הנישואין הוא תוצאה של נסיבות מורכבות ובגידה כשלעצמה אינה הופכת את אחד מבני הזוג לאשם הבלעדי". וכך גם בע"א 384/88: "לאשם היחסי בפרוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין המשיב מאבד זכויות הקנין שרכש במהלך הנישואין אף אם הוא, לצורך ההנחה בלבד, האשם היחיד בפרוק השתוף". חוק יחסי ממון, התשל"ג-1973קובע כי על הרכוש הזוגי של מי שנישאו לאחר מועד תחילתו של החוק (יום 1.1.1974) יחול "הסדר איזון משאבים". על פי הסדר זה, במועד סיום הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג (סעיף 5(א) לחוק; להלן: נכסים בני-איזון), למעט נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין או שקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין (סעיף 5(א)(1) לחוק; להלן: נכסים חצוניים).

שאלה אשר הוכרעה, כפי שהוכרעה, על ידי בית הדין אינה אלא זאת: האם התנהלותם של בני הזוג דנן במהלך נישואיהם מלמדת על כך שהבעל הסכים לשתף את האשה, ללא כל תנאי, בזכויות בבית, שאת המיגרש עליו הוא בנוי ואת המימון לבנייתו הוא הביא אל תוך מסגרת הנישואין, ונשאר רשום כבעליו? מדובר איפוא בבחינת קיומה של הקניית זכות שהאשה לא קנתה לעצמה בשל עצם נישואיה לבעל (ראו שוב סעיפים 4 ו-5(א)(1) לחוק יחסי ממון), ולא בשלילת רכושה של האשה מחמת מעשה "בגידה" או "ניאוף". קיומה או היעדרה של הקניית זכות כאמור הם עניין של עובדה אמפירית, ולא עניין של אשמה, עונש, צדק או שיקול אחר המצוי בעולמן של נורמות, להבדיל מעובדות.

לשיטת השופט שטיין אין מדובר בשלילת רכוש מבן הזוג מחמת בגידה אלא בשאלת קיומה של הקניית זכות, אשר לא הוקנתה למבקשת אך בשל נישואיה למשיב.

כך בע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829, 832 (1978) אשר עסק בחזקת השתוף, נקבע כי "נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני-הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על-ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף". פסקי דין נוספים שקדמו להתפתחותה של הילכת השתוף הספציפי, ואשר התבססו על דיני המתנה האזרחיים ועל יישומם בהקשר המשפחתי, קבעו אף הם כי בהעדר הסכמה ברורה בין  בני הזוג בנושא, בן זוג אינו מאבד זכויות בנכסים שקבל במתנה במהלך הנישואין אף אם הוא האשם היחיד בפרוק הנישואין.

...

תמצית ניתוח השאלות העולות קודם שנתחיל להלך בינות נתיבי פסה"ד, נציב את השאלות המרכזיות אשר מנתבות את הדברים, ואשר ההכרעה בהן תצטרף עד כדי המסקנה הסופית: האם אכן לפנינו שתי מתנות שניתנו מהאישה לאיש ועלינו לדון על שתיהן.

בענייננו הדיין עמוס אף ציין כי לטענת המשיב, המבקשת כלל לא עבדה בזמן שבוצעו חלק מעבודות השיפוצים בנכס –לעמדתי קשה להצדיק קביעה כמו זו של הדיין עמוס ולפיה העובדה שלא היו בידי המבקשת כספים מיגיע כפיה לשם השתתפות בבניית הבית או שיפוצו, שוללת כשלעצמה את המסקנה כי רכשה בו זכויות, למעט זכויות מכוח "שותפות מוחלשת", על פי חוק יחסי ממון, בשיעור המבטא שווי של 20% מהמבנה ללא רכיב הקרקע.

משהגענו למסקנה, כי במקרה שלפנינו לא נוצרה וקמה לבעל בשום שלב שיתוף-ספציפי על חלק כלשהו מחלקה של האישה בדירה, יש להציב את נידון הפס"ד בשאלת החזר-מתנה, על אותו חלק אותו העניקה האישה לבעל ברישום.

מכל הטעמים הנ"ל תביעת האישה להשבת מתנותיה נדחית על שני חלקיה.

היוצא מן הדברים: תביעת האישה להשבת מתנותיה, כפי שהוגדרו על-ידה, על שני חלקיה נדחות.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 992261/3 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב יצחק אלמליח, הרב מיכאל עמוס, הרב מימון נהרי המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד ענת לביא־אזולאי) המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד שאול דחבש) הנידון: חלוקת רכוש בנסיבות של 'שיתופיות מוחלשת' בשל בגדת סתר מתמשכת פסק דין

על פי פסיקת בית המשפט העליון, "נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף" (ע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829 (1978) (להלן: עניין דרור).

בהקשר זה אציין כי בנגוד לטענתה של המבקשת שמינוח השיתופיות המוחלשת, או השיתופיות לשיעורין, מטיל 'אשמה', ובעניינינו בה, הינה במישור האזרחי – להבדיל מן המציאות הקונקרטית־עובדתית ומן המישור הרגשי הטעון אשר תחושות אשמה והאשמה מצד זה או זה יתכנו בהם – אין מדובר ב'אשמה', ולא רכיב מעין זה הוא כשלעצמו המשפיע על איזון המשאבים.

קביעה לפיה מדובר במקרה מסוים ב'שיתופיות מוחלשת', אינה באה להעניש את האשה הבוגדת או את האיש הבוגד או לקבוע כי האשָם בפרוק הנישואין משפיע על דרך חלוקת הרכוש שהצטבר לבני הזוג במהלך הנישואין.

מנגד אין לשלול א־פריורי כי ייתכן שגם בגידה חד־פעמית שהוסתרה, תוביל לקיומה של 'שיתופיות מוחלשת' על רקע נסיבות אורח החיים הספציפי של בני זוג.

השופט עמית, בדעת המיעוט, סבר כי לא ניתן לטעון שהאיש לא התכוון לשיתוף בנכס כאשר הבגידה התרחשה רק בסוף תקופת הנישואין ולאחר שהשיתוף כבר התגבש, ועל כן לא ניתן לשלול מהאשה את מה שכבר זכתה בו. במקרה שלפנינו – גם אליבא דשיטת השופט עמית – אין כל פגיעה ברכוש שנצבר קודם לבגידה, והפסקת השתוף המלא תוך מעבר לשיתופיות מוחלשת תתחיל רק ממועד תחילת הבגידה הממושכת, אשר יצרה מצב חדש שבו השיתופיות מאותו שלב ואילך הייתה תוך הסתרה, הטעה ושבירת האמון שעליו מתבססת מערכת הנישואין של בני הזוג.

כאשר הערכאה המשפטית קובעת, על פי מאזן הסתברויות, שבגידת הסתר הייתה מביאה לסיום הקשר ולתום השתוף בנכסים, דין השותפות הזוגית המלאה בנכסים להיפסק במועד מוקדם מהמועד שהתגלתה הבגידה, קודם שהקרע היתגלע במלוא עוזו.

...

לנוכח האמור, ומתוקף סמכותנו לפי תקנה קנג לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, ועל פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, אנו סבורים כי בנסיבות העניין ועל פי שיקולי צדק והוגנות ראוי לקבוע כי מיום הנישואין, כ"ג באב תשל"ו (19/08/1976), ועד ליום י"ט באייר תשס"ב (01/05/2002) – היום שקבע ביה"ד האזורי כמועד שבו התבסס הקשר של האישה עם הגבר הזר – איזון הנכסים יהיה באופן שווה.

לפיכך יש לקבל את הערעור באופן חלקי ולקבוע כי הנכסים שהצטברו לצדדים עד יום י"ט באייר תשס"ב (01/05/2002) יאוזנו וישוערכו בדרך של מחצה על מחצה, והנכסים שהצטברו ממועד זה ועד יום הגשת תביעת הגירושין יאוזנו ביחס של 80% לאיש ו־20% לאישה.

לאור האמור פוסק בית הדין: הערעור מתקבל חלקית.

עילות התביעה שכנגד הינם: הפרת הסכם הנישואין על ידי התובע בשל בגידתו בה, ביצוע עוולת רשלנות שכן אדם סביר ונבון לא היה נוהג כך ובוגד, ביצוע עוולה של הפרת חובה חקוקה בשל הבגידה העולה כדי פגיעה ''בכבוד האדם'', קל וחומר כאשר לא הייתה לו עילת גירושין.

הגנה זו לא תשלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

האשמות אלו מטילות דופי בתובע ומאירות אותו באור שלילי ביותר בעיני חבריו (צ' וא') ובפני בני משפחתו (גב' ל' אחות התובע) ומעל לכל בפני בת זוגו (גב' א.פ) אשר אליה נשלחו במצורף למכתב הראשון גם שלל מסמכים אישיים של התובע 11 המסמכים המפורטים בכתב התביעה בסעיף 19 ) וביניהם למשל מכתב של יחידת סיוע, 22 ) קבלה מטעם הפסיכיאטר ד''ר רוזנצוויג, דוח מישטרה, צלום דלת של בנם לצד כיתוב בכתב ידה של הנתבעת כי התובע עשה כן בזעם כיוון שאינו נוטל כדורים פסיכיאטריים והופך .

בבית הדין הרבני ביקשו הצדדים להכריע באיזון משאבים ברכוש המשותף עד מועד הקרע ואילו הנתבעת תובעת על נזקים נפשיים שנגרמו לה כטענתה מבגידתו הפינאנסית - הכנסות החודשיות של התובע שלא נצברו לרכוש משותף ושלא הוכנסו לטובת משק הבית ומבגידתו עם אשה אחרת ומבססת תביעתה על עילות מתחום דיני חוזים ונזקין.

5) (א) לחוק 16 ) זניחת טענה הגנה מכוח סעיף 5)(א) לחוק איסור לשון הרע המורה 18 ) הנתבעת בכתב הגנתה טענה להגנה מכוח סעיף כדלקמן: ''במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפירסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: )5( הפירסום היה הבעת דיעה על היתנהגות הנפגע – (א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל - דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור 5), ובילבד שהפירסום לא נאסר לפי סעיף 21 , או..

לטענתה ביה"ד הרבני קבע מפורשות כי התובע בגד בה ובשל כך היא זכאית לפצוי בשל הפרת חובה חקוקה (הפרת זכות כבוד האדם וחירותו), הפרת הבטחתו לשמור לה אמונים כחלק מהסכם נישואין שנכרת ביניהם, ועוולת הרשלנות שכן אדם סביר לא היה עושה כן בנסיבות בהן אין עילת גירושין (סיכומי הנתבעת סע' - 124 .

בע''א 8489/12 פלוני נ' פלוני ]פורסם בנבו ביום: 29.10.13 [ נדחתה אפשרות תביעה לפיצוים בגין ניאוף, נגד בן זוג או נגד צד ג', וזאת מטעמים של מדיניות שיפוטית, בהם הרצון למנוע "משפטיזציה" של החיים הזוגיים ואכיפת מוסר דרך המשפט, מניעת הצפה של מערכת המשפט בטענות שכאלו לאור שכיחות תופעות מעין אלה בחברה, וכן בשל החשש מהחזרת יסוד האשם בפרוק נישואין ב"דלת האחורית" בתביעות לאיזון משאבים.

...

התובע הגיש כתב הגנה לתביעה שכנגד ובו טען כי דין התביעה להידחות על הסף בשל מעשה בית דין/השתק עילה/השתק פלוגתא שכן בית הדין הרבני נתן פסק דינו ואף הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול בנוגע לטענותיה של הנתבעת.

מהאמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה שכנגד של הנתבעת על כל טענותיה ועילותיה.

התביעה שכנגד כספית, נזיקית ולשון הרע נדחית.

בנוסף הנני מחייבת הנתבעת בהוצאות משפט ושכ''ט עו''ד בשיעור של 12,000 ₪ בצירוף מע''מ אשר יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

בנוסף, המשיב טען כי לפי פסיקת הערכאות האזרחיות, לרבות פסיקתו של בית משפט זה, קיימת הבחנה בין מצב של שלילת זכויות שנצברו בשל בגידה שמאוחרת למועד הווצרותן, לבין מצב שבו נשללות זכויות שנוצרו במקביל למעשה הבגידה.

עוד נטען כי בעיניין השתוף הספציפי לא נשללה האפשרות של שלילת זכויות ברכוש בשל מעשה בגידה שהתרחש במקביל להיווצרותן; וכי ניתן להסיק מפסק הדין, כי מקרה של בגידה ממושכת שקול ל"חיים כפולים", וכי הדבר ייחשב כשיקול רלוואנטי במסגרת הנסיבות המיוחדות שקבועות בסעיף 8 לחוק.

בהתאם להוראות ההסדר, איזון המשאבים יעשה בצורה שויונית, כך שכל אחד מן הצדדים יהא זכאי למחצית מן הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין, למעט נכסים שהוחרגו במפורש מן ההסדר בחוק או בהסכם בין בני הזוג (ראו, מיני רבים: ע"א 4306/12 פלונית נ' בנק לאומי לישראל, פסקה 12 (15.7.2018); רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 180-179 (2002) (להלן: עניין אבו רומי); ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 550 (1995) (להלן: עניין יעקובי); ראו גם שחר ליפשיץ השתוף הזוגי 147 (2016); אריאל רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג 307 (1983) (להלן: רוזן-צבי, יחסי ממון); רות הלפרין-קדרי "דיני מישפחה אזרחיים נוסח ישראל – לקראת השלמה: על הכבוד, הצדק, השויון והכוונה יושתתו מעתה דיני המשפחה" מחקרי משפט יז 105, 131 (2001)).

השופטת מ' בן-פורת ציינה בהקשר זה כי "אם [כוונת המערער – ע' פ'] היא שבן-זוג בלתי-נאמן מקפח עקב כך, כשיקול בלעדי, את זכותו בנכסים, הרי אין לטענה מעין זו על מה שתסמוך" (ע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829, 832 (1978)) והוסיפה – "נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני-הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע" (שם).

לקביעות אלו הצטרף השופט א' ויתקון, אך יצוין כי מ"מ הנשיא מ' לנדוי ביקש להשאיר בצריך עיון את השאלה אם "בגידה" שנעשית בלא ידיעת בן הזוג עלולה להוביל לשלילת זכות ברכוש המשותף, וזאת מאחר שלשיטתו סוגיה זו לא התעוררה בנסיבות המקרה שם. בנוסף, בפרשה אחרת הועלתה טענה כי אי-נאמנותו המינית של בן זוג מצדיקה החזרת מחצית מדירת המגורים שניתנה לו על ידי בת זוגו במתנה – ואף זו נדחתה בבית משפט זה, שציין, בין היתר, כי "לאשם היחסי בפרוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף" (ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג (3) 205, 209 (1989)).

...

משכך, אני סבור כי פסקי הדין בעניינם של הצדדים – הן בבית הדין הרבני האזורי, הן בבית הדין הרבני הגדול – חורגים מהוראות חוק יחסי ממון ולא יכולים להיוותר על כנם.

משאלה הם פני הדברים, איני מוצא לקבל טענה זו. סוף דבר הצדדים נישאו זה לזו בשנת 1976, הם הקימו בית ונולדו להם שלושה ילדים.

באחרונה, עמדתי בהקשר אחר על כך שהדין האזרחי לא נועד לרפא לב שבור (בע"ם 5827/19, פסקה 6 לפסק דיני), ובדומה, אין אני סבור כי המענה ל"בגידתה" של העותרת במשיב ובאמונו הוא בשלילת חלקה במאמץ המשותף של קיום היחידה המשפחתית שלהם.

לשיטת השופט שטיין אין מדובר בשלילת רכוש מבן הזוג מחמת בגידה אלא בשאלת קיומה של הקניית זכות, אשר לא הוקנתה למבקשת אך בשל נישואיה למשיב.

כך בע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829, 832 (1978) אשר עסק בחזקת השתוף, נקבע כי "נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני-הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על-ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף". פסקי דין נוספים שקדמו להתפתחותה של הילכת השתוף הספציפי, ואשר התבססו על דיני המתנה האזרחיים ועל יישומם בהקשר המשפחתי, קבעו אף הם כי בהעדר הסכמה ברורה בין בני הזוג בנושא, בן זוג אינו מאבד זכויות בנכסים שקבל במתנה במהלך הנישואין אף אם הוא האשם היחיד בפרוק הנישואין.

הזכויות המתגבשות מכוח הילכת השתוף הספציפי הן זכויות של קבע ולא "על תנאי", ואין שוללים בדיעבד זכות שהתגבשה במהלך חיי הנישואין בשל נסיבות עובדתיות שארעו לאחר התגבשותה.

כך, לא נבחן יחסם של בני הזוג לאורך השנים לנושא של אי-נאמנות מינית, לא צוינו התבטאויות קונקרטיות של בני הזוג במהלך נישואיהם בנוגע לשאלה אם "בגידה" עשויה להשפיע על היחסים הזוגיים, ולא הובאו אינדיקאציות לסברה שהמבקשת והמשיב הגיעו להסכמה משתמעת לפיה אי-נאמנות מינית תוביל בהכרח לשלילת זכויות ברכוש המשותף.

...

לדעתי, מקרה זה איננו מגלה עילה להתערבות בגדרי עתירה לדיון נוסף ודין העתירה להידחות.

גם בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי הוכח שיתוף ספציפי בדירת בני הזוג.

גם מלומדי משפט הגיעו למסקנה כי פסק דינו של בית הדין הגדול לא התיימר לקבוע ממצא עובדתי נקודתי, אלא מדובר בפסיקה הקובעת ברירת מחדל גורפת, שלפיה הענקת רכוש של בן-זוג לרעהו, מותנית בכך שמקבל המתנה ישמור על נאמנות מינית כלפי בן-זוגו עד לסיום הנישואין (שחר ליפשיץ "שיפוט מוסרי של התנהגות מינית בנישואים: אוטונומיה ו'משילות' בעקבות בג"ץ 4602/13" עיוני משפט מג 5, 14, 28-17, 38-37 (2020) (להלן: ליפשיץ).